קלריסה – שטפן צוויג.
תאורה של הוויה אוסטרית המתרחשת בין התקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה ובמהלכה [בעיקר בשנה הראשונה למלחמה 1914] מוגשת לקורא ביצירת מופת זאת של שטפן צוויג. ישנם מבקרים הטוענים ששטפן צווי מעולם לא היה צייר פורטרטים גדול ביצירותיו הספרותיות, ברם להערכתי ביצירה זאת הוא מוכיח את ההפך, שכן היא מהווה תמונות מילוליות של צייר אמן של פורטרטים המתמקד בעיקר ב 7 דמויות אותן הוא מתאר בצבעים עזים המדגישים את היופי והכיעור, את איכויותיהם ומגבלותיהם. אירועי מלחמת העולם מכניסה את גיבורי היצירה לזעזוע והלם שאינו מאפשר להם להשתקם [בדומה להלם והזעזוע שעובר על שטפן צוויג בשל האירועים שבין שתי מלחמות העולם, עליית ההיטלריזם, האכזבה מהמולדת הישנה והצורך לנדוד לארה"ב ללא יכולת לשקם את עצמו בהיבט הנפשי] כל אחת מאותן 7 דמויות, בנפרד, מספקת די מידע המאפשר לנתחו ולהפיק ממנו פרופיל פסיכולוגי. ואף כי כל דמות מעניינית כשלעצמה, משכיל הסופר לקיים סינרגיה הנוצרת מההתחככות לטוב ולרע של הדמויות. לדעתי, ראוי לציין שאף אחת מהדמויות אינה מבשילה כדי למצות את הפוטנציאל הגלום בה ובאופייה, ולכן אינה מוצאת את עצמה בעולם בו היא חיה. כל אחת נכשלת בסופו של דבר ברם את מהות הכישלון אשאיר לקורא לגלות בעצמו את הנסיבות אנסה לפרט. חשוב להבין שאין זה כישלונו של הסופר, זאת כישלונה של כל דמות בפני עצמה במסגרת העלילה שנבנית במתכוון על ידי הסופר, כך שאותה דמות לא בשלה מוגשת לקורא בבשלות ובמיצוי אמנותי כיאה לסופר דגול שהדרכים המובילות ליצירת מופת נהירים לו באופן אבסולוטי.
יצירה זאת שנכתבה בערוב ימיו של צוויג לא זכתה בשל מותו לליטוש המעביר יצירה משלב של טיוטה לשלב של יצירה מושלמת, ועם כל זאת, כמו גם יצירות אלמוות אחרות שיוצריהן לא השלימו [ואיני מתכוון בזאת לסימפוניה הבלתי גמורה של פרנץ שוברט, שכן הוא בחר שלא לסיימה, אף כי אחריה כתב יצירות נוספות], אני מתכוון למשל לאמנות הפוגה, היצירה המונומנטלית של באך שקונטרפונקטוס XIV נקטע בתיבה 239 וליצירה אין סוף טבעי, או הרקוויאם של מוצרט (K.626) שתלמידו פרנץ זיסמאייר השלים. אנטון ברוקנר שהותיר אחריו את הסימפוניה מס' 9" שלו לא גמורה בחלקה הרביעי והאחרון. ג'אקומו פוצ'יני שלא הספיק להשלים את האופרה האחרונה שלו טורנדוט. וריקארדו זאנדונַי השלים את העבודה. וכמובן גוסטב מאהלר שלא הספיק להשלים את "הסימפונייה מס' 10" והותיר רק טיוטה. בכל אחד מהמקרים הללו, לרבות קלריסה של צוויג אפשר לומר, אם כך נראית הטיוטה, שערו בנפשכם איך הייתה נראית היצירה המושלמת.
כל אחת מהדמויות תורמת את חלקה לעלילה, אם להבנת התקופה ואם לרעיונות והלכי החשיבה האופייניים של התקופה. ולכן בסקירה זאת בחרתי להתעסק באותם טיפוסים או אבטיפוסים של דמויות שכיחות באותה תקופה אך בעלות מאפיינים העומדים במבחן הזמן והמקום וכשכמותם חיים גם היום כמעט בכל מקום בתבל.
ליאופולד פרנץ קסבר שומייסטר – האב
טכנוקרט בשירות הצבא האוסטרי שמגיע לדרגת גנראל. לא איש רעים להתרועע, מתקשה להביע רגשות אפילו לילדיו, – איש האמון על האמרה הגרמנית " אוֹרדנוּנג מוּס זַיין " [Ordnung muß sein], ומשום שהוא מרוחק מן הבריות, ולאחר שאשתו נפטרה, היו ערביו ריקים והוא מילא אותם בעזרת עט, מספריים וסרגל לצורך הכנת כרטסות וטבלאות סטטיסטיות צבאיות. "רק הוא עצמו ידע את ההנאה הטכנית ממילוי פתקים בהשוואות" [7]. אדם בודד שהתחלפה בו השיחה בצורך כפייתי לרישום. את שני ילדיו: קלריסה ואדוארד, הוא שולח להתחנך במוסדות הרחוקים ממנו ומביתו "ומאחר שהתקשה להראות חיבה ולבטא את רגשותיו במלים, ניסה להביע את אהבתו האבהית ולמצוא דרך אל נפשותיהם בדרישה שיכתבו לו בסדירות – כחובה שאין להשתמט ממנה – דיווח על חייהם ועל חינוכם" [8] יחסיו עם ילדיו מאופיין ברשמיות ומשמעת צבאית קפדנית: כשהיה מגיע לבקר את בתו במקום לימודיה, בדייקנות של פעם בחודש, "מבטו הצבאי המיומן היה מגלה מיד כל אי סדר קטן שבקטנים בלבושה ומוכיח אותה" [11], איש שידע את מגבלותיו ועשה הכל שלא ייתפס בחולשותיו, כך למשל, כשהוא עם בתו ובשל היותו "חסר ישע עד רחמים" בניהול שיחה שבין אב ובת הוא "מאריך, בעל כורחו, את התשאול הלא פוסק [בחוברות העבודה שלה ובמחברותיה] מתוך פחד כמוס שיאזלו לו השאלות הענייניות ואז יתייצב אובד עצות וחסר מלים מול בתו" [12]. בעל ליקוי קשה בהבעה מילולית-דיבורית למשל, כשהוא מזמן את ילדיו ללשכתו כדי לספר להם על פיטוריו מן הצבא הוא מתקשה אפילו להישיר מבט לעיניהם, הוא "מרכיב את המצבטים [משקפיו] על אפו, מקבץ בעצבנות כלשהי כמה גיליונות נייר כתובים שהיו מונחים מולו, מאחר שהכיר היטב את חוסר בטחונו בדיבור חופשי כתב עבור שיחת ההבהרה עם ילדיו מין תזכיר שאליו היה משפיל מבטו מזמן לזמן... כדי להשיב עוגן לדבריו כשהחל לגמגם... ועד מהרה הסיט את עיניו מהם ורכן בשקידה על הנאום שהכין" [26-27]. איש שמקפיד גם על חזותו, שהכל יהיה מצוחצח ומטופח לעילא, שהכל יהיה נוצץ וזוהר, מנעלי הלכה השחורות שלו ועד פסוקת שערו המשומן... כל כפתור היה למראה קטנה ועגולה... הוא היה 'אב' דקורטיבי..." [12]... הסדר והדיוק חייבו שהכרכרה שהוזמנה להסיעו בחזרה מהמפגש עם בתו "הוזמנה תמיד באותה שעה בדיוק" [13]. נכשל כישלון חרוץ בקשר עם אנשים, בקשר עם ילדיו, בקשר עם מקום עבודתו בצבא ממנו הוא מפוטר וחש שאינו זוכה להערכה המגיעה לו ושנעשה לו עוול אישי . מסכם את מסכת חייו במלים: "... ואם יקרה לי משהו, אנא מכם, מלאו בנאמנות את צוואתי – איני רוצה הלוויה צבאית! ברגע שאפשוט את המקטורן הזה אחדל להיות חייל" [31].

קלריסה – הבת וגיבורת הספר. משחר ילדותה חייה ללא אם ממנה התייתמה ובצלו של אב מרוחק נפשית, נשלחת לפנימייה במנזר, אל חיים חדגוניים כך שגם כשהתבגרה שנים שלמות נעלמו מזיכרונה. נערה בעלת כישרונות ויכולות אנליטיות שכתוצאה מהתנהלות אביה כלפיה הופכת מצד אחד לאפתית, ומנגד לחרדתית, המכניות והכתיבה היום יומית של דיווחים לאביה שנכפו עליה על ידו, גרמו לה לאבד את המבט הכולל על השנים האלה, כי הרשמים שלה כאדם צעיר במקום להצטבר ולהתגבר התפוררו ונפוצו כאבק, "שכן הדיווח נטל ממנה את ההנאה מדברים רבים" [9], הכתיבה והתיעוד שאותם ירשה מאביה הם גם הסיבה לקשר שהיא מפתחת עם הפרופסור לפסיכיאטריה זילברשטיין, היא מתקצרת את הרצאותיו כדי להסתמך על הכתוב, ובבית מעתיקה את רשימותיה. ובהמשך מתקבלת לעבוד אצלו ברישום דברים וניהול כרטסת... מילדותה נתונה הייתה ליראה מאביה למשל: פחד שהחל בימים שלפני הגעתו לביקור החודשי בפנימייה, "הייתה טרודה בהכנות כדי לשאת חן בעיניו ולעמוד במבטו הבוחן" "הקפידה שכל קפל בשמלתה ינוח במקומו וששום כתם לא השתרבב אליה"... "שמחברות הלימוד יהיו מוכנות לבדיקתו הבלתי נמנעת" [11]. היא נערה הסובלת מחשך גדול באהבת אב, "כמהה במעמקי ליבה שפעם אחת, פעם אחת בלבד יחליט סוף-סוף להרים את ידו המיוחלת המונחת על השולחן, וללטף את שערה... בכמיהה נפעמת להרגיש נאהבת"...[13], את ההתבדלות מאנשים רכשה מאביה כך גם את היותה יסודית בכל הקשור ללימוד, והייתה משוקעת בלימודיה רובה וראשה. לכן לא התקשרה לחברותיה מספסל הלימודים, למעט דמות אחת [מריון] שהייתה בהתגלמותה היפוכה של קלריסה, אבל שהתנהגותה וגורלה ריתקו אותה. קלריסה ניסתה, בתחילה מרחוק, לרדת לסוד חביבותה של מריון ולנסות לחקותה. ההתקרבות בין השתיים נבעה מכך שבחופשת הקיץ היו שתיהן היחידות שלא חזרו לבתיהן משום שלא היה להן אל מי לחזור [מעין אחוות נטושות] , אביה של קלריסה היה בתמרוני צבא, ואמה של מריון בהבראה בעיירת מרפא. הקרבה בין השתיים החלה על רקע עזרה בלימודים שקלריסה העניקה למריון, וכך מתאפשר לה ללמוד מקרוב את דמותה האמתית. כפי שארחיב בהמשך ברישום דמותה של מריון. פרופסור זילברשטיין הפסיכיאטר אצלו היא עובדת מגדיר אותה כ"את עושה הכול כדי להסתיר את מצבך הפנימי, לא להתבלט... מה שומר ככה על שיווי המשקל שלך? את יכולה לשבת בשלווה גדולה כל כך, זאת הפסיביות שלך, אפילו כשאת אקטיבית את פסיבית במידת מה" [45]... "אין מרגישים בך כמעט, ואולי את עצמך אינך מרגישה בך די הצורך" [46] וקלריסה ידעה שאין מרגישים בה ולא הצטערה על כך... פרישות הייתה עבורה צורך, וגם את זה למדה מאביה. [47]. היה זה קיפאון, איפוק מאובן בלתי חדיר בעבורה... עשרים שנה לא השתוקקה לאיש, לא חשקה באיש, לא הייתה אפילו פעם אחת מאוהבת סתם כך התאהבות חולפת [48]. בהמשך היא מכירה את ליאונר הצרפתי. בעקבות הקשר הרומנטי שנוצר ביניהם היא עוברת תפנית בחייה וכשהוא עוזב אותה לאחר שהתעברה ממנו, היא בעיקר מוטרדת מכך שתגרום בושה גדולה לאביה, משום שייוולד לה בן ללא שם של אב, ומשום שיתברר הקשר שלה עם בן לאומה אויבת שיש לה אתו אהבה נואשת ולא ממומשת. היא פוגשת בבית אביה באחיה החייל היוצא למלחמה והיא מנחשת שחייו יגדעו בשדה הקרב. היא מתעשתת: "הוא הולך אל המוות. ואף על פי כן לא חשבה עליו, אלא על האחר, שהיה בעבורה הכל." [83]. בהתנהלות חייה היא ממשיכה להיות שבוייה לרצונותיו של אביה, היא מתנדבת להיות אחות "והביעה רצונה במפורש להיות מוצבת ... בבית חולים שדה בחזית, כפי שרצה אביה" [83] שם היא נחשפת לתוצאות ההרסניות שהמלחמה הביאה על האנושות, שם היא פוגשת את גוטפריד ברנקוריץ שהופך לטוב ולרע להיות חלק מחייה. יוצרת אמו קשר המבוסס על כדאיות תועלתית שבעיקר היא נהנית ממנה בכך שפותרת לה מספר בעיות אקוטיות הקשורות לקיום פיסי, דיור ושם לבן שהיא יולדת.
אדוארד – האח. מבוגר בשנתיים מקלריסה, נשלח ע"י אביו לבית ספר לצוערים, היה עלם מצודד ויהיר עד כדי התעלמות מבנות שסבבו אותו אבל כשהגיע לפנימיית הבנות בו למדה אחותו, נהנה הנאה מרובה, עד כדי גאוותנות, להיות "תרנגול בלול תרנגולות. ממבטיהן הבוחנים אותו, לא פחות משנהנה למדוד אותן בנועם בעיניו. הוא ידע שכולן מאוהבות בו קצת. הוא ידע להיות אצילי, אבירי מכדי לחצות את הגבולות אי פעם. הוא ידע איך להרשים." [14]. היה היפוכו של אביו, "משוחרר באותה מידה שאביו היה עצור, פטפט עם אחותו ופלרטט עם אחרות. היה אדיב, נאה וחביב. הפנימייה הצבאית הפכה אותו לגבר לאומני, העוטה בגאון את חגור הקרב, "פניו הצעירות והעליזות עטו ארשת נחושה, 'אנחנו מוכנים. אילו בחורים מהוללים אנחנו, אי אפשר לעצור אותנו. את יכולה לסמוך עלינו שנביס אותם. הבנדיטים האלה, הסרבים, נעשה מהם דייסה, ואז נילחם בצרפתים... נסדר חשבון עם המנוולים האלה, עם העם המנוון הזה' ". [82]. הרבה יותר מזה לא ניתן ללמוד עליו שכן נבואת אחותו באשר לגורלו מתממשת. גיבור זה משמש את צוויג ככלי להוכיח את מה שהלאומניות והמלחמה מסוגלים לעשות לדמות חביבה וחיובית מיסודה.
מריון – חברה של הגיבורה ללימודים במנזר. "ברייה ייחודית מרתקת שנוכחותה וגורלה רימזו לראשונה על המציאות שמעבר לכותלי בית הספר" [15] נערה לבבית, מתיידדת עם כל אחת ונעדרת עכבות, מחמיאה לכל מי שרואה, ואף כי לא הייתה יפה ללא סייגים, קצרת ראייה ופנים מעט גסים, הייתה חיננית ואחת שבמהרה הופכת להיות במוקד העניינים, אחת המונעת מרצון עז להתחבב על כולם וגם לנהוג כלפיהם בחביבות. ידעה כיצד להקסים את חברותיה בסיפורים על מקומות מן העולם הגדול על רכבות אקספרס ומלונות יוקרתיים. "חום קרן מן הברייה הדברנית ונעימת ההליכות, היא הביאה עמה מראות צבעוניים מאין כמוהם של העולם"... בתוך ימים ספורים כולן התאהבו בנערה אקזוטית זאת, "היא השכילה למתן קנאות ויריבויות, סיפקה נחמות, נישקה את מזעיפות הפנים, חיבקה את הרוגזות וחילקה מתנות" [17] "הייתה פקחית, והטבע הטביע בה חותם של חנופה שעשה אותה לדמות כובשת לבבות. מעולם לא כעסה, אבל לא אחת הייתה מבוהלת, בעלת נטייה נאיבית לחביבות, לא מסוגלת להבין זדון ורשעות ומנהיגות לא משכה אותה, אחת שנוכחותה מילאה באור את כל הבית" [18]. בהמשך מסתבר שכל המתואר עד כאן אינו יותר מאשר 'מסיכה' ואינה האמת לאמיתה. קלריסה שנותרת לבד אתה בחודשי הקיץ במוסד ומסייעת למריון להדביק את פיגורה בלימודים יוצרת אתה קשר קרוב המשמיט את הקרקע מתחת ל'מגדל התדמית' שמריון בנתה לעצמה לנוכח חברותיה. ואז מסתבר שמריון "לא הייתה כלל נטולת דאגות וטרדות", "שהתנהגותה החיננית בחברה והצורך הבלתי פוסק לחוש סביבה בחמימות נבע אצל הברייה הרכה הזאת מאי שקט פנימי ואפילו מפחד מפני בדידות או נטישה שעליהם כיסתה בלהג... היא חשה בבדידותה הגדולה. זה היה המקור לרצון להתחבב וכמיהתה לאהבת זרים..." היא ייפתה מציאויות ולמעשה הנסיעות ברכבות פאר ובתי המלון לא היו מפוארים ומסחררים כפי שתיארה לחברותיה [19] המתנות שאמה הרעיפה עליה לא העידו על רגשות אהבה אלה על חיבתה לקניות, ואותו אב שסיפרה עליו שהיה קונסול בבוליביה, מעולם לא כתב לה מכתב, וכנראה שלא היה קיים מעבר לסיפוריה. ואז בא וידוי נוגע ללב מפיה של מריון, כשהיא נצמדת בחוזקה אל קלריסה ואומרת ברעד העולה מכל מילה: "אבל איש אינו נשאר טוב אלי לאורך זמן, זאת כנראה אני, כולם אוהבים אותי ומפנקים אותי בהתחלה ופתאום נעשים קרים... אולי קיבלתי זאת ממאמן [מאמי] גם סביבה משתנים תמיד אנשים... אוי, זה נורא, הקור הפתאומי הזה, הזרות הפתאומית... את מרגישה שזרקו אותך, אין דבר יותר נורא מזה בעולם... זה יכול להרוג..." [20], וידוי שבהמשך מתממש, בפעם המי יודע כמה. היא גם משתפת את קלריסה במקרה שכזה מן העבר ומסיימת בספרה: בערב, אמא הלכה לקזינו, אני קמתי והלכתי לאגם, הורדתי את הנעליים, את הגרביים, ו... אל תספרי לאף אחד, קלריסה... את חכמה ושקולה, הם לא יכולים להרגיש את זה... ירדתי במדרגות למים, רציתי להטביע את עצמי... אני מוכרחה שכולם יחבבו אותי, אחרת... אחרת – אני מרגישה נטושה, נרדפת, ניצודה מגורשת..."
אחריתה של אפיזודה זאת היא שהדברים חוזרים על עצמם, למריון, כנראה שאזלו החומרים לספר לחברותיה, ההתעניינות בה נעלמת יחד עם הלבביות ונגלים לראשונה סימנים של עויינות כלפיה, מריון נתקפת בזעם ובאלימות שאינם ניתנים לריסון. ניסיונות להרגיעה לא מצליחים וכפי שהיא הגיעה בפתאומיות היא נעלמת בפתאומיות כשמלוות את המקרה חששות שניסתה שוב לשים קץ לחייה... היא מפנה את קדמת הבמה הספרותית כדי לשוב ולפקוד אותה שוב בשלב מאוחר יותר וכדי שתהייה רלוונטית להשתחוויות. כשהי שבה בסצנה קצרה לקראת הסוף מסתבר שדבר לא השתנה בה באספקט של להיות נאהבת לתקופות קצרות, היא הופכת לזמרת ושחקנית אופרטות בינונית, והפעם היא מקסימה למשך ההצגה את הצופים ששוכחים ממנה מיד לאחר שירדה מן הבמה, אבל היא כבר הסתגלה לכך שאין לחייה תכלית אחרת ושלא תמצא עוד אהבה אמתית ורבת שנים.
פרופסור זילברשטיין. – טיפוס בעל סטריאוטיפים המסגירים את מוצאו היהודי: בעל פנים חדות, גוף גרום, גוו כפוף יתר על המידה, אף גדול מדי, שער שחור מאד, היה בו דבר מה מן הסגפנות, דיבר מהר והחווה הרבה בידיו. פסיכיאטר במקצועו המפתח תיאוריה שעמים כמו בני אדם עוברים תקופות של דיכאונות, רגישויות ונוירוזות חסרות הסבר. אדם שכלפי חוץ היה גס ואירוני, אבל תכונותיו אלו היו מין אמצעי להגן עליו מפני רוך ליבו, ומאחר שהיה טוב לב מיסודו ונכון לעזור עד הקרבה עצמית בוש היה להודות ברגשותיו כאדם. "אם מטופל בעל הפרעה נוירוטית שם לב שאתה מתייחס אליו ברצינות, אתה אבוד – הסביר פעם לקלריסה" "כשהכתיב לקלריסה את סיפור החולים שפעמים רבות היו בעלי תוכן אינטימי למדי, עשה זאת תמיד בחדר מואפל, יושב אל שולחן הכתיבה, כך שצל המנורה הסתיר את פניו. קלריסה ראתה בכך הבעה של כבוד" [40-41]. פעם כששני מטופלים לא הגיעו לו וגרמו לא ששעותיו יבוזבזו לריק, נתקף בהתקף זעם ופרק את עצביו באגרופיו על ארון הארכיון, ואז כשנעשה מודע להתקף הזעם שלו, העיר בהנאה "סוף-סוף את רואה רופא עצבים בלי כחל ושרק... כשאין אצלו משוגעים הוא נהיה בעצמו משוגע" הוא גם לא חושך מעצמו אבחנות: "האם כבר שמת לב שאני נוטה לנוירוטיות חמורה...?" "לא למדת היטב אצלי. אני ביסודו של דבר התגלמות הנברוזה. מורשת יהודי.... ברגע שאני לבד עם עצמי אני נהיה לא שקט... חופשות הן מין מילת אימה בשבילי... אני... כל הסוד שלי הוא בהפיכת חוסר השקט שלי לעבודה מופרזת... אני חייב להיות עסוק, רק כשאני עסוק... רק אז אני לא מוכרח לפחד. כי פחד מפני הבדידות הוא גרוע מרעל, מוטב כבר לעבוד... זה בעצם הסוד של חריצותי שכל עמיתיי מתפעלים ממנה כל כך [42-43]. זילברשטיין מסביר גם את החשיבה השונה שלו מזאת של פרוייד – "פרוייד סבור שאפשר לרפא את האדם אם מראים לו מהיכן בא הטירוף שלו ומביאים אותו לשם, אני רוצה להרחיקו משם... אני לא חושב שהאמת תעזור לו. להפך חייבים לתת לו שיגעון, משהו שיוכל לנעוץ בו את שיניו, כדי שלא יכרסם את הכבד שלו... את גברת קולמן שכנעתי בהצלחה לקחת שיעורי זמרה, עכשיו היא לומדת כל היום הולכת לסוכנים וחולמת על כרזות... אני יודע כמובן שהיא לעולם לא תהיה זמרת דגולה, אבל כך אני עוזר לה, אני מסיח את דעתה... לכל אדם יש מלידה שיגעון משלו או לפחות נטייה לשיגעון... לנפוליון היה שיגעון המשפחה שלו, לדוסטוייבסקי ההימורים, בלזק רצה להיות מחזאי ואיש עסקים, ידע אינו מועיל כלל... עדיין לא מצאתי איש שמישהו עזר לו נגד השיגעון האישי שלו ואני בכלל זה" זילברשטיין מדבר באמביוולנטיות על פרוייד: " זה בדיוק מה שמרחיק אותי מפרוייד. אני יודע שהוא אינו אוהב אותי והוא מן הסתם צודק. אבל אני רוחש לו אהבה נכזבת, אני מעריץ את שכלו הגאוני, את אומץ הלב שלו את הגינותו האנושית, ואני בוש בכך ש'החלונות הגבוהים' מעריכים אותי יותר מאשר אותו..." [43], כללית, זילברשטיין הוא אדם חכם ובעל יושרה, אדם שיש לו הליך מחשבתי וקבלת החלטות היודעים להפריד בין העיקר לטפל, לסדר דברים בסולם חשיבות ערכי, כך כאשר קלריסה מתייעצת בו באשר לאפשרות להפיל את הוולד שברחמה, הוא משקלל את מכלול הנסיבות ומציב אותם בסולם חשיבויות כך שנמוך בסולם נמצאים שיקולים כאי היכולת לעולל זאת לאביה, חרפה, העובדה שהאב של בנה הוא אויב, כבוד, העדר אמצעי מחיה, ולדעתו לכולם אין שום משמעות. מנגד, בראש הסולם הוא מעמיד את השאלה "האם הגבר הזה הוא אדם שהיית בוחרת בלב שלם להיות אב לילד שלך?" וכשהיא עונה על כך בחיוב, הוא קובע "זה יהיה פשע לא ללדת את הילד הזה, את תגזלי כך משהו מעצמך. וזאת תהיה טיפשות, חולשה" [95-96]. רעיונותיו האנטי מלחמתיים של שטפן צוויג, בוקעים גם מגרונו של זילברשטיין: "לא אחדים בלבד משוגעים כעת, אלא בעצם כולם. כשאני פוגש מישהו והוא מדבר אתי על 'אויבים' בעיניים מתנוצצות בשנאה, יש לי הרגשה שעלי לקחת אותו להתבוננות. לשוחרי השלום הגדולים ביותר יש פתאום תסביכי שנאה והם נראים ומדברים כמו משוגעים..." "...אבל אני סובל מרעיון שווא: שמלחמה היא פשע וטיפשות" [63-64].
ליאונר – אהובה הצרפתי של קלריסה. מורה בגימנסיה בדיז'ון השוהה בלוצרן שבשוויץ ומשמש מזכיר ומארגן של כינוס של מורים בעלי השקפות מתקדמות אליו נשלחת קלריסה ע"י פרופ' זילברשטיין. איש נוח לבריות, עדין עם היהירים, חברי עם הידידים ויוצר סביבו אווירה של לבביות. בעברו היה בן עיירה צרפתית קטנה שאת החיים בה הוא מתאר כ "מוות קטן". אחת מני עיירות רבות המשמשות כשלעצמן פילטר אנושי המשמר בהם את החיים הקשים, הגסים והפלגמטים חסרי השאפתנות שאין להם הדחף... ואילו את האליטות – חוגי האינטליגנציה המעודנים, הגמישים והמגוונים הוא סוחף אל עיר הבירה. גם הוא היה אחד מהשאפתנים שנשאב אל הבירה, היה אז סוציאליסט, רדיקלי וקנאי מאד ומזכיר של אישיות פוליטית. אך כשהבין כמה פשרות מוסריות נחוצות כדי להגיע לשלטון, מה עושים כדי לשמור על השלטון, כמה התכסיסים המפלגתיים שוחקים, כמה הם מנוונים את האינטלקט ואת החופש של העוסקים בכך, העדיף להשאיר זאת מאחוריו ולשוב לעיירה הקטנה. עד מהרה הבין שעמידה על כנים רמים, לבוש וכיו"ב אינם יותר מתדמית אבל האדם תמיד יישאר מי שהוא. לכן פיתח אהדה בלתי מסויגת לאדם הקטן, הפשוט "הסתכלי בתריסר מהם. אחד יחיד מהם נראה עלוב, דל, אבל בכללותם הם כוח עצום, הם העתיד, הם הבסיס." [57], "אני אוהב אותם, את האנשים הקטנים, הלא-שאפתנים, הלא קולניים, המסויגים, הם הקשוחים, או הצדיקים שעליהם נבנה העולם לפי הברית החדשה" [58]. עד כאן נדמה שמדובר בדמות אידיאלית, מתונה ומחושבת, אבל אם מתבוננים לעומק רואים אדם שכשנתקל במבחן המציאות או בבעיות המתדפקות על מפתן דלת נפשו, מתגלה שהוא מתקשה להתמודד ומעדיף לסגת, כששתי נשים בכינוס מתעמתות בקולניות בינן ומאיימות לפוצץ את הכינוס שניהל הוא מביע פתאום עמדה הרחוקה מהתדמית הליבראלית שלו "שהשד ייקח את הנשים כשהן מדברות על פוליטיקה, הנשים השאפתניות, אני מתכוון, שאפתנות הולמת את הגבר, אצל אישה היא הופכת לקריקטורה" [62]. ובעניין האחווה הבינלאומית: "שכל מה שאמרנו על ההסכמה, על ידידות בינלאומית היו רק דיבורים בעלמא"... גם באמצעות ליאונר מביע שטפן צוויג את המסר שלו נגד המלחמות והלאומניות באומרו: "זאת הלאומניות הארורה שלהם, שמפצלת את המפלגות. באופן בינלאומי. היא הורסת בכל. הטענה שמולדת אחת חשובה יותר מהכל היא הרוע הצרוף. אנחנו נגררים אל הטיפשויות של מולדותינו. אל שיגיון ארץ האבות... הם מביטים על דגל כמו שהשור מביט על בד אדום. עלינו להתנתק משיגיון המולדת. לעזאזל המולדת!" [63]. או "ואנחנו האנשים הקטנים, אנו חשובים כקליפת השום. אבל הם [המנהיגים] רוצים לערב אותנו בשיקולים שלהם ולעשות מאתנו בשר תותחים"... [64] והוא ממשיך ומסביר שהמושגים: קרקע, אדמה, שפה, ואמנות הם שעושים את המדינה, לא שאיפות אימפריאליסטיות ורצון לשלוט על עמים אחרים. "ארץ אינה נמדדת לפי מתיה הגדולים. לפי החיים בה היא נמדדת" [73].
גוטפריד ברנקוריץ – מאושפז בבית החולים בו עובדת קלריסה כאחות. והוא מי שמספק פתרון לבעיה קיומית שלה. טיפוס של מתחזה מקצועי, דמות שלילית שדווקא אליה חשתי הכי הרבה אמפטיה מכל גיבורי הספר. "ברנקוריץ היה אדם שכל כולו הצגה" [152]. מתחיל את תפקידו בספר כשמסגל לעצמו התנהגות סימפטומטית משכנעת של אדם חולה, אפילו צוות הרופאים אינו יכול לקבוע אם הוא חולה אמתי או מי שמנסה כל דרך כדי להשתחרר משירות צבאי. הוא שחקן טבעי שרואה את העולם דרך פריזמה שמטרתה להביא לו רווחים, הוא משנה דמויות, מצבי רוח, הוא תחמן, חנפן, לוקח על עצמו סיכונים, מאלתר בהתאם למצבים משתנים. הוא יוצר קשר מורכב עם קלריסה , הוא מעורר בה מגוון תחושות הכוללות רחמים, רגש אימהי, תלות, חמלה ורוך, והיא מנגד חושדת בו שהוא מערים עליה, מנצל אותה, ולצד הרחמים חשה כלפיו סלידה ורצון לחשוף את מזימותיו. כשקלריסה חושפת אותו הוא עובר לטקטיקה אחרת של גבר מאוהב המוכן לשאת אותה לאישה ולהביאה לביתו, שם יש לאמו משק קטן: "הוא הסתכל בה, נרגש ואסיר תודה. 'לא.. אני צריך אותך... אם ישחררו אותי עכשיו ואוכל לחזור הביתה... האם תבואי איתי?... אם הרופאים יראו שאת מתחתנת איתי... תצילי אותי... אף אחד לא מחבב אותך כמוני... את תמיד תהיי טובה אלי... נוכל להתחתן מיד... זה כל כך קל עכשיו..." [116]. כשקלריסה מספרת לו על כך שהיא מצפה לילד ושואלת אותו אם הוא עדיין מוכן להינשא לה, הוא מופתע ואומר: "זה לא משנה... בכלל לא... אצלנו לא חושבים... כל כך בצרות אופקים... אני תמיד אהבתי ילדים... למה ש... אני דווקא אוהב את הילד שלך... זה לא משנה כלל" [129]. האם אמר זאת מתוך כנות, האם מתוך אינטרס שנישואים אלו יסייעו לו להשתחרר מבית החולים ומן הצבא? אף כי האיש כאמור שחקן ומאלתר בהתאם למצב, נטיית לבי היא שבאותו רגע הוא התנהג בכנות, והוא מוסיף לשכנע את קלריסה: "... עכשיו אני יכול להראות לך באמת... כמה אני אסיר תודה... אני מרגיש... אני חושב שעכשיו אני אוהב אותך אפילו יותר" [129] וכשהי מפקפקת בנכונותו לתת את שמו לילד שאינו שלו ושאת אביו הוא לא מכיר, הוא שוב מפתיע אותה: "כמ... כמובן... אם תרשי לי." ... אני מאושר לעשות זאת בשביל האדם הקטן שנוצר בך. אחרת אסבול... מעולם לא הרגשתי טוב כל כך מאז סחבו אותי לכאן. ברצוני להשאיל לך... לילד שלך את השם שלי..." [132]. והוא עושה זאת למרות שקלריסה מזהירה אותו: "...אלה יהיו רק נישואים למראית עין... הם לא צריכים למנוע ממך את החופש שלך." [133] מוזר! קלריסה 'הולכת ללמד' מהי "מראית עין" את מי ש"מרעית העין" הייתה תמצית חייו. ברנקוריץ ממשיך את חייו בדרך האופיינית לו, הוא עוסק בעסקות הברחה ברחבי אירופה, הוא ממשיך להוליך שולל ולשקר, ואפילו אביה של קלריסה מאמין לשקריו, הוא מסתובב בעולם בשמות בדויים, מתלבש בגנדור, נעלם ושב מפעם לפעם אבל, דואג לשלוח לקלריסה כספים, כותב לה מפעם לפעם, בא לבקרה ולשחק עם הילד, מביא שוקולד, וממליץ לה להשקיע את הכסף שהעביר אליה. אני כקורא אפילו, מזדהה אתו ומרחם עליו שעה שהוא נופל קרבן לשותפיו שמרמים אותו ומותירים אותו בלא כלום, כי למרות התנהגותו ומעשיו אני מרגיש שמתחת למעטה של הנוכל מסתתר לב טוב שגם יודע לתגמל ולהוקיר טובה. האם גם אותי הצליח להוליך שולל?

אני ממליץ בחום על ספר זה לכל מי שמוכן להתעמק בו ולחפש אחר הרבדים הרבים שלו למלוא עומקם.

קלריסה – שטפן צוויג, טיוטת רומן מן העיזבון. מגרמנית טלי קונס מודן הוצאה לאור 156 עמודים.

וכך סרקו עיניי את מדפי הספרים שבספרייתי הביתית בחיפוש אחר הספר הבא שאקרא. משהו בספר בעל כריכה אדומה קשה משך את תשומת לבי. חלק מהספרים ירשתי מאבי המנוח וספר זה שראה אור בשנת 1968 בכללם. לא ידעתי יותר מדי על הסופר, חשבתי שמדובר בסיפורת, החלטתי לנסות לקרוא אותו. למן הדף הראשון מצאתי עצמי מרותק לתוכנו. זה ספר על חלום, אשליה והתפקחות. מניאצ'קו הזכיר לי את אבי ז"ל שלא חדל לחפש אחר דרך חיים המבשרת קיום סביר: כבן לזרם הדתי המחמיר הבין כבר כנער שהאמונה אינה מביאה ישועה להמוני קשי היום, נטה לנוער בית"ר, גם כאן הבין שמססמאות לא ייוושע, עם בריחתו מהגרמנים לבריה"מ, גילה כיצד פני האופק נצבעו אדום וליבו נפנה להבטחה של "הסוציאליזם הנאור" ושמש העמים, כל זאת עד שבחדר האוכל שבקולחוז ראה כיצד נתנו לפועלים לחם יבש ומעבר לפרגוד שהבדיל בין הפועלים למנהליהם עלו ניחוחות של תבשילי בשר, ואז הבין שיש שווים ויש שווים יותר, ונפנה לציונות כדרך שתושיע אותו ואת עמו.

הסופר הצ'כי יליד 1919 שהתחנך כקומוניסט מתאר את החלום הסוציאליסטי והסטאליניסטי ושברו, הספר מתמקד בעיקר בתקופת הפלישה של כוחות ברית וורשה בראשות ברז'נייב וברית המועצות לצ'כוסלובקיה, כביכול כהיענות לבקשת הסוציאליסטים להציל אותה מידי הקונטררבולוציונרים. למניאצ'קו חיבה יתרה לישראל הוא היה בארץ עם פרוץ מלחמת השחרור וסיקר את עזרתה של צ'כיה למדינה באספקת נשק. אבל 'האפיזודה הישראלית' בחייו, הייתה שכשצ'כוסלובקיה שינתה את עמדת כלפי ישראל, וכמחאה על כך, גלה מארצו מרצון ואף שלא היה יהודי הגיע לישראל. אזרחותו ותוארי הכבוד נשללו ממנו. הוא חזר לארצו כשרוחות הדמוקרטיה החלו לנשוב בה, ואף זכה לרהביליטציה. עם הפלישה הסובייטית ב 1968 שוב השתנה מעמדו ושוב היה לאויב המהפכה.
אף שהספר אינו סיפור עלילתי הרי שההתרחשויות מתוארות בשבעה פרקים כעלילה ספרותית מרתקת לכל דבר. שבעת הפרקים הם שבעת הלילות הראשונים של הרוסים ובני ברית וורשה בצ'כיה הכבושה, ולמן הרגע הראשון ניכר שסופר כותב זאת ולא עיתונאי או היסטוריון. הספר נכתב באוסטריה, בין 1 עד 20 בספטמבר 1968, לשם נמלט בלילה השביעי לפלישה.

על השתיקה:
מלחין האוונגרד האמריקאי ג'ון קייג' כתב ב 1952 יצירה ושמה ארבע דקות, שלושים ושלוש שניות, היצירה מתאימה לכל שילוב אפשרי של כלי נגינה, בתווים מורה המלחין לנגנים שלא לנגן כלל ולא להשמיע אפילו צליל אחד למשך כל זמן היצירה. אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות, ומכאן שמה. הרעיון הוא שיש גם מוסיקה וצלילים בשקט, ומהם הצלילים הללו? הקולות, והרעשים של הסביבה בה היא מבוצעת - ובכלל זה גם את הקולות שמשמיע הקהל עצמו. זאת יצירתו השנויה ביותר במחלוקת של קייג' ולכן גם המפורסמת ביותר שלו. ואיך כל זה מתקשר בדמיוני לספר? תחילתו של הספר מתאר תחושות מטרידות של הסופר הנעור משנתו בליל ה 21 באוגוסט, הוא ליל פלישת כוחות ברית וורשה בראשות בריה"מ לצ'כוסלובקיה, רק שהוא עוד לא יודע על המתרחש, הוא מעיד על עצמו קודם [5] "רק דבר אחד בטוח: בכל מקום שיהיה – אני אישן, יקרה אשר יקרה עמי או סביבי." והרי [6] "הלילה, ביחוד הלילה בעיר גדולה טעון תמיד ריגשה ותנועה, תמיד מישהו ער, תמיד מישהו קם משנתו או שוכב לישון, הלילה מלא קולות, זהו לילה רגיל... אבל [7] "בלילה הזה, ליל ה – 21 באוגוסט העירה אותי הדממה... דווקא הדממה הבלתי רגילה בשעת לילה זו ברחובותינו, היא שהחרידה אותי מתרדמתי העמוקה... אין שומעים את קול תיפוף עקביה של אישה צעירה שאצה דרכה... אף רעש מנועי מכוניות אינו מפר את הדממה, העיר אינה שוממה, אי שם במרחק היא הומה במקצבה הלילי הרגיל, אבל כאן ברחוב הזה, בסמטה שלי, המעורה כל כך בכל חושי משהו אינו כשורה... לא יאומן כיצד עשויה הדממה להפיץ אי-שקט, כיצד היא זועקת, כיצד היא רועמת, כיצד היא מזעיקה,"... והסופר ממשיך ומתאר בכישרון ספרותי כיצד מרגע לרגע נמרטים עצביו, הוא מביט מבעד לחלון, דבר לא קורה, אבל זה רק מגביר את אי השקט שלו הנובע מהשקט, [8-9] "פחד ירד עלי, פחד מפני משהו בלתי מוגדר, בלתי ידוע" והן ידוע שהפחד החזק מכל הוא מהאין נודע, ובשל שאינו ידוע גם לא ניתן להתגונן מפניו, "הרמתי את שפופרת הטלפון, רציתי לצלצל לפטר. הטלפון היה דומם." יכול מישהו לחשוב שבספר אימה בדיוני מתרחשים כל הדברים, אבל הסופר מתאר אירועים ותחושות כפי שבדיוק היו. "עתה אין עוד מקום לספק, משהו מתרחש כאן, משהו בלתי ידוע, מאיים, הרה פורענות, דבר מה שאין לי מושג מהו, ואני רק יודע שאין זה יכול להיות דבר טוב..." הנה לכם ג'ון קייג' מלחין השקט בגרסה ספרותית. ורק אז כשנגמר פרק השקט ממשיך הסופר [10] "הבחנתי שאותו חייל [צ'כי] הגיע להצטלבות הרחובות ואז נשמע מתוך סמטה צדדית קול לחש נרגש ומבוהל: פסט, מה קרה?" "הרוסים הגיעו..." השיב החייל בשלווה והמשיך בדרכו. חמור, אידיוט, רציתי לצעוק, אין לך הלצות יותר מוצלחות? עד כאן הפרולוג – מלאכת מחשבת של 'פיאנו פיאניסימו' [לחש], קרשצ'נדו [הגברת אינטנסיביות הצליל] ופורטיסימו !!!! [הכי חזק] מהדהד שבו כל ארטילריית הטרומבונים ויתר כלי הנשיפה ממתכת בתזמורת מפציצים בעוצמה, והכל קורה... בשקט.

מניאצ'קו הוא גם אדם בעל יושרה עצמית ולא מהסס למתוח ביקורת גם על עצמו. כך כשהוגדר פעם בעיתונות כאחד שבניגוד לכתבים משעממים הוא יודע לתת להרגיש תמיד שהמתואר אינו פחות מאירוע. על כך הוא מגיב [50] "יתכן שאפשר היה להרגיש זאת, אך הצרה היא שמה שתואר בכתבותיי כמאורע, לא היה תמיד בחזקת מאורע. רק שאפתנותי 'לגשת לעניין בדרך שונה' הייתה דוחפת אותי לגלות גם בשלוש שעות משעממות עד מוות של גיבוב פראזות, ניצוץ זעיר של חיים. כך הפכתי בלי משים לשותף 'בבניית אישיותם' של אנשים שלא היו בעלי אישיות כלל... במהרה מצאתי לפני 'דלתות פתוחות' למשרדים של מוסדות רבים".

כדרכי ליקטתי 'פניני אמרות' והריני מביאם בזאת. יש לזכור שהכל מתייחס לאותם ימים, לבריה"מ ולצ'כוסלובקיה. אבל מה שמפחיד שאותם דברים נכונים גם היום ומעלים את האפשרות שאין ערובה שלא יחזרו על עצמם ובכל מקום, מה רב הדמיון בין הרבה מן המתואר למחולל היום בחיי מדינות. אני מבקש בזאת מקוראיי, אל תקראו את הנאמר כסיסמאות, מאחוריהם רבדים של עומק והשלכות גם לימינו.

על מזימות לאומיות ובינלאומיות:
[11] "הילה של סודיות ביטחונית עשויה לשמש חיפוי מצוין לכל מיני מזימות של קשר וחתירה"

על ידידות עמים ובני ברית:
[15] "צ'כוסלובקיה כבושה, אנוסה, נמחצת בין מלתעותיהן של חמש ידידותיה הנאמנות ובנות-בריתה לנצח."

על משחק המעצמות בעמים קטנים מחירו של 'החסד' ופירעון ההשקעה, ועל ההתגוננות או אי ההתגוננות העצמית:
[16] "לפני כשנה נסעתי לישראל... גם במדבר סיני ראיתי שריון רוסי. מאות טנקים סובייטים. אך שם הם לא היו עוד אלא מצבור ענק של גרוטאות שלא תצלחנה עוד למאומה... חול המדבר יכסן מפני שאינן שוות את מחיר הובלתן לאזורים מיושבים... הטנקים האלה, שאני מתבונן בהם עתה אינם בחזקת גרוטאות. אלה הם אותם הטנקים והם באו לכאן למען אותה התכלית שהביאה אותם למדבר סיני: למחוץ ולהחניק – בשם 'אינטרסים נעלים יותר' – את חירותו של עם קטן חסר מגן לכאורה..."
[17] צ'כוסלובקיה... קשורה עד אין היפרד במה שאירע במינכן, הסכם מינכן על צ'כוסלובקיה הוא דוגמא מאלפת לגורלן של אומות קטנות, השמות מבטחן ב'בעלי ברית גדולים' הפורשים עליהן את חסותם... במינכן, מקום שם נידון והוכרע גורל צ'כוסלובקיה לא הורשו כלל נציגיה להיות נוכחים בשעת הדיונים."... העם הצ'כוסלובקי המשועבד נשא עיניו בתקווה רק לכיוון אחד. 'הם באים להצילנו מהשמדה טוטלית, לצדם לא נצטרך להתיירא...הם ידרשו מאתנו מחיר כלשהו תמורת שחרורנו – את המחיר הזה היה באותם ימים העם כולו מוכן לשלם'... עם קטן מחפש לשווא ערובה בת קיימא לעצמאותו ולחירותו. אבל הוא לעולם לא יהיה יותר מחייל פשוט על לוח השח-מט של המעצמות הגדולות... הם חורצים את גורלנו מבלי לטרוח כלל לשאול את פינו...".
[23] שוללי ההתגוננות העצמית חששו שהדבר יגרום להפיכת הארץ לבית מטבחיים גדול אחד... ואמנם צ'כוסלובקיה לא התגוננה. והנה 350000 נפש עונו למוות, הוצאו להורג, ונרצחו רק בבוהמיה בלבד, במספר זה כלולה הטרגדיה של 77000 יהודי צ'כיה. האין זה מחיר יקר בשביל עם שלא לחם, שנכנע לאלימות?... אלמלא ניצחונותיהם של אחרים... במיוחד הצבא האדום קשה להניח שהעם הצ'כי עוד היה קיים היום."
[25] מקץ חצי יובל שנים יוגש החשבון לעם הצ'כי על ידי החיילים הסובייטים כאשר, בתשובה לשאלותיה הנואשות של האוכלוסייה מדוע באו לכאן ישיבו לשואלים בפשטות – אבותינו שחררו את הארץ הזאת על כן היא שייכת לנו..."
[156] "אנו חיים בעידן הגנראלים... גנראל הוא גנראל מהולל כאשר הוא קונה את תהילתו בשדה הקטל. ואיזה גנראל אינו משתוקק להיות מהולל?"
[156] לא הסובייטים ולא האמריקאים מנסים להצדיק את מעמדם הבכיר בעולם בכוח מוסריותם ואנושיותם, רק על סמך כוחם הצבאי. והיות והם יראים מפני מבחן כוח ביניהם הם מפגינים עצמה כוחם כלפי עמים קטנים! ישראל, ויאטנם, צ'כוסלובקיה..."

על התפקחות - חשבון הנפש האישי והלאומי ופשיטת הרגל הרעיונית של אשליות והונאות עצמיות:
[17] "לא נוכל עוד להרשות לעצמנו מותרות שבהרס עצמי... רק האמת במערומיה, מסוגלת לשחרר ולגאול, ואפילו היא מרה וצורבת" ... "היכן נעוץ המשגה הגורלי שלנו? מתי החל בנו, בי עצמי, תהליך זה של ניוון רעיון, שהיה פעם רעיון גדול? מתי בגדנו בעצמנו...?"
[18] "האין זה שתמיד שיחקנו ב'נדמה לי'? שראינו מהרהורי ליבנו, את אשר אינו קיים כלל?"
[21] "המחיר שאנו משלמים ועוד נשלם בעד לקח זה יקר הוא. תודעתם של העמים גדלה ומתגבשת באותה המידה בה עולה בידם להשתחרר מאגדות ואשליות סרק. הנכס היקר ביותר שבידי האנושות, גם כל אומה בנפרד, הוא הכרת אפשרויותיה ומגבלותיה."
[22] "בכתיבת ההיסטוריה המילה 'אילו' פסולה ותמיד נודף ממנה ריח חשוד... מעשה פסול מעיקרו הוא לזייף את ההיסטוריה ולקשטה, להטיל את האחריות על אחרים ולהעלים את החלק שלך באשמה."
[38] "מופיעות גם כתובות אחרות: לנין קום מקברך – ברז'נייב יצא מדעתו! שקדנו על העמקת ידידותנו עד אשר חשפנו את יסודותיה האמתיים!
[147] איזה מין סוציאליזם הוא זה, שאת קיומו יש להבטיח באמצעות תותחים?
[38] [177] אין עם בעולם שיוכל להיות בן-חורין או להיקרא עם חופשי, אם הוא מדכא חירותו של עם אחר. [מארכס]

על הסתאבות הסוציאליזם:
[149] "שכרו של העובד ניתן לו בעד היותו עובד ולא כדי שיעבוד. חוקי 'הגומי' הסוציאליסטים שרתו את הנוכלים יותר מאשר אזרחים ישרים"... "מי שאינו גונב מן המדינה, גונב מפי משפחתו"... "מי שמהסס לדאוג לעצמו יאכל קדחת."
[151] "מי שעבד ביושר הפסיד, ואם לא די בכך האשימוהו שהוא מקלקל לנו את הנורמות ומבקש לטפס מעלה על הגב שלנו. עליהם הוצאו דיבות ונעשו הלשנות כי הם הפריע לכנופיות גנבים להמשיך לגנוב".
[150] "הייחוס המעמדי" היה הגורם היחיד להעסקת עובד... "ומה נחשב לייחוס מעמדי'? להיות נצר למשפחת פועלים, אח"כ איכרים זעירים, בתחתית סולם הערכים הסתופפו הפקידים, הרופאים, המהנדסים בקיצור האינטליגנציה הבורגנית". משמע, מי שהיו הכי פחות מתאימים לנהל היו למנהלים ומנהלים שאין להם כל מושג בניהול.
[151] כלפי בתי המשפט הפשע הפוליטי נחשב חמור יותר מפשע פלילי. ארנסט אוטו נידון למוות כי בספריית ביתו נמצאה חוברת על חוקת יוגוסלביה של טיטו, מנגד רוצחים בדם קר נידונו רק ל 10-15 שנות מאסר.

איך שולחים צבא למלחמה מבלי שידעו על מה, היכן ובמי נלחמים?
[31] וכך כותב מניאצ'קו על חיילי השריון שפלשו לצ'כוסלובקיה – "רק קומץ זעיר מבין החיילים האלה העז לומר דבר מה... מדברי המעטים שפתחו את פיהם ניתן ללמוד הרבה... רובם לא ידעו היכן הם ומה תפקידם כאן, אחרים דברו על תמרון, אחרים סברו שהם נמצאים בהונגריה... בהיותם בבוהמיה השתוממו שהאנשים בארץ זאת מיטיבים דבר בצ'כית בהיותם סבורים שהם נמצאים בגרמניה המערבית ובאו למחוץ את הפשיזם"... [33] החיילים האלה שרויים באפלה מוחלטת... ישבו על הטנקים... ולא העזו להרים עיניים ולהסתכל באנשים שהקיפום... הלכתי מרכב לרכב, 'הבט לי בעיניים... נו, הבט'... לא, הם לא העזו. בין למעלה ממאה שפניתי אליהם בדרישה זאת רק חייל אחד ויחיד מצא את העוז הדרוש.
[34] ברנש צעיר ארוך שיער פנה אלי – 'עזוב אותם במנוחה, אתה לא רואה שאלה סתם יצורים מסכנים? מה אתה רוצה מהם? הם רק חיילים ולא יודעים כלום... קיבלו פקודה ובאו, אל תתקיף אותם, תתקיף את אלה ששלחו אותם לכאן..."

על טכנולוגיית תעמולת השקר ועל הצנזורה.
[37] ברחובות בראטיסלבה, הרחובות מקושטים בדגלי המדינה לכבוד המשחררים דהיום [העובדה שהדגלים מונפים לחצי התורן אינה מהווה בעיה, אמני הריטוש הסובייטים כבר תיקנו בצילומים דברים הרבה יותר מסובכים מחצי תורן פשוט]
[41] סופר שניטלת ממנו האפשרות להופיע בפומבי, שנמנע ממנו לפרסם את מה שיש לו לומר הוא חסר-אונים... אחרי הרפתקתי הישראלית הייתי בחזקת דוגמא מובהקת של קונטררבולוציונר. כל הצהרה פומבית מפי הייתה משמשת הוכחה בידי הכובשים לקיום מחתרת ציונית-אימפריאליסטית, אכן הייתי נידון לאלם. ברם, להיאלם אין פירושו לחדול לחשוב אלא, אולי, ההפך מזה..."
[71] שלטון האימים שכלל את דברי גבלס "שקבע בזמנו כי שקר שחוזרים עליו מאה פעמים הופך לאמת."

אותה גברת בשינוי אדרת [היחס לחיילי בריה"מ ב 1945 לעומת 1968].
ב 1945 [43-44] "קיבלו את חייליו המאובקים של הצבא האדום בזרועות פתוחות באהבה והתלהבות אין קץ, העם כולו, כאיש אחד. כאן לא צריכים היו לאנוס את הנשים, כאן הנשים עצמן נפלו על צוואריהם, ראיתי נערה נאת תואר, כבת שמונה-עשרה, משכה חייל רוסי מתוך הטור וגררה אותו כמעט בכוח אל חדרה, כאשר יצא משם קצר נשימה וסמוק פנים פלט בהתרגשות – 'איזו נמרה'. 'היא אמרה לי לשלוח אליה עוד אחד'... כשעברו בסך, עייפים, ספוגי זיעה ואבק דרכים יכלו טוריהם בקושי להידחק בין המוני התושבים המריעים שהמטירו עליהם פרחים ונשיקות. 'ידענו שתגיעו, תלינו בכם תקוותנו, גיבורי החייל, אחינו האהובים, נשרי סטאלין האמיצים!, בואו אתם עייפים, אין לנו הרבה להציע, אבל כל אשר לנו שלכם, בקבוקי יי"ש, המיטה שלנו, שכבו נא, נוחו, אל תטרחו לחלוץ נעליים, אם יש את נפשכם לשלוח ידכם אל מתחת לשמלות נשותינו, בנותינו, נערותנו, שלכם הן... מדוע אתם חוטפים מאתנו בגסות את שעונינו? הא לכם התכבדו וקחו אותם למזכרת.
ב 1968 [44] קריין הרדיו: "אל תתנו להם אף טיפת מים! אף לא טיפת מים אחת!" [70] "עמדו כאיש אחד מאחורי דובצ'ק, סבובודה, צ'רניק וסמרקובסקי" [המנהיגים שנאסרו והובלו באזיקים למוסקבה]. "היו נחושי החלטה, היו נאמנים, שימרו על שקט, אל תיגררו לפרובוקציות... [75] "והתוצאה הייתה שהחיילים נאלצו לפשוט בחסות החשיכה על השדות כדי לגנוב תירס ותפוחי אדמה"

על הצביעות של פוליטיקאים.
כאחד שהפך 'כתב מטעם' מצא עצמו צמוד שעות רבות אל קלמנט גוטוולד, מי שהיה ראש ממשלה והחל מ 1948 גם נשיא צ'כוסלובקיה. מניאצ'קו מתאר בכישרון יוצא דופן ובראייה מעמיקה את הפער שבין דמותו האמתית כמי שיישם את עיקרי מדיניותו של סטלין בצ'כוסלובקיה ושטיפח את פולחן האישיות של עצמו, אדם נעדר רגשות וייחס לסובבים אותו אך יודע כיצד לנצלם. ומנגד מתאר את הדמות המזויפת שהצטיירה בעיני ההמונים. כך, שלמרות השעות הרבות ששהה בנוכחותו לא זכה שיתעניין בו, שיחליף אתו מילה וגילה כלפיו אדישות שגבלה בעלבון, מבחינתו היה הסופר חפץ, מכשיר, המספק לו פרסום ומנציח את גדולתו וגאוניותו, כנראה שסבור היה שדי והותר בכך שנבחר למלא את התפקיד, וניתן לכן לנהוג בו בשחצנות. מצד שני דאג אותו מנהיג להצטייר כלפי חוץ כפוליטיקאי עממי, חביב ומסביר פנים. אחת האפיזודות האבסורדיות מתארת כיצד משלחת כורים באם כדי להביא לו את ברכותיהם [51] "שיחכו, אמור להם להזדיין בסבלנות, אני טרוד כרגע בעניינים חשובים". "העניינים החשובים היו לאמיתו השמעת בדיחות מפולפלות באזני הנוכחים... אולי זה היה עושה רושם רע אם היה מקבל אותם מיד?... הוא הניח להם להמתין עשרים דקות", לבסוף יצא אליהם כי ידע שזה יעשה כותרות, "הם קבלוהו בתשואות וקריאות הידד נלהבות, הוא נאלץ להשתמש בנפנוף ידיים על מנת להסותם. 'הרשו לי לומר לכם חברים: ברוכים הבאים'..." הביקורת הנובעת מכלל תיאור זה אינה ייחודית ל קלמנט גוטוולד, אם בתיאור זה היו משמיטים את שמו הרי שישנם עוד מנהיגים, גם בימינו, שהמקורבים אליהם היו נשבעים שבהם הדברים אמורים. ולהשלמת התמונה בעניין פוליטיקאים והתנהלותם הסופר מדבר על וויליאם שירוקי קומוניסט סלובקי ששירת שנים רבות כראש ממשלה: "מפיו שמעתי לאחר מכן, גם את המשפט הנורא, שעתיד היה לעורר בי תחושה של רתיעה מפני כל עסקנות פוליטית ומפני נציגיה: 'בפוליטיקה אין ידידות'" [54] ואמנם שירוקי, לאחר שחיסל כל מי שהיה סביבו למד זאת על בשרו שהוא עצמו נתפס בין גלגלי מכונת הטיהורים ולא נותר ידיד אחד שיאמר מילת צער על קיצו העגום.

על שלטון אימים המתקיים בחסדי טרור אישי:
[56] מי שנפל בידי הגסטאפו זכה מהם 'לטיפול נלבב' וחלקם הגדול עמדו בעינויים. "אולם מקץ שנים לא היה ביניהם אחד שלא רעד כעלה ברוח, מפני שופטיו הקומוניסטים. [67] "במקום שהאמון איננו, שם גנראל פחד מושל בכיפה."
[64]ממי היה צורך להיפטר? "יד הטיהור השיגה את כל אותם שהצטיינו בתרומתם האישית להשגת ניצחון המפלגה ולניצחון על הפשיזם. אנשים בלתי רגילים, כאלה שבלטו, אבל במשטר של פולחן אישיות יכול רק סטאלין להיות בלתי רגיל" לכן יש צורך להיפטר מכל מי שיכול בתכונותיו החיוביות לאיים על עליונותו. הסופר מספר על מקרה בו נקראו כארבעים אנשי צבא עתירי ניסיון ומעש לעמוד בפני שופטיהם. היו שם גנראלים, אלופי משנה, סגני אלופים. כולם הורדו לדרגת טוראי. כשנשאלו אם הם נכונים להתחיל הכל מחדש, רק אחד אמר שיהיה צריך לתת לכך מחשבה, מפי כל האחרים דיבר הפחד וכולם הסכימו.
[66] במהלך הטיהורים הואשמו אנשי בכל מייני 'סטיות', 'איזמים' שבהם נאלצו הנאשמים להודות. הסופר וחברו חמדו לעצמם לצון והמציאו סטייה חדשה "הווילאימיזם" והחלו להפיץ את המושג [הם לקחו זאת משמו של וויליאם שקספיר] אך מרגע שיצא מרשותם קיבל המושג חיים משל עצמו וארבע ימים מאוחר יותר קיבל תפנית כשדברו על הנאשם הבא מי שהיה ראש הממשלה וויליאם שירוקי כאשם "בוויליאמיזם".
[98]בא אלי גבר צעיר שבהיותו בן שש-עשרה כתב מכתב לעיתונים ותבע עבור אביו, אויב העם את עונש המוות. מקץ שנים בא אלי ושאל כיצד אוכל להמשיך לחיות כך?
[111] משפט סלאנסקי וגל האנטישמיות הכרוך בו לא היה יותר "מסרטן המוחין שפשה בנו. הפסיכוזה של צייד המכשפות נוסח ימי הביניים... משפט פשע ללא מניע, ללא סיבה, רשעות למען הרשעות כשלעצמה, טירוף דעת ללא תכלית..." רודולף סלאנסקי [זלצמן] היה פוליטיקאי יהודי צ'כוסלובקי קומוניסטי, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם השנייה. הועמד לדין על בגידה במשפטי פראג והוצא להורג, כחלק מניסיונו של יוסיפ סטאלין להבטיח את נאמנותן של מדינות מזרח אירופה לברית המועצות.

השלמת המהפך האידאולוגי:
הלילה השביעי [185] "ישבתי על ספסל בגן ציבורי קטן, בסמוך לכן אשר עליו ניצב לפנים פסל הברונזה של סטאלין. ובכן, יוסיפ וויסאריונוביץ' איך נעמו לך חיי הנצח? הבט מה אירע לך, הורידו אותך מכנך, חיללו אותך, השליכו אותך מן המאוזולאום מפני שהיית אכזר וקשוח, שרמסת את החוק והצדק ברגליך... הוא לא ניצב שם, על כנו, אך נידמה היה לי שאני שומע את צחוקו הסרקסטי, מרעים, מהדהד על פני העיר כולה, על פני הארץ, על פני יבשת שלמה, על גבי הכן היה רשום בגיר – 'פרולטרים בני כל ארצות תבל, התאחדו ולא – אני יורה!' "
ספר זה, ואיני מגזים, גרם לי למספר לילות של הדרת שינה, התהפכתי על יצועי ולא חדלתי מלחשוב עליו. אם יש ספר המסוגל לעשות לי זאת הרי שהוא נמצא גבוה מעל סקלת הדירוג, נתתי לו 5 כוכבים כי יותר מכך אין.
מניתי בזאת מעט מזעיר ממה שנכתב בו ומה שכתבתי אין בו כדי לייתר את חווית הקריאה המושלמת.
הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב/ תשכ"ט תרגמה לעברית עדנה קורנפלד 185 עמודים.
תודה שקראתם.

נושאים ומוטיבים הלקוחים ממקורות דתיים, ספרי קודש או אירועים היסטוריים היוו ויהוו השראה ליצירות אמנות על כל גווניה: הפלסטית, המוסיקה וגם השירה והספרות. אישית, כל עוד אין במוצר החדש ניסיון להדביק אוטנטיקה מלאכותית [כפי שאנסה להסביר להלן], אני אפילו מברך על כך.
איני מחסידי ה"אוטנטיקה האמנותית", בעיקר של אותם פריקים 'המנכסים' לעצמם את החזקה והבלעדיות על ההבנה של קלסיקות ויצירות ישנות, אינם מקבלים או מתפשרים עם פרשנויות אחרות, והם, לדעתם, היחידים להבין ולדעת, כיצד 'בדיוק' נהגו בזמנים ההם. להצדקת עמדתם הם מגייסים, לא אחת, תיאוריות הנשענות על השערות שהפכום לאמת צרופה שאין בלתה. [אני יודע שאני מזמין בזאת 'עליהום' אך איני נרתע]. מהיכן הם יודעים איך נגנו בתקופתו של סלומונה רוסי, בוקסטהודה, באך ואחרים? מה זה? 'דוייטשה גרמופון' הקליטה כבר אז? אני, ותסלחו לי על כך, ממש סובל כשאני שומע מוסיקה ברוקית וגם קלאסית המנוגנים בכלים אוטנטיים של התקופה, כינור, צ'לו בארוק ופסנתר פטישים. מובן, אז, לא היה משהו אחר... וכמומן זכותו של אדם להמשיך להיות דקדנטי. לדידי, לשמוע את האוטנטיים יכול להיות קוריוז משעשע אבל לא גישה המצדיקה הנצחתה גם היום, שכן, חלה אבולוציה גם בכלים, ואיך בכלל ניתן להשוות את הצליל לזה המושמע בפסנתר מודרני וכלים אקוסטיים נוספים המכונים מודרניים, אפילו שנוצרו ע"י סטראדיווארי, גווארנרי, אמטי ואחרים בתחילת המאה השמונה עשרה ובטכניקה שהקדימה את זמנה ומתקיימת ללא צורך בשינויים עד היום. אז למה להתעקש על כלים אוטנטיים? למה להתעקש על צליל שטוח נעדר יופי לא להשתמש ב'וויברטו' [הרטטת הצליל] שתמיד הגיע טבעי עם הקול האנושי? כי אם האוטנטיקה מקודשת, אז למה לשמוע זמרות סופרן נהדרות? נקשיב רק לזמרי קַסְטְרָטוֹ (Castrato). מקובל עליכם? ולמה להתעקש על צ'מבלו כקונטינואו, כשבלאו הכי כמעט ולא שומעים אותו כשהוא חלק מהרכב, ושהמנצח האגדי והבוטה סיר תומאס ביצ'ם, הגדיר את צליליו כ "שני שלדים שעושים אהבה על גג של פח".
אז אני מצדד בקדמה בכל אמנות. מנגד, כאשר הופכת הקדמה לקרדום לחפור בו כדי לשנות קלאסיקות, קרדום שהופך עצמו לעיקר בפרשנות, ואת היצירה עצמה לטפל, או אז בעיניי זה מעשה של "חילול הקודש". ורק דוגמא אחת למשל: כשבמאי אופרה מבריח את דון ג'ובאני ולה פורלו מזירת הרצח של הקומנדטורה, [דון ג'ובאני – מוצרט] על גבי קטנוע ובמקום סכין מדממת בדם הנרצח ,יש תת מקלע מעשן... אז אני חושב שאין סייג לאיוולת. גם התיאטרון לא חף מזה, גם הקולנוע והספרות אף היא לוקה בכך לא אחת.
מטבעי אני משתדל שלא לפרסם כלל ביקורת, במקום לכתוב ביקורת 'לא מחמיאה'. אולי זאת רגישות יתר שאין לה מקום, אבל אני מבין כמה יקרה היציר ליוצרה וכמה פגיעה בה עלולה לפגוע גם בו. ולכן בביקורת זאת אני חייב, לפחות לעצמי, את נימוק דבריי שלא יחשבו הם לי אחרת מאשר עמדה, וחלילה לא רוע לב. עם כל האמפטיה שלי לשלומית אברמסון על האתגר שצללה לתוכו ב"מעשה תמר" ואין זה דבר של מה בכך להחיות מחדש, ובדרכה, את הסיפור המקראי, חשתי, שעה שקראתיו, שאיני משתכנע שזה לא מקרה מובהק, של ביום קלאסיקה לתסריט שסופו שהשכתוב המבוים משתלט על המקור ומנסה לשפר אותו מלאכותית וללא פרופורציה. עלילות יעקב ובניו, מעשה דינה והתרחשויות נוספות מועברים לקורא על רקע סיפורה של תמר שהובאה מתמנה להיות אשתו של ער, בנו של יהודה, בעודה ילדה. זה רעיון מבריק הנושא עמו פוטנציאל ספרותי מבטיח ליצירה ערכית מרתקת. ציפיתי שאולי יתוארו האירועים מזווית ראייה תמימה של ילדה, שהרי היא חוט השדרה של הספר, אך הדבר לא מתקיים, תמר אינה יותר מאשר דמות אנמית שלא משאירה את רישומה על העלילה ועל הקורא, ורק לקראת סופו של הספר היא הופכת למשמעותית, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. חשיבותה, בספר, פחותה משל יתר הדמויות החגות סביבה ודוחקות אותה לשוליים. מפעם לפעם היא מפציעה ככלי עזר המשמש להעלאת סוגיות כייבום, רצח בתוך המשפחה, והבהרת מנהגים בני אותם זמנים. לאורכה של העלילה היא גיבורה שכמעט ולא מגיעה לקדמת הבמה, תמיד ברקע, ותמיד מחמיצה את ההזדמנות לקבל דומיננטיות דרמטית ביצירה. אחת הפעמים הבודדות בהם מופנה הזרקור אל תמר הוא לקראת סופו של הספר [עמודים 252-255] בהם היא מקיימת מונולוג באזניה של סבתה, תביטא, זהו מונולוג לאזני אישה מתה המספר על מתים, מהווה סיכום חייה של תמר, שהמוות מלווה אותם לאורך כל הדרך, ושאפילו שהיא חיה, חייה אינם חיים. זהו מונולוג המהווה גם וידוי ומגלה סוד רומנטי חדש שמסבך עוד יותר את חייה של תמר, סוד שהופך אותה ל"בת-מוות". הייתי מצפה ממונולוג זה שיגע בפצעים פתוחים, שירגש, שירטיט, ואוכזבתי. חשבתי שייתכן שהסטתה של תמר לשולי הזירה, נעשתה במודע ושאינה מעידה, בהכרח, על היעדר שלמות, אך ככל שהמשכתי לקרוא לא השתכנעתי שכך פני הדברים ולא הצלחתי להבין במה הפסיביות שלה תורמת לספר. זאת לדעתי ההחמצה העיקרית של הספר.
קצב העלילה מתנהל באיטיות מונוטונית כשל "ארחת גמלים ישמעאלית הבאה מגלעד"... והיעדר דינמיקה בקצב הוא מתכון די בטוח לאבדן הריכוז בקריאה. פרשת דינה, האונס שלה, נקמתם האכזרית של אחיה, שמעון ולוי, בשכם בן חמור וכל אנשי העיר [עמודים 166-188] מתוארים בספר בטכניקה ששום טלנובלה לא הייתה מתביישת בה. הסופרת מרחיבה בו אלמנטים אופייניים לז'אנר הטלוויזיוני הזה הכוללים מאבקים בתוך משפחה, אחות ובת יפיפייה ש'מחפשת צרות', מעשה אונס, האנס המתאהב בנאנסת והנאנסת המתאהבת באנס, אחים המופקדים על שמירת אחותם ועל כבוד המשפחה, ניסיון להלבין את הפשע באמצעות כסף, מזימת נקמה, הולכת שולל, שקר, נקמה ורצח. נכון שכמעט כל אותם אלמנטים, פחות או יותר, מופיע בסיפור המקראי המקורי בספר בראשית, אבל בנוסח המקראי מסופרים הדברים לטוב ולרע מבלי לייצר מלודרמה. העלילה שרוקחת הסופרת, ארוכה מדי, מומחזת ומבוימת מדי, היא ממציאה ומגישה אלטרנטיבה 'טלנובלית' המסיימת את הפרשה ברצח דינה, גילוי גופתה כשראשה הנערף והיפה לא נמצא [שאינם במקור המקראי]. מה שרק חסר לנו זה עוד טוויסט בעלילה [מדמיוני הקודח] לפיו מי שנרצחה למעשה לא הייתה דינה כי אם אחת מנערות השבט, שכן אחרת איך מתיישב הדבר שדינה המקראית לא נרצחה כלל, היא אפילו הרתה לשכם, ילדה את אסנת, ירדה עם יעקב ובניו מצרימה ושאסנת הייתה לאשת יוסף. לעניות דעתי התקיימו כאן דברי חז"ל "וכל המוסיף גורע" והדרמתיות המוגזמת לא תרמה לאמינות הספר. ועכשיו, צא ולמד איך עושים זאת כיאות "פָּרָשַׁת דִּינָה" / שאול טשרניחובסקי.
ער, בנו של יהודה, דמות שאינה חייה בשלום עם עצמה, הומוסקסואל שמייסר את עצמו ואת תמר אשתו. למן הרגע הראשון האינטואיציה אומרת שסופו יהיה מר. פרשת גילוי גופתו בנקיק מים גועשים של שיטפון מדברי, גם היא נמשכת, ללא שום פרופורציה, התארכות שנועדה ליצירת מתח ודרמה באשר לזהותה של הגופה, אך במציאות לא ניתן ליצור מתח כאשר הפתרון צפוי וידוע מראש, וכל ניסיון ליצור מתח באופן מלאכותי, מתפוגג עוד לפני שהתחיל. כדי לצאת ידי חובתה מוסיפה הסופרת לאחר הפרק שבו גופת ער מתגלה, פרק נוסף המהווה מהלך עלילתי רגרסיבי, שנועד להסביר שער הנסער ממריבה עם אחיו אוֹנָן' על כך שעונן ידע את תמר, אשתו, אותה תמר שבשל היותו ליבו של ער נתון לאהבת גברים, מעולם לא עשה בה מעשה "דרך גבר בעלמה". מקפח את חייו בנפילה מצוק, ולא יוצאת, הסופרת, וחצי תאוותה בידיה עד שמספרת גם, שבשניית חייו האחרונה של ער, לאחר שהתרסק ונחבט בסלע "בחבטה אחרונה שספג עורפו", ולפני שהשיב את נשמתו לבורא, הדבר היחיד שהוא רואה בדמיונו היא דמותו החושנית של 'כליל' אהובו, "נושא את ראשו מוטה אחורנית בתשוקה"... נו באמת...
והנה אחריתו של 'אונן' וראשית מן הכתובים:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ". [ספר בראשית, פרק ל"ח]
ובפירוש חופשי: מנהג הייבום היה כבר קיים אז, אונן היה צריך ליבם את תמר בהיותו אחיו של ער המת, ולהקים זרע לאחיו. למרות שהוא רוצה בתמר, אינו מוכן ליתן "תרומת זרע" לאחיו המת ומעדיף לאונן ולהשחית זרעו ארצה, משמו ומעשיו נגזרים: "מעשה אונן" ו"לאונן" מכאן באו דברי חז"ל "שאסור להשחית הזרע לשם הנאה עצמית". (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ג עמ´ א(´ ומוסיף רבי יוחנן: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה" והוא נשען על המצוטט מעלה לפיו יהוה ממית את אונן על שהשחית זרעו.
הכתובים, לא מפרטים כיצד המית ה' את אונן ומסתפקים בכך ש "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ". אבל מה שטוב למקרא אינו מספיק לטלנובלה ולמלודרמה ולכן, הנה אחריתו של 'אונן' בגרסתה של שלומית אברמסון. בה המציאה דמות נקמנית מסתורית הפועלת במסתרים ורוקחת רצח, וכך אותה דמות מגניבה שק לידיו של אונן, וכשהוא מכניס ידו לשק מכיש נחש את ידו והוא מת בייסורים. וכך, אונן יפה התואר, החכם, אהוב הנשים, מושא אהבתה של תמר, הגיבור הטוב, משלם על חייו כמו בכל טלנובלה והנבל נעלם מזירת הרצח וכל עצמותיו שלמות.
קיימת עוד אפיזודה הלקוחה מז'אנר ספרות אחר וזר, המשולבת בסיפור המעשה, [עמ' 259] בה במסווה פילוסופי ["אמא, את חושבת שאפשר להרוג מישהו רק בגלל שלא רוצים שמישהו אחר יזכה בו?"], פותרת תמר את חידת רצח 'אונן', ומגלה את מבצע הפשע רק מצירוף האירועים וניתוחם, היא פתאום בעלת יכולת הבחנה בפרטים החשובים, ומסיקה מהן מסקנות בשל מה שמכונה "יכולת ההיקש", כשהיא בתפקיד שרלוק הולמס, ואמה בתפקיד ד"ר ווטסון" ולא נחוצים המלים “Elementary, my dear Watson“, כדי שיוסגר הסגנון הארתור קונאן דוילי המיובא.
ולאחרית הדבר: קודם כל כפי שהמקרא מתאר זאת:
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי... וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים... וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה, כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ..וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא--לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.
בגרסה של שלומית אברהמסון, זה הופך לפרק נוסף בטלנובלה, לפיו תמר, אישה ערמומית, כבר הרה כשהדבר קורה, וכדי להציל עצמה ואת הוולד, היא רוקחת את כל המזימה, מתכננת ומבצעת אל תכניתה עד הפרט האחרון, מתאפרת בכבדות, מתבשמת בהגזמה, כורה בור ליהודה בהתחזותה לזונה, מעניקה לו מחסדיה בסצנה של פיתוי ארוטי שהייתה מסוגלת לשבש דעתו של כל גבר מצוי [עמ' 269-271 שלושה עמודים תמימים ומפורטים]: "אל דאגה, אדוני, השאר לי כערבון רק את המטה ואת פתיל המותניים שלך..." "לא תצטער, אדוני.", "היא נצמדה אל גופו הגדול", "חיבקה ברגלה את ירכו העבה והעבירה את כף רגלה לאורך רגלו"... ולאחר מעשה נעלמת עם השלל שהשאיר בידיה, שלל זה המוצג בשעת האמת ליהודה מהוות מספיק "ראיות מפלילות", באמצעותן היא "סוחטת ממנו" את תמורת חייה.
עכשיו, כאשר הסברתי את דעתי על התייחסות המחברת ב"מעשה תמר" לקלסיקת התנ"ך, אולי מובנת הסיבה לפתיחה שלי לסקירה זאת, בה אני מביע את דעתי על טיפולים הכביכול "אוטנטיים" ביצירות אמנות מצד אחד, לבין פרשנויות "מודרניות" בהן הפרשנות הופכת לעיקר והמקור הופך לטפל. פרשנויות שכאלה אמנם עושות הרבה רעש אך לי אינן אומרות דבר. כדברי סיר תומס בי'צם על צלילי הצ'מבלו: "שני שלדים שעושים אהבה על גג של פח".
עם כל זאת קשה שלא להעלות על נס את השפה העשירה היפה והקולחת המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו. ועל יכולת הביטוי והכתיבה של שלומית אברמסון, טענותיי הן בעיקרן על הגישה, ההחמצה והמינונים בהגשה.
תודה שקראתם
מעשה תמר – שלומית אברמסון, מודן הוצאה לאור 277 עמודים

החצר הפנימית – דני בר
מוכרח להודות שההליך המחשבתי שלי שבוי בידיהם של המרכיבים: האסוציאטיבי, הקונוטטיבי, והדזיגנטיבי. השולחים אותו למחוזות בהם הסימבוליות והדימויים חוברים יחד כדי לטפח משמעויות ולדשן רעיונות.
ברוח דבריי דלעיל, סיפרו זה של דני בר מצטייר בעיניי 'כספר בצבע חום של תמונת וינטג' ' שאנו אוהבים לתלות שכמותה על כותלי ביתנו משום שראשית וקודם לכל יש לנו זיקה וקרבה אל המצולמים בה, משום שהיא מספרת לנו משהו, וגם משום שהשחור/לבן בה צולמה במקור פינה מקומו, עם השנים, כפי שקורה בדרך כלל לתמונות ישנות, לטובת גוון חום. ובה במידה ששערותיו של אדם מכסיפות עם השנים, כך נייר התמונה נוטה להצהיב ולהפוך בהמשך לחום אדמדם. כשלעצמי העובדה שזה מעיד על ארוזיה של החומר היא שולית, אני רואה בכך תהליך של השבחה. הגוון החום הופך את התמונה לחמה יותר, אנושית יותר, מכובדת יותר, מסתורית יותר, מרתקת יותר, מסקרנת יותר. הספר "החצר הפנימית" הוא תמונת וינטג' חומה שכזאת שכמו תלויה על הקיר, היא מרובת דמויות הניצבות בה, זה אצל זה, מעבר לזכוכית הממוסגרת המגנה עליה שגם תורמת להדגשת הריחוק פרי הזמן, ובעליה של התמונה – המספר, עומד נכוחה, מורה בקולמוסו על כל דמות המופיעה בה ובתזמון מדויק ובכישרון רב יודע לספר את סיפורה, רומז על דוק המסתורין שמאחוריה, מבהיר את השקפותיה ומעלה על נס את תרומתה להתחדשות החלוצית שליוותה אותה בשנים הרות הגורל של שלטון אימים רצחני באירופה מחד גיסא, ומאידך מאבק להקמת מולדת תחת שלטונו הקשוח והמאיים של המנדט הבריטי ועל רקע המתיחות עם תושביה הערבים של הארץ.
העלילה בעיקרה מתרחשת בתחום הנפרש בין יבנאל והכינרת לבין תל אביב, ירושלים ובמיוחד בבן שמן. עיקרו של סיפור המעשה הוא המאמץ המושקע בשמירת בן שמן כנקודה יהודית המוקפת בישובים ערביים, שכן חשיבותה נמדדת באמות המידה של הגישה שרווחה אז, לפיה מקומות הישוב יקבעו את גבולות המדינה שבדרך. שמירת ישוב כרוכה בהכנת תשתית הגנתית וצבירת נשק שיידרשו לו בשעת פקודה כדי להדוף את התקפות ערביי הכפרים שאיימו על קיומו של הכפר והמוסד החינוכי שבו. העלילה עוסקת בפעילות ביון בריטי לגילוי מצבורי הנשק המוסתר ב'סליקים' ובפעולות נגדיות של ההגנה בהנחיית המוסדות שניהלו את יהודי פלשתינה א"י.
לצד העלילה עולים מספר לא קטן של נושאים הגורמים לשסע מחשבתי, פוליטי ואף מצפוני בישוב היהודי. ואנו מגלים שאף שהמציאות של אז השתנתה למציאות של ימינו, הרי שבסוגיות הללו מה שהיה הוא מה שהווה ומה שכנראה יהיה גם בעתיד. סוגיה שכזאת היא: החיים של שני עמים על אותה פיסת קרקע. חילוקי הדעות שבין מחנה הדוגלים בשיתוף פעולה וחיים משותפים של שלום בין הצדדים, לבין אותם הדוגלים ב"אסור לוותר להם, זה הם או אנחנו [51]" "זו אותה פיסת אדמה, זה הם או אנחנו." [183] "... שני הצדדים נאבקים על אותה פיסת אדמה ובשמה הם יילחמו כל חייהם." [243]. זה היה כבר אז, והמציאות של היום של 'השמאל' ו'הימין' אינה אחרת מאשר מוטציה של ההתנגשות החזיתית בין שתי הגישות שהתקיימו כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים. והמלחמות ההורסות שאנו עושים בתוך עצמנו לא נעלמה כבר אז מעיני זרים ובתדריך שעורך, קצין המודיעין הבריטי, מורטון, לחייליו קם סקוטי אחד ואומר: "...תנו להם להילחם זה בזה, הם עושים את זה הרבה יותר טוב מאתנו," [216].
בבן-שמן מתקיים מוסד חינוכי לבני נוער שנוסד ע"י הפדגוג ד"ר להמן, שבשל נסיבות שלא צפה אותן, ואולי בתמימותו סירב להתייחס אליהם, למשל: מיקום הכפר והאינטרסים של מוסדות המדינה שבדרך, נאלץ עם הזמן ולמורת רוחו להקריב את עקרונותיו, המוסריים וההומניסטיים, לאפשר דריסת רגל לאספקטים פוליטיים, ביטחוניים והסתרת נשק ולהעמיד בסכנה את מפעלו החינוכי ואת חניכיו, "אני איש חינוך לא איש ביטחון" [168]. "הבלי העולם היו בעיניו כל מה שלא היה חינוך" [181]. "...כל שרצה היה לראות את שני העמים חיים יחד, מפרים זה את תרבותו של זה... ממקום של שוויון וכבוד הדדי. באה ההגנה ורמסה ברגל גסה את כל אמונותיו, כך הרגיש..." [133]. ד"ר להמן בהשקפותיו היה ליברל שהיום היה נחשב כאחד מאנשי הפלג השמאלני. הוא האמין באפשרות של חיי ידידות עם ערביי הסביבה, פעל להגשמת חזונו, עשה למענם מחוות כבר עם הקמת הכפר "כבר באותה שנה יצא איתם [חניכי הכפר י.א.ב] לסייע לערביי לוד אחרי רעש האדמה שהחריב בתיהם...." [97], ואף היו לו לד"ר להמן, אנשים בצד הערבי שהיו ידידיו והחזירו לו באותה מטבע, ובטכס משותף לבני שני העמים הוא נואם "דיבר על השכנות האמיצה שנרקמה בין הכפר לערביי הסביבה..." ואילו השייח' איסמעיל, האורח, שעונה לו "דיבר על אצילותו של ד"ר להמן ועל פועלו לקרוב לבבות בין שני העמים ובסיום דבריו הזמין את חניכי הכפר להיות אורחיו בכל עת שירצו... ולגמול להם ביד רחבה על האירוח." [134-135]. כד"ר להמן, כך גם מרדכי פרימן, אחד מעמיתיו, היה אחד שכזה, "זה היה לפני שלושים ואחת שנים, ומאז בירך אותנו אללה בחברות של אמת." "דבריך מתקו לאוזני, חוואג'ה פרימה, לעיתים טוב חבר טוב מאח קרוב," "תודה יא שייח'. כולנו בניו של אללה."...[שיח חברים בין מרדכי פרימן לשיח אמין עמ' 84-85]. "כיף חאלכ?" חיבק אותו מרדכי בשתי זרועותיו. "לולא הגן עלי השייח' בגופו, הייתי מוסר נשמתי לאללה כבר מזמן." [125]. אך כאמור המחלוקת בתוכנו בעניין זה קיימת כבר אז ועל המוקד נמצא ד"ר להמן. "האירוע הזה יחד עם אירועים דומים שערך בכפר, עתיד היה ליצור סביבו מחול שדים. ועדה מיוחדת הוקמה, ובתום חקירה האשימו אותו בנטייה ברורה לצד הערבי, עד כדי העדפת תרבותם על זו היהודית. בכפר היו כאלה שלא הזילו דמעה למסקנות הוועדה, זו הייתה שעתם הגדולה. ובינתיים היה הכפר כמרקחה" [135]. "אני חושש שערביי הסביבה מעורבים בכל אלה, ואנחנו עוד נטעם את נחת זרועם.... טחו עיניך מראות כי חלפה לה התקופה ההיא לבלי שוב? כל אלה שחשבת לידידיך יתנפלו על הכפר בבוא היום, מה שיעמוד בינך לבינם יהיו כדורי הרובה... בארץ הזו ירדו השניים לעולם שלובים זה בזה, ובצוק העיתים גובר משקלה של החרב..." [162]. אם היה ד"ר להמן רומנטיקן ללא תקנה או עקשן תמים יחליט הקורא על פי אמות המידה בהם הוא שופט את פני ההיסטוריה, אבל הספר מזכיר מקרה כיצד עיקשותו ודבקותו השמרנית ברעיונותיו כמעט שעולה בחיי אחד מגיבורי הספר, איש ההגנה מוטקה, הנשלח ע"י ד"ר להמן, לקברי המכבים להביא משם את לפיד החנוכה כשהסביבה שורצת גורמים עוינים, ואמנם מוטקה נכנס למארב שלא ברור מי טמן לו ומישהו מסתורי מחבל קודם לכן בכלי הנשק שלו. התעלומה נשארת ללא פתרון [165].
הספר מציין גם שבין הערבים היו חילוקי דעות דומים לאותם שהיו וישנם גם היום בינינו הישראלים. ישנם ערבים שדווקא רואים בחיוב את הקשר עם היהודים ואפילו מסייעים להם, למשל שייח' סלימאן המעביר לידי מרדכי פרימן מפה המפרטת את מיקומי פעולת הבריטים לאיתור הסליקים בבן שמן, מפה שנשכחה בטעות בביקורו של מפקד הבולשת, ג'פרי מורטון, אצל השייח בחג המולד. או למשל הדברים הקשים שמטיח הערבי ראג'ב אל-נששיבי משייח' ג'ראח בירושלים באזני הנציב העליון הבריטי:..."הוד מעלתו, ד"ר להמן הוא איש שלום. כאן בבית הזה ישב הוא בדיוק במקום שאתה יושב בו, ויחד חיפשנו דרך שבה יוכלו שני העמים לחיות בשלום... לצערי, משפחת אל-חוסייני רכבה על גל הלאומנות והובילה אותנו לדרך של דמים עם שכנינו היהודים. מרגע זה פניתי להם עורף... חוק? על איזה חוקים אתה מדבר, הוד מעלתו?... חוקי חירום שהחלתם... ובעטיים פגעתם באוכלוסייה שלנו פגיעה קשה... במעמדם ובכבודם של רבים... לתמיכתכם במשפחת אל-חוסייני מחרחרת המלחמה אתה קורא חוק?... במעשיכם גרמתם לכך שהם יתנו את הטון ברחוב הערבי. ויתרתם על המתינות של משפחתי לטובת הקיצונות של משפחת אל חוסייני ובכך סימנתם נתיב דמים..." [263-264], ועוד ממשיך ראג'ב באזני ד"ר להמן: "כשהעות'מאנים שלטו כאן הייתה ידה של משפחתנו על העליונה, הגיעו האינגליז, והנציב העליון הרברט סמואל, שהוא יהודי ולא אחר, מינה את ראש המסיתים חאג' אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים ועשה בכך שגיאה היסטורית" ועכשיו הוא בצד אחד עם היטלר [267] ומוסיף נששיבי הערבי ואומר: "לצערי אין שני העמים אדונים לגורלם. המדינות הערביות מתנהגות כמו אדוניהם של הפלסטינים, ומה שמניע אותם הם האינטרסים שלהם. ...חושש אני... כי יובילו אותנו לאבדון, ומה שבאמת כואב לי הוא כי העימות בינינו בלתי נמנע... האזור יטבול בדם, אמר ראג'ב נששיבי ושתק שתיקה ארוכה." [268]
סוגיה מוסרית מצפונית נוספת עוסקת בשאלה אם על מזבח 'קדושת הרעיון' ובהנחיות מלמעלה מותר לעשות הכל, לרבות לרצוח. [שיחה בין מוטקה ומפקדו בהגנה צ'בו עמ' 19-20 בעניין חשיפת בוגד]. "ומה תעשו לו אם אצליח לחשוף את זהותו?" התעניין מוטקה. צ'בו הניח את כף ידו על צווארו כמו הייתה סכין והעביר אותה לרוחבו. "ללא משפט?" נחרד מוטקה. "אנחנו לא מדינה, להזכירך, ומדינה, בלידתה, עושה מעשים שלא עליהם תהיה תפארתה לכשתקום." עונה לו צ'בו. "מצפוני לא ירשה לי לנהוג כך." "מוטקה המציאות שתפגוש תקרא תיגר על כל סולם הערכים שלך."
דוגמה נוספת למשבר המצפוני הוא, מעשה החיסול של משה סולטני [הנחשד בבגידה] ע"י מפקד הפעולה מטעם ההגנה. שלושת המתנקשים לא מצליחים להורגו במקום והוא מגיע פצוע לבית החולים הדסה בחיפה. את המלאכה מסיימים דווקא הרופאים בפקודת ההגנה, כשאחד מהם משסף את צווארו בלהב האזמל. והנה חילופי הדברים בין הרופאה לבין מפקד הפעולה: "הוא מת" הודיעה לו בפנים חתומים" "יופי, נאנח בהקלה וכבר הפנה גבו ללכת." "אני עוזבת... אמרה לו בכאב, מצפוני מייסר אותי," והוא עונה לה: "אנחנו במלחמה... וזו מטבעה אינה עולה תמיד בקנה אחד עם צו המצפון." "לא, לא. אתה חייל, תפקידך להרוג. אני רופאה, חובתי להציל חיים של כולם." "גם של נקלה כמו משה סולטני?"... "אם אזרח נקלה הוא ואם נכבד, ציטטה מתוך שבועת הרופאים." ואז שתי העמדות מתנגשות בעוצמה שאין עוד דרך למתן אותה: והרופאה אומרת למפקדה: "אבל את מחיר החטא עלי לשלם בעצמי, אין מנוס," והוא עונה לה: "טעות בידך. החטא, אם היה כזה, הוא חטאה של האומה, לא חטאו של הפרט." והיא עונה לו: "אדם צריך לעמוד גם מול רצונה של אומה, אם קוראת היא תיגר על מצפונו." [154]. הסופר דני בר מעלה את הדילמה במלים ספורות וחזקות, הפועלות על הקורא המעמיק כמדקרות ברזל מלובנות... השאלה המצפונית היא היכן נמתח קו הגבול בין המותר והאסור, בין קדושת המטרה למוסריותה, שכן אם אין גבול שכזה, ואם נתעלם מהמינון המפלצתי, הרי [הנה שוב אני נתפס לאסוציאציות] שאת אותם טיעונים יכול היה הרופא המפלצתי ד"ר מנגלה לטעון להגנתו... אם היה נתפס ועומד לדין...
אנו למדים גם על 'מוסריותו של ארגון ביון, שמתוך שיקולי כדאיות ובפקודת מפורשת של האיש מלמעלה [אליהו גולומב] נכון מפקדו הישיר של מוטקה, [צ'בו] להפקיר את פקודו ולהקריבו כדי לא לחשוף סוכן אנגלי שחשיבותו לא תסולא בפז, המביא להגנה מידע פנימי על המתרחש בתוך המודיעין הבריטי [256-257]. ומסתבר ששלטון הוא שלטון וכך הדבר גם באומות אחרות והנה הסברו של מפקד הבולשת הבריטית בפלשתינה, מורטון,: "דיני המלחמה הם לא יותר מאשר כסות דמוקרטית למעשים הלא דמוקרטיים שלנו... אבל אני יכול גם להגמיש אותם..." [193].
אם חלקו הראשון של הספר מתנהל בקצב מתון, הרי שהחל מעמוד 148 ועד לסיומו רוקח לנו המחבר עלילת מסתורין וריגול משובחת, עתירת דמיון והברקות דרמתיות מפתיעות [למשל סצנת דיווח של סוכן לסוכנת ששעה שהמודיעין הנגדי פורץ פנימה הופכת היא לנגד עיניו לסצנת סקס מביכה בין זוג אוהבים שנתפסו בשעת מעשה], העלילה פועלת, בצורה יוצאת מן הכלל, על דמיונו של הקורא ומגרה אותו להשערות באשר לזהותו של הבוגד, שכן משכיל הסופר להחשיד בבגידה דמויות לא מעטות, והאסוציאציה שאני רואה לנגד עיניי לקוחה מאותו תשדיר שירות של הלוטו בו מכונת ההימורים מסחררת בתוך חלל שקוף כדורים צבעוניים ממוספרים, ורק אחד מתוך כולם יפלט בסופו של התהליך ותתברר זהותו שהוא הבוגד המסגיר את סודות חבריו לבולשת הבריטית. הקורא מרותק לכתיבה והמתח שנוצר אצל הקורא נמצא ביחס ישר לקצב-העלילה הצובר תאוצה, הולך וגובר.
דני שירת 'בעולם הצללים' של שירות הביטחון הכללי, כנראה שעשרים וחמש שנות שירות אינן חולפות, כך סתם, מבלי לחלחל אל עומק נבכי הנפש ומבלי להשאיר את רישומם במוחו הקודח של אדם החוטא בכתיבת ספרות בז'אנר זה, כי מהשקעה מסיבית שכזאת קשה להינתק וזה ניכר בכתיבתו. בספר, לאחר שנינה מגלה את אזנה של הדסה שעסקה בפעילות חשאית עם האנגלים היא נשאלת ע"י הדסה: "אמרי לי, איך הרגשת כשעבדת איתם?..." ונענית: "זה כמו לעשות אהבה. יש מתח, יש התרגשות, הגוף נדרך לפני ונרגע אחרי." [251]. תיאור שכזה המתאר את תחושותיו של סוכן ביון המעמיד את חייו בסכנה יכול לספק רק אדם שהתנסה בעבודות שהחשאיות יאה להן.
ולסיום: במהלך העלילה, לא אחת משוחחות דמויות אלו עם אלו, כדי לתאר את הלך הרוח של המשוחחים נוהג סופר בגמר ציטטה להוסיף מילת פעולה המתייחסת למה שמצוטט. למשל: 'אמר הוא', או, 'עשה' או 'החווה בידו' וכיו"ב. דני בר, מנגד, משתמש פעם אחר פעם בביטויים המתחילים ב"חייך", ממשיכים ב"צחקק" ונגמרים ב"צחק". בעיקר במילה "צחק", הדבר מופיע כהמשך לדיבור של כמעט כל הדמויות בספר, אבל בעיקר של מוטקה וצ'בו. כך למשל: "רק תכליתם מבדילה ביניהם," צחק צ'בו, או דוגמא נוספת: "דווקא כן, חקלאי בן חקלאי מיבנאל, דור שני בארץ," צחק מוטקה בהנאה. וכו' וכו'. זה כל כך בולט לעין עד שהסתקרנתי וספרתי עשרות רבות של מקרים בספר של שימוש במילה "צחק". תהיתי על מה מעיד הדבר? האם זה מקרה של העדר תשומת לב של סופר? האם אין לו יותר פעלים שיכולים להעיד על מצב רוחו או כוונתו של הדובר? ברם, ככל שהתקדמתי בקריאה והדברים חזרו ונשנו, ומשום שדני בר הוא כותב רהוט ואמן המילה והביטוי, קיבלתי יותר ויותר את הרושם שהדבר נעשה במתכוון, שכן 'צחוק' הוא אמצעי הבעה היכול להפיק מתוכו אינספור ניואנסים וגוונים: צחוק יכול להיות: צחוק מר, צחוק משחרר, מביע מבוכה, מעיד על ביישנות, מעיד על טיפשות, על הנאה, מקצין אבסורדים, מזמין שאלה או תשובה ["זה טוב או רע?" צחק], פותר דילמה, מעיד על הצלחת הפתעה, מעיד על אי אמון, על השתאות, על הסכמה, על הבנה, על קירבה, על לגלוג, על היתול, לצון, על העמדת פנים, על כנות, על שובבות, על התבדחות ועוד הרבה. צחוק הינה תגובה הולמת לאינספור מצבים ומצבי רוח... אז בהחלט ייתכן שלא עסקינן כאן בדלות ההבעה כי אם בגישה המינימליסטית, דווקא על עושר...
אני ממליץ בחום על ספר זה.
תודה שקראתם את ביקורתי.
ישראל אפרים בר-און - "פרוייקה"

העגונה – חיים גרדה.
מבוא:
לסופר והמשורר חיים גרדה נחשפתי לראשונה בשנת 1985 במסגרת הקתדרה ליידיש באוניברסיטת בר-אילן בו נוהל קורס על שני יוצרים: חיים גרדה ויצחק בשביס זינגר. נחשפתי הן לשירה של גרדה והן לסיפורת שלו. מספר משיריו תורגמו לעברית על ידי ושימשו את תלמידי אותו קורס. אף כי לא באתי מרקע דתי או מסורתי, וכשכזה אני גם היום, הרי שדרכו נחשפתי לזרמים ביהדות הדתית ותיאוריו אותם רתקו אותי.
חיים גרדה שנולד בווילנה ב 1910 'לא עזב אותה מעולם' אפילו שהיגר ב 1948 לארה"ב והתמקם בניו-יורק. "הישארותו בווילנה" הייתה רוחנית, ובאה לכלל ביטוי ביצירתו החשובה. לא בכדי היה הוא אחד המועמדים לפרס נובל לספרות , יחד עם סוצקובר ובשביס זינגר. בכתיבתו המרתקת הוא מתאר גם תקופות שונות מחייו, החל מ "תנועת המוסר" הסגפנית והבלתי מתפשרת [שנוסדה ע"י ר' ישראל סלנטר], ואמר מי שאמר שאם השתייכת אליה פעם "יותר לא תיהנה בחייך", שכן היא דוגלת בביטול תענוגות ותאוות העולם הזה הכובלים אדם לעצמו, המאבק עם היצר, הרחקת הרדיפה אחר כבוד, ומנגד, ההתבוננות פנימה לנפשו של אדם. בהמשך עזב את התנועה הזאת וחבר אל החזון איש, וסופו, שבהיבט הדתי, 'התפקר' והיה לחילוני. הוא ניפטר בשנת 1982 בניו יורק והותיר ירושה עשירה של כתבים. עזבון זה נרכש ב 2013 ע"י מכון ייווא בניו יורק והספרייה הלאומית בירושלים.
מספריו [שתורגמו לעברית] אני ממליץ על :
"שבתותיה של אמא" – עב כרס שהצולח את חציו הראשון לא יניחו מידיו עד שיסיים אותו.
"צמח אטלס" וספר ההמשך שלו "מלחמת היצר [שניהם מרתקים]
בדרכי אליך – ספר שירים [ הרבה על ארץ ישראל: צפת, ירושלים וכו'] זה לצד זה השירים ביידיש ובתרגום עברי.
העגונה – הספר בו עוסקת סקירה זאת בתרגומו של א"ד שפיר ובהוצאת עם עובד, תל אביב.
ספר זה שעל פי שמו ניתן להבין שהוא דן בנושא קשה ומעורר מחלוקת ביהדות [סוגיית העגינות "הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ"], ומדובר בנשים שחיות בהיעדר בעליהן שלא ידוע מה עלה בגורלם, או בסירוב לתת גט, וכל עוד זה לא ניתן, האישה אינה יכולה להינשא מחדש ולקיים חיי אישות ומשפחה מלאים. הסמכות ל'התרת עגינות', כאז גם היום, היא בחזקתו של הממסד הרבני. וישנם בין הרבנים שמחמירים בדין [חומרא] עד כדי התאכזרות שרירותית והיאחזות בכל פסיק הלכתי, אם הוא תקף, או סביר, במצבים המשתנים והשונים אם לאו, כל זאת כדי להישמר מהחשש שהאישה עלולה להיות נשואה ליותר מבעל אחד בו זמנית. מנגד ישנם רבנים הפוסקים בסוגיה זאת לקולא ["סְפק דאורייתא לחומרא וּסְפק דרבנן לקולא"].
מצפים היינו, כקוראים, שהספר יעסוק בעיקר באותה עגונה, אבל חיים גראדה חשב אחרת: הספר עוסק בעיקר בשני רבנים: האחד מקל והשני מחמיר [גרדה עצמו היה קשור לשניים שכאלה: הרב יויזל והיפוכו, החזון איש], והוא מראה בספר זה איך בעיה לוקאלית שכזאת הופכת במהירות "למלחמת עולם" שבין מחנות שני הרבנים, ומשסעת את הקהילה היהודית הנחלקת בין אהדה לרב זה לרב האחר. אומרים שאחד הקריטריונים בהם נבחנת יצירה שהופכת אותה ואת יוצרה לקלאסיים היא, שהיא עומדת במבחן הזמן והמקום. הספר 'העגונה' בהחלט עונה למבחן פרמטר זה, קחו את האירועים, נתקו אותם מהתקופה ההיא והניחו אותם מחדש בכל תקופה אחרת, לרבות בימינו, אם בישראל, או בכל קהילה אורתודוקסית בכל מקום בעולם והוויכוח יצוף ויעלה מחדש בכל עוז.
ברור, שלכל יצירה ימצאו חסידים ומנגד מי שיקטלו אותה. הדבר שכיח בכל דיסציפלינה, למשל במוסיקה: היש ספקות שברהמס, בטהובן וצ'ייקובסקי היו מהמלחינים הגדולים של הז'אנר הרומנטי? אז מי לא מכיר את "האם אתה אוהב את ברהמס"? או מוסיקאים המתייחסים אליו כ"ההוא עם הזקן"..." כמה חושבים שהמוזיקה של צ'ייקובסקי היא 'קיטש', והמנצח הנודע סיר תומאס ביצ'ם אמר על בטהובן: "זהו מלחין מסוג ג' שהצליח לשדרג עצמו לסוג ב' ברביעיות האחרונות שלו...". ולענייננו, בזמנו הצלחתי למצוא מבקר אחד בשם חיים גלטשטיין שפסל הן את הספר והן את הסופר ובהמשך אני בא אתו חשבון, ואיני מחדש הרבה באמרי "אם אינך יודע משהו, לך ולמד את זאת או כתוב ביקורת קטלנית" . התרשמותי מהספר הייתה נלהבת. מספרים שנפוליון הוציא פקודה לפיה בכל מקום אליו הוא מגיע יקדמו אותו ב 40 מטחי כבוד של תותח. כשהגיע לעיירה אחת ולא שמע את רעם התותח ציווה להביא בפניו את ראש העיר. "האם אתה יודע על חוק זה"? שאל אותו, "כן אדון נפוליון", "אז למה לא ירית"? הוסיף הוא וחקר, "אדון נפוליון, אני יכול לתת לך 70 סיבות טובות..." "ובכן"?, "סיבה ראשונה, אין לי תותח!", "מספיק, סיבה אחת מספקת" ענה לו נפוליון, אני יכול להביא הרבה סיבות כדי לנמק את גדולת הספר "העגונה" אבל כדברי המשל, בודדות תספקנה.
1. הספר מרתק. כתוב בדינמיקה ובקצב התקדמות הנשלטים על ידי הסופר, הוא יודע בדיוק מתי להאיץ ולאתגר את יכולת הריכוז של הקורא ומתי להרפות את הקצב ולהניח לו לעכל את מה שצבר. הוא יודע 'למתוח' את הקורא עד גבולות הטעם הטוב ולהרפות זמנית כדי לחדש את המתח. הטכניקה שלו כל כך טובה עד שלמרות שהוא מאריך בתיאורים אפילו של דמויות שוליות, הרצף העלילתי אינו נפגע והמתח נשמר.
2. מי 'שכביכול הגיבורה', כאמור לעיל, אינה הגיבורה, היא רק כלי, עדשה וזכוכית מגדלת כדי להתמקד בשני הגיבורים הראשיים: רב דוד ורב לוי הורוביץ.
3. האוניברסליות של הדמויות והגיבורים: כאמור לעיל, אני פגשתי בחיי מספר "כפילים חיים" לכל אחד מהדמויות. הם דומים לגיבורים, בצורה החיצונית, דרך לבושם, ובאורחות חייהם ולא רק בחשיבה. קחו אותם והביאו אותם לווילנה של לפני מלחמת העולם השנייה והם היו משתלבים בה ללא צורך בטרנספורמציה.
4. לסופר יכולת העברת תיאור מדויק של חיי היהדות החרדית בווילנה, ממש ציור פיגורטיבי היורד לכל פרט, לפעמים ציוריו המילוליים מזכירים לי ציורים של הצייר הפלמי פיטר ברויגל האב. זה בא לידי ביטוי לא אחת בתמונות, אפיזודות, ריבוי הדמויות: אנשים העוסקים במלאכותיהם, באינטריגות שלהם, בדאגותיהם, בשמחותיהם, בכאביהם הגופניים, בגאוותנות, ברצון ההיחשפות או ההסתתרות, בחולשותיהם ובגבורתם, בטרגיות ובקומיות שלהם. הנה תמונה שכזאת שבחרתי כדי להמחיש את כוונתי: תמונה בה ההמון נושא את ארון העגונה לביתו של רב לוי הורביץ [הרב המחמיר], המון מוסת, בראשו נושאי הארון, מתנדבים "רחבי כתף" שככל שמתקדמים וסערת הרוחות שהוליכו שוכחת, מתחילים לרטון שיש להחליפם לפני שהארון "שובר כתפיהם". יש שם תיאור טיפוסים עשיר – בעלי מלאכה, בעלי החנויות ונשותיהם, תיאור בגדיהם [לפי סוג עיסוקיהם], המון שלא בא להלוויה, הוא בא להפגנה, מצהיר שירצח את הרב אבל בעקבות התחוללות דרמתית ליד בית הרב בה מופיע הוא וניצב לנוכח פניהם באומץ בבגדי השבת שלו, פתאום זעקות הרצח הופכות "לריטון זעם", תנועתם חסרת המנוחה הופכת לחסרת ביטחון "נינועות מתנחשלת" החנוונים קטני הקומה מסתתרים מאחורי כתפי הבחורים "הקומתנים הגברתנים" ההמולה הופכת "למלמול" שגם הוא "גוסס". חמתם שחכה והם נזכרים שצריך ללכת לעשות פרנסה. ובלי הומור 'ברויגלי" אי אפשר וראו את דמותו של "הפזלן מחוטט הפנים" שדווקא בשל היותו פזלן מתעקש הוא להוכיח מיומנות בקליעה באבנים לצורך ניפוץ שמשות... אני מקצר כאן בתיאורים ויש שם שפע שכאלה, - ברויגל לא יכול היה לצייר תמונה טובה מזאת.
5. התיאורים מתארים את היפה בחברה החרדית כמו גם את המכוער והמקומם: חיים גלטשטיין מבקר את התיאורים שבספר, ומגדיר אותם "מעשים החמורים ממעשה סדום ועמורה" , "הספר רצוף שנאה וויכוחים", "משאיר על היהודים רושם רע מאד", "נועד לבזות את היהדות החרדית". תשובתי לגלטשטיין היא: מאימתי התעסקות ספרותית בצד רעיוני מהווה אבן בוחן לאיכותו של ספר?, ובאשר לביקורת השלילית על קהילה זאת, מעניין מה הייתה יכולה להיות ביקורתו של גלטשטיין על נביאי הזעם שבתנ"ך ועל התנ"ך עצמו. כללית בספר יש ביקורת מצד אחד על ההשלמה עם חוקי דת מחמירים ונוקשים, וגם על הצורך לשחק לידי ההמונים שלא אחת בוחרים באפיקורסיות, ומנגד הוא מדבר על הצורך באיזון הבא לידי ביטוי ומתגלם בדמות "הרב המקל" רב דוד.
6. הספר בנוי במתכונת של הטרגדיה היוונית, והוא בעל נוכחות מאסיבית של 'הגורל' ["מויירה"] גיבוריו נשלטים ע"י הגורל מבלי שתהיה להם השפעה על מהלכיו. בדמיוני אני רואה חרקים שנתפסו בסבכה של קורי עכביש, הם מבינים שהם נתונים במייצר אך לא מבינים שכל תנועה שיעשו במטרה להיחלץ רק תסבך אותם יותר ואין מנוס, הסוף הוא בלתי נמנע. מי שרואה את הפן הזה ביצירה מבין ששתי האפיזודות האחרונות בספר: ההתאבדות הפיסית של העגונה, וההתאבדות הרוחנית-נפשית של רב לוי הורביץ אינן מלודרמטיות, ולא ייתכן שהספר היה נגמר אחרת. ואם בטרגדיה יוונית עסקינן, הרי שבה מופיעה "האורקסטרה" [מעין מקהלה מדברת שבין תפקידיה גם לעשות אתנחתא וגם להסביר את המתרחש לצופה] בספר זה מוצאים מקבילה – הלכי הרוח, הדעות והמחשבות של ההמונים והדמויות השוליות ביותר.
7. המרקם הספרותי מזכיר לי לפחות שתי יצירות מופת מעולם המוסיקה: הבולרו וגם את La Valse [הוואלס], שנכתבו ע"י המלחין האימפרסיוניסטי הצרפתי הדגול מוריס ראוול [1875-1937], שתיהן יצירות הפותחות כמעט מאפס אך צוברות נפח, עצמה, כלים מוסיקליים, הרמוניות עד שמגיעות כמעט לפיצוץ צפוי הבא בתזמון מדויק אפילו שנשמע מפתיע. בעגונה, חיים גראדה יוצר כדור שלג המתגלגל במדרון, צובר נפח ומהירות, לא ניתן לעצירה, ואחת דינו שיתרסק ויתנפץ בהתנגשות הסופית ואגב כך יסב נזק לא רק לעצמו, גם לסובב אותו.
לסיכום: זאת, לדעתי, יצירת מופת, מהטובות שקראתי והפקתי ממנה תובנות והנאה ספרותית עצומה. אני ממליץ עליה בחום.
תודה שקראתם רשימה זאת.
ישראל אפרים בר-און - פרוייקה

החוזר בתשובה – "דער בעל-תשובה" יצחק בשביס זינגר
שפת המקור של הספר היא יידיש. הוא פורסם בתחילה, כמו ספרים אחרים של יצחק בשביס בהמשכים בגיליונות עיתון היידיש הניו יורקי פֿאָרװערטס, זכייתו של הסופר הדגול ב 1978 בפרס נובל לספרות, באה לידי ביטוי בריבוי תרגומים של יצירותיו לשפות רבות. בהרבה מן המקרים אספו את הקטעים המודפסים בפֿאָרװערטס והשתמשו בהם כמקור לתרגומים, כך שלא מעט מקרים הם ראו אור למשל באנגלית לפני שהודפסו ביידיש.
לראשונה נחשפתי לספר זה בשנת 1985 וקראתיו כ "דער בעל-תשובה" ביידיש, בספר שראה אור בשנת 1974 בהוצאת י. ל. פרץ [שמשכנה אז היה ברחוב אלנבי 31 בתל אביב] הספר ביידיש שהוא בעל 156 עמודים הקסים אותי כבר אז, ואפילו שקלתי את האפשרות לתרגמו לעברית. ואז הסתבר לי שבנו של יצחק בשביס זינגר, ידידי, הסופר, ישראל זמיר עסוק היה כבר במלאכת התרגום והספר ראה אור בעברית ב 1986, שנה אחת לאחר שקראתיו ביידיש.
את עלילת הספר ניתן היה לרשום בשלושה עד ארבעה עמודים: יוסף שפירא, יהודי בעל אמצעים הגר בארה"ב, חי חיים חילוניים נעדרי מעצורים מוסריים, מתמכר לתענוגות שהמתירנות מאפשרת, נשוי לאישה משועממת שמחליטה להירשם ללימודי ספרות באוניברסיטה, הוא ממשיך באורך חיים זה עד לרגע שהוא מגלה שאשתו בוגדת בו עם הפרופסור שלה לספרות, ואם לא די בזה, הרי שגם פילגשו בוגדת בו. מאוכזב מדרך חייו הוא מחליט לחזור בתשובה, מוכר את רכושו עולה לישראל ומצטרף לעדה חרדית בירושלים.
ישאל מי שישאל "אם סיפור המעשה הוא כל כך קצר, במה ממלא בשביס זינגר 156 עמודים מודפסים בספר"? ובכן, זה בדיוק מה שהקסים אותי בספר זה – השקפותיו ודעותיו של בשביס במגוון רב של נושאים – מצאתי מעל 70 נושאים בהם דן הסופר בדרכו הייחודית, המובעות מפי גיבורי העלילה. מתוכם ריכזתי 25 נושאים בכרטסות שכל אחת מהן מילאתי במובאות ומראי מקום. מצאתי בעבודה זאת עיסוק מרתק והנה לפניכם מקבץ מתוך כרטסות אלו. כל שמובא בזאת הוא רק 'קמצוץ מזער', בחרתי במובאות שמצאו חן בעיניי בשל מקוריות הרעיונות, בשל הפרובוקטיביות, בשל הפיקנטריה, ואפילו בשל ייצר החטטנות שלנו כאנשים, בשר ודם.

מה אמר יצחק בשביס על: [מראי המקום מתייחסים לספר שהודפס ביידיש, את דעותיו אני כותב בשפתי אך זה תרגום שלי מהמקור ביידיש].

על חכמת הפסיכולוגיה והפסיכולוגים:
[61] "דבריהם פרועים, קביעותיהם טיפשיות, לדעתם תמיד האשם הוא באחר, למשל האבא היה קשוח מדי, נדבקים לחלום וממנו מנסים ללמוד על צרותיו של המטופל – כל מילה שם מלאה טיפשות... האדם המודרני המעוות מנסה לאנוס כל התנהלות טבעית, וכשזה לא מצליח לו הוא רץ מיד לפסיכואנליטיקאי"... [67] "השטן מעמיד אותנו תדיר בניסיון, זה אופיו, לעולם אינו מוותר, גם כאשר האדם על ערש דווי, בא אליו "בעל-דבר" לשכנעו כפירה ושמד. אמירה יהודית זאת, יש בה הבנת אדם יותר מבכל הכרכים הפרוידיאניים העבים...

על הפילוסופיה והפילוסופים:
[69] "קראה היא מאמר על ז'אן פול סרטר, הצרפתי מי שהוא 'בערך פילוסוף, בערך סופר, מי שהמציא את האקסיסטנציאליזם', מה הוא חושב לעצמו? כל כך לא ברור". [38] "קראתי את תולדות הפילוסופיה, ולמרות שאיני פילוסוף, ראיתי עד כמה שטותיות וחלשות כל התיאוריות שלהם... 'אנו לא יודעים ולא נוכל לדעת, מוחנו צר ולא נוצר לתפוס את הנצחיות'... האתיקה שלהם שוויה כשווי ביצה ריקה, חסרת ערך ולא חייבה אף אחד. ניתן להיות בקיא בכל הפילוסופיות ומנגד להיות נאצי..."

על הספרות והפרשנות הספרותית:
[15] "מה הועילה ההשכלה לצילה [אשתו הבוגדת]? למדה ספרות... כל מהות הלימוד היה לקחת איזשהו סופר גרוע, ולפרש בו פשטים שמעולם לא חלם עליהם... נו, ואותם 'סופרים טובים', האמנם טובים הם? מה כל כך חשוב באליוט או ג'וייס שקשקשו מליצות ריקות... דף אחד של "מסילת ישרים" יש בו יותר חכמה ופסיכולוגיה מכל שרבוטיהם..."

על השפה העברית המודרנית:
[89] "... שפה בה משתמשים לבניית אניות, מטוסים, לייצר תותחים, כדורים, פצצות, אינה לשון הקודש. העברית המודרנית אכלה את לשון הקודש העתיקה..."

על מהותם של מהפכנים ומהפכות ומוסר מהפכני כפול:
[20] [מדבר על בת של מאהבתו] אחת 'שתמיד נחוץ לה', ללא גבולות ועם חוצפה רבה, פעם נאסרה בגלל שנתפסה בחברה בה עשנו מריחואנה. הייתי חייב ליתן תשלום ערבות כדי שישחררוה, למדה סוציולוגיה, כיצד לעשות עולם טוב יותר, בעצמם הם טינפו את העולם ברפש חזירים ולכן הפכו למומחים כיצד להצילו" [22] "כשההמונים מתעייפים מלשאת במשא, אין הם מבחינים עוד בין אשם לזכאי, הורגים ושורפים ועושים ככל שרק רוצים – זאת היא מהפיכה" [23] "רבים מאותם יהודים אדומים שאיימו עלי בתליה, נמצאו בעצמם מתים או נמקים בבתי כלא סובייטיים ומעונים במחנותיו של סטלין". [23] "כאן בארה"ב תהיה מהפיכה שונה, כאן ידעו ההמונים מיהו ידיד ומיהו שונא, אך אם בכל זאת יעשו טעות, אין בכך אסון, טעויות נעשות בכל המהפכות"... "כבר אז ראיתי שאני מפרנס לא רק את ליזה [המאהבת] כי אם גם את בתה ואת השייגעץ שלה שהבטיח לי להרגני כאשר ההמונים ייעורו למהפכה"... "הבחורה חיה לעיני אימה עם אותו שייגעץ, התחבקו, התנשקו ואהבו, ודיברו בחיבה רבה בנוגע לכל סוגי הטרוריסטים"...

על מקור כל הצרות בעולם:
[17] הוא מדבר על אשתו הנהנית מאד בהצגות בהן אישה מרמה את בעלה, כיצד היא מתמוגגת מכל ניבול פה במחזות בהן הבעל, אב הילדים, המפרנס, הוא תמיד אידיוט, המאהב תמיד חכם, ולמה שלא יהיה כזה? הן הוא מקבל הכל בחינם... "הרגשתי שמשהו כאן אינו כשורה, אותו לגלוג על ערכי משפחה חייב להוביל להפקרות, לחורבן, אי שם ידעתי שהבולשביזם, ההיטלריזם וכל הצרות באות מביטול יחס כלפי עשרת הדברות..."

על מוסד הנישואין:
[77] "כל מוסד הנישואין מיושן, עבר זמנו, איך ניתן לעשות חוזה שנאהב האחד את השני כל החיים? העולם הולך קדימה, אנשים חיים עם מדע ולא עם מסורת בת אלפי שנים"... [131] "כשהאדם המודרני מתחתן, במיוחד באמריקה, נופל הוא לתוך מאורת צפעונים, החתונה לאדם המודרני היא מעין התאבדות: עבור חיוך שפל, עבור נקבה שהרבה גברים כבר קיבלוה בחינם משלם אותו גבר, לא רק בחופש שלו, גם בחייו ובבריאותו".

על היחסים שבינו לבינה – ועל כוחה העצום של המשיכה המינית:
[34] "גבר שחי עם מספר נשים נעשה מומחה לשקרים... קיים כלל האומר שאותם שמשקרים לאחרים משקרים גם לעצמם..."
[18] "ליזה הייתה המאהבת שלי, והיות שידעה שאני גביר, החלה למצוץ ממני כסף. שילמתי את שכר הדירה שלה, לקחתיה למסעדות, תיאטראות, נחוצות היו לה שמלות, רהיטים, מה לא? ויתרה על משרתה, נדרשה לדירה גדולה יותר. כל כמה שלא נתתי לה, העירה לי שאין זה מספיק. היא הייתה 'אחת שנחוץ לה' וכלל הוא שאותם שלוקחים מאחרים לעולם אין להם די".

[69] הגיבור נמצא במטוס לישראל כחוזר בתשובה. לידו מתיישבת אישה יפה הוא שוגה בהרהורי חרטה... "השטן שבתוכי אומר, 'אפילו אם הרמח"ל היה יושב כאן, אפשר שהיו לו מחשבות זרות... מפיצה היא ריח בשמים, שוקולד ועוד משהו שמגרה את אפו של הגבר. אני קורא על פרישות וקדושה ובפינת מוחי מדמיין איך לסגור היכרות וכשנגיע לרומא ללכת אתה למלון..."

[73] "מזמן הבחנתי שהדברנות אצל המין הנשי היא תאווה חזקה, אפשר עוד יותר חזקה מסקס".

[99] "פגשתי גברת, ישבנו בקפה, ואני כיבדתי אותה בליקר, עוגה וקקאו. היא החלה לספר לי סודות מחדר השינה ואמר, האקלים פה הוא שכזה שאצל גברים רבים נעלם היצר הסקסואלי, בעיקר בחמסינים בישראל, אבל נשים מנגד מתכווצות מתאווה. אז מה עושים שאלתי, או, מוצאים כבר עצה ענתה לי, והגברת חייכה מן חיוך פיקח ומתוק ומלא פיתוי, נראה שמצאה כבר עצה..."

[154] כשגבר הולך למיטה עם נקבה, אז למעשה הוא הולך למיטה עם כל מאהביה, לכן יש כל כך הרבה הומוסקסואלים... הגבר תמיד רוצה להצטיין בסקס היות שהוא יודע ששותפתו משווה אותו עם אחרים... מכאן גם באה האימפוטנציה ממנה סובלים רבים, כי הם ערבבו מין עם שוק תחרותי. גבר של ימינו משכנע את עצמו שהוא הברייה הגדולה והמוצלחת ביותר במיטה, שקזנובה בהשוואה אליו אינו יותר מדרדק של חדר, הוא מנסה לשכנע בכך גם את הנקבה... אולם... היא יודעת טוב יותר.... הוא חושב, אבל היא יודעת!!!"

[132] "את הגברות בכל העולם יכול אתה לקבל בעבור כרטיס למחזה, עבור נסיעת טיול לכפר או אפילו בחינם..."

[133] נזכרתי באמי ובסבתי. כל מה שהשטן דיבר באשר לנשים לא נגע כלל לאותן נשים. הן לא בגדו בסבינו, הן עזרו בפרנסה, הן היו הכל, מפרנסות, אימהות... אבי יכול היה לנסוע לשנים מהבית ולא לדאוג שגבר זר יתפוס את מקומו. נשים נעשו לפעמים עגונות בגיל צעיר ומעולם לא חטאו עם אחר. אימהותינו וסבותינו נשאו בעול תורה, פרנסה, חינוך ובהכל הכל, היו צדקניות ולא היו צריכות לדאוג לאורגזמה שלהן..."

[137] "פתאום ראיתי את מעלותיה: את האלגנטיות שלה, יכולת התפיסה, הכישרון לבוא לקראת גבר ולעורר בו עוד חשק. אפילו הזונות לא נראו לי פתאום כל כך נורא, זה הכל חלק מהמשחק הסקסואלי הגדול של הדרמה התמידית שבינו לבינה..."

[יש בידי בנושא זה עוד עשרות מובאות אבל תקצר היריעה מלהביא את כולן בסקירה אחת, הדבר מתאים יותר למחקר].


על האלוהים:
[7-8] תיאור הכותל המערבי – "קבצנים שלחו ידיהם לנדבות, אחדים אפילו התמקחו עם הנותנים, הריבונו של עולם עשה כאן ביזנס עשרים וארבע שעות ביממה" [21] "לשם מה נחוצות כל כך הרבה ישיבות, ומה עזרו הישיבות כשהיטלר לקח לידיו את השלטון, היכן היה הריבונו של עולם כששרפו את תורתו וכפו על אותם שלמדו אותה לחפור את קבריהם הם?" [81] "החומש הבטיח לנו יהודים, שלאן שרק נגורש, יאספנו אלוהים ויחזירנו לארץ שהבטיח לאבותינו. כן, אלוהים עמד בדיבורו, אך את מי אסף? הוא סילק חטא ואסף בחזרה זבל..."

על הגלות ועל ההתבוללות:
[90] "מה היה קורה לנו היהודים אם לא היינו עוברים את תהליך הגלות? היינו מיד [בימים הקדומים] מתערבבים בגויים, ואז לא רק שהיינו מפורדים ומפוזרים פיזית, כי אם גם נטולי מולדת לנצח [משמע שהגלות אחדה אותנו]. חלקם של הנאצים, מוצאם מיהודים שהלכו לשמד בזמן מנדלסון, רק כפסע מהתבוללות לשמד ולא יותר מדור או שניים לשנאת ישראל" [91-92] "אותם האומרים שהגלות הייתה כישלון לא עושים לעצמם דין וחשבון שאפילו מנקודת ההשקפה של משה רבנו, ארץ ישראל הייתה כישלון, מיד הופיעו אלילים בקודש, כמעט על כל מלך נאמר 'ויעש הרע בעיני השם', יהודים אפילו שכחו את התורה, כך שהיו צריכים לגלותה מחדש בתקופת יאשיהו"

על יחסו לעיתונות:
[39-40] "מצאתי בעיתונות את כל מה שרציתי לברוח ממנו: המלחמות, מהפיכות, רציחות, מעשי אונס, הבטחות ציניות של פוליטיקאים, שפלות כותבי מאמרים, התפעלות מטופשת מספרים טיפשיים והצגות וסרטי קולנוע אידיוטיים – דפי העיתון שירתו את כל סוגי העבודה הזרה, ומדי בוקר ירקו את כל 'האמת' בפניך, לדברי העיתון די יהיה שייבחר נשיא זה או אחר שהעיתון ממליץ, ושתתבצע הרפורמה ההיא... והכל יהיה טוב ויפה, אפילו דף מודעות וכתבות האבל נראה בעיתון משהו אופטימי. כתבו שם מה שהמתים עשו, הראו את תמונותיהם, באחד הימים כתבו על מפיק תיאטרון. מנו את כל הפקותיו, את כל הזונות שהעלה על הבימה, אפילו הזכירו שהוא אהב 'סטייק'... לכך שמת צעיר כל כך היה רק ערך אינפורמטיבי צדדי, מה שבאמת חשוב היה שהוא צבר הון, אותו הותיר לאשתו הרביעית או החמישית..."

על היהודים ועיסוקם באיסוף תרומות [שנור]:
[111] לא אחת חשבתי לעצמי: אנו עם קטן, חציו נרצח, בין השורדים שורות מחלוקות וריחוק, לפעמים נראה היה לי שאם היהודים בארץ ישראל לא היו נזקקים לעזרת היהודים האמריקאים, הרי שאז היו הם בכלל יורקים עליהם..."

על יהודים דתיים וחרדים:
[69] "הם שמכונים יהודים דתיים – הקוזקים של האלוהים..."
[92] "היהודי הגיע למדרגה העליונה רק ב 500 השנים האחרונות: התנ"ך היווה התחלה גדולה, אך יהודי התנ"ך היו 'גויים למחצה'. המשנה עשתה צעד ענק קדימה, הגמרה הלכה עוד קדימה, ר' יוסף הגלילי עוד אכל עוף בחמאה, היו נחוצים עוד הרבה שנים עד שיבוא אר"י קדוש, הבעל שם, הגאון הווילנאי, המגיד מקוזשניצר, החוזה מלובלין ובזמנו גם החפץ חיים ואחרים. אותם שמבקשים ורוצים להחזיר את היהודים לתנ"ך מבקשים להפיל את הבניין היהודי ולהשאיר רק את היסודות"...

על השקפתו בעניין אכילת בשר:
[41] "האופן בו האדם מתנהג לברואי אל אחרים עושה לצחוק את כל האידאלים, את כל מה שמכונה הומניזם, כדי שאותו זולל וסובא יוכל לאכול בשר חזיר, יש צורך לגדל את היצור, אחר כך להובילו למות, לשחוט, לענות ולבשל במים רותחים... הזולל לא חושב בשבתו לשולחן שהנאכל שילם בייסורים ומוות כדי שהלה יוכל לטעום חתיכה מגופו... ביחסו לחיות הרי כל אדם הוא נאצי. ובחיות קיים טרבלינקה תמידי..."

לסיכום: הכתוב דלעיל הינו רק טעימה 'מהסעודה' של הדעות והרעיונות המובאים בספר זה, חלקם כנראה חלחלו במוחו הקודח של הסופר הדגול, וחלקם אולי נכתבו במתכוון כדי להראות הלכי דעת של גיבוריו בפאזות שונות של חייהם, למשל, גיבור הספר שפירא לפני שחזר בתשובה ולאחר שחזר בתשובה. לכן לא פעם מובעות דעות הסותרות ומנוגדות ואף צהובות האחת לאחרת.
ממליץ מכל לב לקרוא את הספר, גם לאחר שנים תיזכרו באיזושהי דעה המובעת בו, כשהתנאים המתאימים לה יבשילו פתאום.
תודה על שקראתם.
ישראל אפרים בר-און - פרוייקה

"דייג ברשת" – ישראל זמיר

הסופר והעיתונאי ישראל זמיר, בנו של חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר, היה עד למותו, ולמרות הפרש הגילים שבינינו, אחד מידידיי. היו לנו שעות איכות מהנות ביותר כשמגיע הייתי לבקרו בקיבוצו 'בית אלפא'. לקשר זה תרם לא מעט הקשר שבין אביו, יצחק בשביס זינגר לבין אבי שמואל מנס בר-און, קשר שנוצר עוד בעיירתם בילגוראיי שבפולין, והמשיך גם ברבות השנים.

את ספרו "דייג ברשת" שלח לי ישראל זמיר בסוף 2013, עת שרוי הייתי באבלי אחר אמי רחל שהלכה לעולמה. הייתה זה מחווה מרגשת של תנחומים שהעביר אלי.

והנה ההזדמנות להגיב על יצירה זאת שעם קבלתה הייתה האחרונה ביבול הספרותי, משדות יצירתו, שהעניק לחברה הישראלית מעת לעת. להלן סיכום חווית הקריאה שלי בספר זה. אתחיל בכך שכל רגע ששקוע הייתי בקריאתו יכול להיות מוגדר כהנאה צרופה. המבנה של הספר מושתת על סיפור מסגרת של הדמות המרכזית - רון גלמן הזונח את חייו הנוחים בניו יורק ושם לעצמו מטרה לחפש את מירק'ה, אהובה ישראלית מימים רחוקים, עת שהה בארץ. בתוך אותה מסגרת שוזר המחבר, באופן טבעי ביותר, מיניאטורות ספרותיות, מעין מקבץ של סיפורים קצרים, והוא יודע כל פעם ובתזמון מדויק מתי לעצור בזרם הגואה ולחזור לסיפור המסגרת, וחוזר חלילה, לפנות מחדש את הבמה ולהפנות את הזרקור למיניאטורה הבאה פעם אחר פעם. את כל זה עושה ישראל זמיר עם יושרה ספרותית ובמיטב אמנות הסיפור. הלשון קולחת ואף כי היא נעדרת את העברית שפשטה במחוזותינו דהיום כשריפה גדולה בשדה קוצים [ראה ערכים כמגניב, חבל על הזמן, סוף הדרך וכיו"ב], הרי שהיא, להערכתי, תובן גם על ידי צעירנו שיחשפו לספר, וגם תלמד אותם משהו באספקטים רבים, הן הלשוניים, והן באירועים שליוו את ישראל הנבנית והעובדת בתקופה הלא רחוקה, אך שקדמה להולדתם. רון גלמן הוא איש שאינו חושש משינויים בחייו, טיפוס יוצא דופן בכך שאינו שמרן כרבים אחרים, איש שהולך אחר ליבו, שמחפש התנסויות חדשות, ומנגד, אחד שגעגועיו מוליכים אותו לעבר התנסויות ישנות. איש שיודע כיצד "מוציאין את המוץ מן התבן ואת השיעור מן העיסה", מתנהג כאחד שהוא צעיר לנצח, לא מעט הרפתקן, איש שזונח "סיר בשר" כלכלי וחברתי לטובת משמעויות ותכנים, אדם שמסרב לחיות עם המתים שהותיר מאחוריו בארצות הברית, קרובים ככל שרק היו אליו, ומחפש דרכים למימוש חייו אצל החיים. יחד עם הכל איש ששם סייגים לכל ניסוי ותהייה, ומקציב זמנים כדי לעבור משלב אל שלב – סיסטמתי עד לפרט האחרון [עורך דין על פי מקצועו], בחיפוש אחרי מירק'ה והילד שנולד לו ממנה הוא מבקש את ההמשכיות, שהי הפשרה האולטימטיבית עם הנצחיות, כי משום שאדם הוא בן תמותה, ודרכו אל הנצח עוברת דרך ההנצחה, ואין הנצחה אם אין המשכיות שמשמעותה ילדיך ונכדיך ונינים עד קץ כל הדורות. שכן הרצון להיזכר ולהיות מונצח היא תופעה טבעית ויצרית. והאדם מטבעו, ואפילו באנוכיותו מבין שכדי שהוא יונצח הוא חייב לדאוג לצאצאיו: לזון אותם, לפרנסם, לחנכם, ולהעמידם על רגליהם. לשם כך הוא עובד קשה, שיוכל לתת להם ולהוריש להם. ירושה פנים רבות לה: חלקה [מנטלית] נעשית בעוד האדם בחייו, וחלקה [החומרית] לאחר מותו, ורון מחפש את מירק'ה ואת ילדו כדי לממש זאת, כדי לתמוך בהם, ואגב כך לקיים יחסי גומלין בהם התומך גם נתמך, ומשאינו מוצא את שאר בשרו, הוא ממציא שניים שכאלה, בת אתיופית – שמחה, המאומצת על ידו, ואת בנה של מוניקה, מאהבתו, לו הוא דואג כאב.

הספר מביא לנו גלריה צבעונית של טיפוסים. חלקם הגדול הוא של אנשי קיבוץ המתוארים על רקע רעיוני ואידיאולוגיות שלא עומדות בסחף העתים. אידיאולוגיות שהזמן נוגס בהן עד שכלים הם מן העולם. דברים שפעם היו בחזקת "ייהרג ובל יעבור", ומי שלא עמד בהם הוקע, בויש, גורש, נודה והיה לשיחת היום ללא פרופורציות, אותן אידיאולוגיות הפכו לזיכרון עמום, לא מובן, וערכן כ"קליפת השום" ו"כמוץ אשר תדפנו רוח". והנה, אחרי הכל, אי פה ואי שם, נמצא אי מי שמתגעגע לריחם או צחנתם של אותם ימים, אבל כשאותו בר חלוף יחלוף אף הוא מן העולם, גם הזיכרונות והגעגועים והריחות יתנדפו וייעלמו בחלל האין קץ.

הספר מעלה תקופות ואירועים היסטוריים מחיי עם ישראל בארצו, כל האירועים מסופרים מזווית ראייתו של הסופר ומורגשת שיש לו כלפיהם דעה וביקורת, בחלקה חיובית ובחלקה שלילית.

זהו ספר שלא רק שהוא מהנה, הוא גם מלמד ומעורר את סקרנותו של הקורא להעמיק וללמוד יותר ממקורות אחרים על התקופה ועל ההתרחשויות.

ישראל זמיר, כסופר, ניחן בחוש הומור שובה לב, שעה שקראתי את אחת האפיזודות על הקיבוצניקים שהקימו ענף חדש במשק – בריכות דגים, ושילמו מחיר כבד על היעדר הניסיון המקצועי שלהם, והתיאור כיצד הם מבקשים להעביר את סחורתם למכירה כדגים טריים... הרעיון שהם הוגים הוא לעשות בריכת מים במשאית באמצעות יריעות ששפכו בתוכן מים, הכניסו שמה את הדגים כדי שישחו עד שיגיעו לסוחרים, ובשל היום החם וכדי שהמים לא יתחממו, ויגיעו לקונים כדגים מבושלים, הכניסו למים קרח שעד מהרה נמס, והיה צורך דחוף להשיג קרח טרי. לכן נהגו את המשאית דרך שכם, נכנסו אל בין האוכלוסין הערבים, והיות שלא ידעו איך אומרים בערבית 'קרח' פנו, כמעט בהיסטריה, אל ערביי שכם וצעקו "איפה יש כאן קרחן" [בערבית - בית זונות], וישראל מקפיד לתאר את הערבים הנדהמים הצופים באותם קיבוצניקים, שנחתו שם לפתע, שלהוטים למצוא "קרחן". סהדי במרומים שעיניי הגירו דמעות של צחוק שלא הייתה לי עליו שליטה, גם ברגע זה כשאני נזכר וכותב על אפיזודה זאת אני עדיין אוחז בבטני. זהו קטע שמורגש שנכתב מאהבה, גיבוריו הם אנשים תמימים ולא מנוסים אך בעלי תושייה, ותעוזה, ורצון, וכושר המצאה ואלתור ובעיקר נחישות. אנשים שכל אחד אוהב ולוואי שהיו היום רבים יותר כמותם. וכנ"ל הסיפור על הכלב בר-בורכוב [איזה שמות נתנו אז לכלבים...] גם הכלב, כבעליו, תמים, אבל נטול כל מחשבות זדון. הוא לא מסוגל לחשוב אף לרגע שמישהו מסוגל לרצות להזיק לו, סיפור מקסים על גולם חביב וטוב לב הנמצא בחזית אל מול האינטרסנטיות והאידיאולוגיות שעל מזבחם מותר ואולי "מוסרי" ללא היסוס ובדעה מפוקחת וצלולה לקפח חיים של יצור חי. סמל הנאמנות והידידות, כלב, מקפח את חייו בידי בעליו שלא חס עליו, ברגע שהוא מפריע לאינטרסים.

אהבתי מאד את הספר והצטערתי שהוא 'נגמר לי' כה מהר.
תודה שקראתם את הרשימה שלי על הספר.
ישראל אפרים בר-און / פרוייקה

"מירל'ה אפרת" פנינה ספרותית כלילת יופי.

ביקורת זאת נכתבה לאחר קריאת היצירה ולהשלמת התמונה צפייה בהצגתה על בימת תיאטרון. אחת מגדולותיה של יצירה, כל שלא תהיה, או ביצועה המומחז, נמדדת במשקעים הנפשיים-רוחניים שהצופה לוקח אתו כשהכל נגמר. משך הזמן שקשה לו, לחווה את היצירה, להינתק מאותם משקעים עומד בייחס ישיר להצלחתה של היצירה, עומק המשקעים הם מדד ראשון במעלה לאיכותה, והמצאותם של אותם משקעים מעידים כי אף שהאורות כבו והתשואות חדלו, או שהקורא בספר סוגר את מעילו בתום הקריאה ומחזירו למדף, הרי שלא הכל נגמר.

בספרו של נתן שחם 'רביעיית רוזנדורף' הוא מסביר את הטרגיות בגורלו של כל צליל בתוך רצף מלודי מוסיקלי. ובפרשנות חופשית שלי: אדם שומע מנגינה המורכבת מרצף של צלילים, לכל צליל משך זמן מוגבל. הנה הצליל נולד והנה הוא כבר גווע ומת, הוא לא יחזור יותר, ואת מקומו תופס צליל אחר. אבל בזמן הקצר שהוא מענג את אוזננו, ולפעמים זה שבריר של שנייה, הוא צריך להספיק המון: להיוולד, להתבגר, להבשיל, לעשות משהו משמעותי מעצמו, למות, ויותר מכל להעביר את מורשתו, מסר ומשמעות, לצליל שבא אחריו... הוא אמנם מת, הוא חד פעמי, אבל הקלישאות האומרות: "נשאר חי בזיכרון", לא ישכח להרבה זמן, אולי לנצח" הקלישאות הללו, הן מתרחשות, הן אמת ולא מליצה. כך בדיוק גורלה של כל יצירה כתובה, כל הצגת תיאטרון: כל מילה שכתובה במחזה כמו כל תו בפרטיטורה, וכל מחווה דרמטית של השחקן, הם ביצוע יחודי של אותו הרגע, כי מרגע שבוצעו הם לעולם לא יחזרו על עצמם כרפליקה מושלמת ומדוייקת, אפילו שיחזרו על אותה הצגה אינספור פעמים החוויה תתחדש, לפעמים אפילו תשתפר. אבל החוויה תמיד תהיה ייחודית לאותו ערב נתון ועשרות פרמטרים שתקצר היריעה לפרטם בזאת יחברו ייחד ליצירת אותם רגעים קסומים, והבאתו של הביצוע לרקיעים הגבוהים ביותר של תענוג עילאי. היצירה "מירל'ה" אפרת היא דוגמא מובהקת לאחת שכאת: טובה, משכנעת, פורטת על עצבינו, מביא אותנו לכלל מעורבות רגשית בשל מה שמתחולל בה, מפעיל את חושינו, עובד על מצפונינו, גורם לנו להזדהות עם תחושת העלבון, להתרגז, מפעיל את הפילטרים הנפשיים שלנו המסננים את הטוב מתוך הרע, גורם לנו לחשוב, גורם לנו להשלים עם או להסתייג, להתרגש, לשנוא, לאהוב, להבין מהי משמעות חריצת דין קודם להכרת וראיית כל הראיות, הוא מלמד אותנו בכך שהוא מספק תובנות, ואפילו לאהוב את הכאב, כי זהו מן כאב מתוק, חם ומנחם. יצירה ספרותית זאת כמו גם ההצגה שראיתי הן לא מסוג ההצגות בהן רק יצאת מן האולם כבר שכחת אותן. זאת משאירה אחריה גחלת לוחשת ורוחשת ואפילו שהאש עצמה כבר כובתה, היא תמשיך לשכון ולחיות בזכרונך עוד עת ארוכה.

מירל'ה מופיעה ביצירה זאת במספר פאזות של חיים. פאזה ראשונה של אשה שתלטנית, מתנשאת, מתנכרת למירב הסובבים אותה, מזלזלת ומתעמרת בבני מעמד חברתי כלכלי הנמוך ממנה. 'חותכת' דברים בצורה קרה שלא מותירה כמעט מקום לרגשות, מעין דיקטטורית בזעיר אנפין, שקובעת בעבור כולם. בפאזה שנייה נקלעת אותה שתלטנית ומדכאת, כדרכם של דיקטטורים, בהתנגדות ובמרדנות והיא פורשת מרצונה ממעמדה. הפאזה השלישית היא של אישה זקנה הנזקקת לחסדי אחרים אך שומרת בקנאות על כבודה ועושה דיפרנציאציה בין הזקקות לקבלת 'עזרה מאחרים' לבין 'רחמי-אחרים' - עזרה היא מפרשת בהגיונה כקבלת תמורה לעזרתה להם בעבר [כשזנחה/סולקה ע"י משפחתה מביתה ועברה לביתו של מי שעבד עבורה במסירות בעבר, ר' שלמון ש'משלם' לה ברצון ובכבוד את חובו המוסרי כלפיה בכך שהוא נותן לה בית חם ומקלט] ומנגד 'רחמי-אחרים' אותם היא מסרבת לקבל [לדוגמא אי הסכמתה לקבל 200 רובל ממעכלע].

מהתנהגותה הדיקטטורית בפאזה הראשונה אנו למדים שגם דרכם של דיקטטורים אינה סוגה בשושנים. מעמדם מאויים תדיר, הם חייבים תמיד להיות במצב של מוכנות דריכות ועירנות, כדי לשרוד הם קונים נאמנות: [מעכלע המתוגמלת היטב ע"י גבירתה ומגיעה לכלל תלות מוחלטת, כלכלית ורגשית בה. והפקיד המשרת אותה בניהול עסקיה ר' שלמון שמירל'ה מבינה שצריך לא רק לתגמל אותו כי אם אפילו להשאיר לו נישה קטנה בה יוכל לגנוב ממנה [בידיעתה] והכל נמחל לו מראש והדבר לא נחשב לו כמעילה [והוא כאמור היחיד שיודע בסופו של דבר לזכור לה את חסד נעוריה ואת נדיבותה ועומד לה בשעת צרה ומצוקה]. ככל דיקטטור גם לה 'אין אלוהים' היא עושה דברים ומתנהגת בניגוד למסורת ובניגוד למנהגים. וכשמעירים לה על כך היא עונה שהיא לוקחת על עצמה במודע את כל החטאים ומשתמע מזה שאם אלוהים יתחשבן עם מישהו זה יהיה איתה ולא עם אותם שבפקודתה עשו מעשים אשר לא ייעשו. [הוויכוח בין מירל'ה לבין חנה-דבורה - אם הכלה, בעניין החתונה עם בנה יוסל'ה], אבל גם דיקטטורים שאין להם אלוהים, ברגעים שמר להם בפה וכבד להם על הלב פורשים לפינה, כפי שמירל'ה עושה, בוכים ומבקשים חיזוק מן האלוהים.

מירל'ה היא אישה קשה ועקרונית אך מעשייה מעולם לא הזיקו לאיש ולהיפך, כל הסובבים אותה 'ליקקו עצם שמנה' משום שאופייה והתנהלותה עזרו לה לשמר ולהגביר את עושרה ממנו נהנו כולם. אין כאן שאלה לגבי חשיבות המטרה, השאלה היא רק לגבי הדרך בה הושגה. בדיעבד רואים שהתנהלותה המכוערת בגין ראיית הנולד, חכמתה והאינטואיציה המפותחת שלה שכמעט ופוצצו את נישואי בנה יוסל'ה לשיינדלה ומשפחתה, הייתה מוצדקת. ואם הדברים היו מתנהלים בדרכה היה השבר במשפחה ו'ההשתלטות העויינת' של הכלה נמנעים.

בניגוד למירל'ה הכוחנית והעקרונית אבל בעלת העמדות המוצקות שעליהם אינה מתפשרת, היא מוקפת בבני משפחה שהם פאזל דמויות בדרגות נמושות שונות העוברות מן האישה הרעה דרך בעלה הפחדן הלוקה באימפוטנציה מחשבתית, חסר עמדה והאופי, ואחיו האינטרסנט חסר המצפון, ואין אחד מהם המגיע כדי מחצית משיעור קומתה של מירל'ה. בין הדמויות מתחוללת דינאמיקה של יחסי גומלין ערכיים הנמתחים בין ההגיון המצדיק אי מוסריות והעדר הגינות, לבין המוסריות הקיימת בהתנהגות דורסנית.

מירל'ה היא טיפוס מניפולטיבי בעלת עומק מחשבה וראיית מהלכים והתפתחויות מראש וקודם שאירעו למעשה. לא "כך סתם" היא טובה כל כך בשחמט ומסוגלת להפיל את מתחריה לאחר שלושה מהלכים, היא משחקת שחמט גם בחייה הממשיים גם כשהיא לא יושבת ליד השולחן עם הכלים השחורים והלבנים. מטרתה תמיד לאגוף את זה שמולה, לתמרן אותו, לראות כמה מהלכים קדימה לפניו, לנחש מה תהיה תגובתו וברגע הנכון להנחית עליו את 'המט'. המטרה תמיד לנצח, כאן אין גוונים של אפור, הכל הוא או שחור או לבן. ולפעמים השחור הוא יותר לבן מהלבן, בחתונת בנה היא בוחרת בשחור [בגדים שחורים], הכלה בוחרת בלבן, במאבק הזה אין פשרות וברור שהמלחמה היא רק עניין של זמן. לא בחינם השעון הוא חלק בלתי נפרד במלחמת-המלכים [ואם לדייק במקרה שלנו מלחמת-המלכות]. אך הפעם יש לה יריבה לא פשוטה, כלתה. בהרבה סרטי "מערבונים" נמצא את המוטיב של השולף המהיר במערב שצצים לו מתחרים עתים לבקרים ולא אכפת להם לשלם בחייהם, העיקר שתהיה להם ההזדמנות להוכיח שהם שולפים מהר יותר. המוטיב הידוע של "אני הרגתי את הטוב והמהיר בשולפים במערב, אני המלך החדש"... כך בכל מקרה של מצטיינים... אבל גם אצל הטוב בשחמטאים מגיע הזמן לירידה ביכולתו, ואותם שתמיד הביסו בקלות כל יריב, די במהלך אחד לא טוב כדי שהם עצמם ירדו מן הבמה מובסים ומתקשים לעכל את תבוסתם, וגם מירל'ה אינה חסינה מגורל זה...

תכונה נוספת המצטרפת אל המניפולטיביות של מירל'ה היא התיאטרליות שלה. ברצותה וכהרף עיין היא משנה דמות. מצד אחד היא מתמרנת את ילדיה הדורשים את ירושת אביהם כאן ועכשיו!!!, ואז היא שוברת וכותשת אותם עד לעפר דק עד שהם מבינים ש"במקום לקבל דמי ירושה הם יאלצו עוד לשלם דמי קבורה", ושאביהם הותיר להם רק חובות, וכל הרכוש הקיים הוא פרי ידיה ועמלה של אמם, ושהיא לא ממהרת לתת להם את זה, ויותר מכך, היא בתקיפות רבה מגרשת אותם מעל פניה ודורשת מהם להסתלק מביתה... היא 'מורידה אותם על ארבע', מציגה אותם באפסותם, הכל בצורה קרה ומחושבת, הורגת את בטחונם העצמי ומתעללת בגויה. היא מביאה אותם למצב של מצוקה, אנשים שכל עולמם, תחבולותיהם, מאווייהם, הכל חרב עליהם. ואז כאשר היא השיגה את מטרתה והבהירה לכולם מי הוא מי, "ולמי יש יותר כבוד", רק אז באחת, באופן התיאטרלי ביותר, היא מגלה פתאום חמלה אמהית, ופורקת מעל כתפיהם את עקת חששותיהם בנכונותה לחלק להם את רכושה, והנה דווקא החמלה היא תחילתו של האסון... צעד אחד יותר מדי ומיותר... האם היא נסחפה במשחק ובביטחון מופרז צעדה אל בור יקוש?... וכפי שאמרתי, די במהלך אחד לא מוצלח במשחק השחמט כנגד ילדיה כדי שתאבד את כל מה שעמלה ושימרה עד עתה. האם היה זה מהלך אמתי של חמלה כלפי ילדיה? האם היה זה מהלך מחושב במטרה לתת להם הזדמנות לעמוד על רגליהם עצמם? האם הייתה זאת עייפות החומר שנובעת מהזקנה הבלתי נמנעת שהכריע גם אותה? האם אזלו כוחותיה ונחישותה להתמודד? אולי מאסה היא בלוח השחמט והוא היה לזרה בעיניה? ואולי כל הללו חברו יחדיו למקשה אחת?... הפתרונות הם במוחנו בלבד... לך תדע...

גורדין מצייר ביד אמן ובצורה משכנעת ואמינה, במינון מדוייק של מחוות וניואנסים דרמטיים שלושה פורטרטים של מירל'ה אפרת שחודרים ונוגעים בנימים הרגישים ביותר בנפשו של מי שנחשף ליצירה. בסצנות מסוימות הוא השכיל להעביר אלי את הדמות שלה באוטנטיות כזאת שהרתיחה את דמי עד שרציתי לרקוע ברגלי ולמחות, בסצנות אחרת העביר צמרמורת בגווי, ובסצנות אחרות ריגש אותי עד דמעות. בשלושת הפורטרטים מירל'ה עוברת טרנספורמציה מאישה חזקה בעלת דעות מוצקות, לאישה שחרב עליה עולמה, ואז לאישה זקנה ששערותיה הכסיפו. שלושה פורטרטים שונים שכחוט השני עובר בהם שימוש במקל הליכה שנותן תוקף וערך מוסף לדמות. וכמו הדמות גם אותו מקל הליכה עובר טרנספורמציה ממקל המפגין שליטה ונחרצות למקל שנאחזים בו בשעות קשות ועד למשענת קנה רצוץ שצריך לסייע למירל'ה כשכוחותיה אינם עוד אתה והיא חייבת בסיוע ומשענת שתתמוך בה. שלושה פורטרטים קלאסיים פיגורטיביים שהצייר לא השמיט בהם פרט, גם אם הוא הפעוט וחסר החשיבות ביותר. והתמונות הללו מוצגות לנו בצורה יפה וחלקה ועוברות לאורך העלילה מתמונה לתמונה מבלי שרצף הריכוז יופרע לדקה ומנגד שרמת המתח אצל הקורא או הצופה במחזה לקראת האפילוג תעלה בקרשצ'נדו הדרגתי עד לאקורד המסיים.

על יתר הדמויות במחזה.

כאמור לעיל, שני ילדיה של מירל'ה וכלתה הם דמויות תאטרליות המגלמות נטיות לב שליליות בעלות ייצר הרס עצמי והרס של הזולת, איש איש בדרכו הוא. מסתבר שכדי לגדול להיות חדל אישים אין מרשם בדוק הנובע מהרקע הסוציו-אקונומי והתרבותי ממנו מגיעים:
שיינדלה באה מבית עני של דלפונים החיים באופן מפוקפק על ייחוס אבות, אנשים פשוטים במובן השלילי של הביטוי. האם – חנה דבורה אף היא מתנהלת ביד רמה כנגד בתה ובעלה, היא סוג של "סוחרת קטנה ולא חכמה", אישה קולנית, נצלנית, ווכחנית ללא גבולות שאינה מסוגלת להעריך נכונה את שוויה, כוחה וכישוריה. כך שכשהי מנסה להתעמת עם מירל'ה, דעתה אינה משגת שזה וויכוח חסר סיכוי ולא שווה כוחות כי היא "סוחרת חובבנית" בעוד יריבתה הממולחת היא "מקצוענית". אורנה מוגשת כדמות שלא ראוי לרחם עליה, אבל שזוכה באמפטיה מן ההפקר. אבי הכלה נחומצ'ה הוא בטלן, שיכור בעל עיני עגל עגולות גדולות ופעורות לרווחה וזקן מדובלל. קריקטורה מהלכת על שתיים דמות של אדם בגילופין שהולך ומועד, זהו טריק קומי שמתבל היטב את הדרמה. הוא מזכיר דמות של דחליל. אבל אפילו שאתה דחליל, ושתוי, אם מלבישים אותך במחלצות חגיגיות ויקרות לכשתשוב לעיירת הדלפונים שלך תוכל להיות למרות הכל ראש לשועלים. כל התכונות של האב ובמיוחד של האם התנקזו בבתם שיינדלה אבל היא עוד "שיפרה את עצמה" והביאה עוד תכונות נוספת: רוע לב, נוכלות, בוגדנות ושטניות. זאת דמות דו פרצופית זוממת וחותרת תחת כל מי שעומד בדרכה, ברצותה היא תעמיד פנים בתוליות, וחסודות, ותמימות, וממושמעות, וכשרק תחוש שהיא בטוחה יותר במעמדה יתגלה פרצופה האמתי: חמדנות, יצריות, זאת אישה שכמו אותה ציפור שמתקשטת בנוצות שאינן שלה, היא חומסת את תכשיטיה של מירל'ה ומתהדרת בהם. דמותה כל כך קוממה אותי עד שאם הייתה מוחשית ועומדת לצדי הייתי ללא ספק דואג ל'הפליק' לה. התנהגותה כל כך מרגיזה: מאמה למדה איך להתעמר בבעלה והיא עושה זאת בבוטות כזאת עד שמירל'ה אומרת בחצי פה שלפעמים היא מבינה את הבעלים המכים את נשותיהם... [הנה דוגמה למוסריות הקיימת בהתנהגות דורסנית] מנגד התעמרות זאת ביוסל'ה בעלה נובעת מרוע לעומת ההתעמרות של מירל'ה הנובעת מדאגה. וזה מעלה את השאלה אצל מי מהשתיים יש נאמנות אמתית יותר כלפי יוסל'ה, אצל האישה או אצל האמא? שיינדלה מתעמרת כל כך במירל'ה עד שכל אחד מבין מבין מי מן השתיים היא ה'אישה-שטן' ובמי תלינו קודם חשדות שוא. אצלה מורגש לאורך כל היצירה שיש לה חסך בכבוד ואי קבלת כבוד [אפילו שהוא מוצדק ובמקומו] הוא זרז ראשון במעלה להתפתחות של שנאה. ביידיש של פזורת מזרח אירופה היה מושג "א שיינע ייד", יהודי יפה. הכוונה היא לאחד שעושה מעשים טובים בגלוי או בניסתר, בכך יופיו... לא חשוב אם היה גיבן, סומא או צולע ושבפיו לא נותרה אפילו שן אחת בשביל כאב שיניים, הוא יהודי יפה. כמה אירוני זה ששיינדלה [יפה בעברית] היא יהודיה מכוערת.
יוסל'ה – בנה של מירל'ה ובעלה של שיינדלה, גם הוא בטלן ולא חכם, אבל מנגד הוא איש המובל אחר רגשותיו ואהוב במיוחד על אמו, שלמרות קשיחותה קשה לה לסרב לו. היא שהזיווג בינו לבין שיינדלה היה לצנינים בעיניה וכבר החליטה לבטלו, חזרה בה לאחר שיוסל'ה השפיע עליה את תחנוניו. הוא נקרע בין אהבתו לאם ומחויבותו לאשתו. הוא לא חוסך מאשתו את דעתו כשדברים לא מתיישבים על דעתו אם כי לא במספיק נחרצות, וזה עולה לו מבחינתה ביוקר. הוא נפש אמנותית, מוסיקאי, הוא אינו אדם רע מיסודו. איש רגיש צריך כנראה להיות בעל נפש של אמן, ויוסל'ה מצליח לגרום לנו לחוש כלפי הדמות שהוא מגלם חמלה. הוא משרה בדמותו נועם אבל גם יודע להפיח בו רוח של רוגז, וזעם. אך יותר מכל מ גלם אדם נטול עמוד שדרה, רכיכה אולטימטיבית. דוניה הבן האחר של מירל'ה אינו יודע מהם ערכים כהוקרה והכרת תודה, אינו יודע מהי נאמנות, מתעלם מערכי מוסר, גונב מבני משפחתו, הוא פוחח וחסר מצפון שחושב רק על הנאות החיים. דמות המשלימה את הפזל והקלידוסקופ המשפחתי. מר רוזן מצליח להבליט את הבדלי האופי שבין האחים. הטרויקה של שני האחים ושיינדלה בנויה מן החומר שלעולם אינו משתנה, תהפוכות העתים, התהפוכות הכלכליות, התהפוכות המשפחתיות... כלום לא מזיז אותם, הם שכל כך רצו את ירושת אביהם אפילו אינם מוכנים לקחת חלק ולתרום פרוטה שעה שזרים מבקשים להנציח את זכרו. ואחרון חביב, 'איש הנחמות' הדמות המוכיחה שוב שלא אחת זרים טובים אליך יותר ממשפחתך, או לייתר דיוק משפחה עלולה להביאך לכלל אבדון, זרים טובים יעמדו בפרץ. דמות זאת במחזה מעלה על נס את ההוקרה, הידידות האמתית, את גמילות החסדים, את האחריות, את טוב הלב ואת האנושיות. זהו גיבור המתואר בצורה שגורמת לי לכבד את הדמות, אין כמו יושרה אמנותית ספרותית משובחת כשהי באה לתאר אדם בעל יושרה.

ומה עוד הבנתי מן המחזה זה? ש"שלום עושים כשהלב מוכן" [מירל'ה אומרת זאת לבנה הבא לבקש לחלות את פניה ולהזמינה לחגיגת הבר מצווה של נכדה]. מן הראוי שאמרה זאת תחלחל עמוק לתוכנו, זאת תובנה יקרה מפז.
ואחרון, שובבות-חביבה עם קורטוב של חוצפה של ילד יכולים להמיס כל לב אפילו את זה של מירל'ה אפרת.

ולסיום דבריי. כשיש הצלחה שאין עוררין עליה, הצלחה שחברו לה שותפים, אזי לא אחת עולה השאלה הנובעת מכלל עניין זה: חלקו של מי בהצלחה גדול יותר? באמנות למשל במוסיקה. היו מספר לא מועט של מקרים בולטים של מורים ידועים שהוציאו תחת ידיהם תלמידים רבים שהיו לגדולי המבצעים בעולם, כך למשל איוון גלמיאן Ivan Alexander Galamian או דורוטי דליי [ [Dorothy DeLay וגם אילונה פהר שלנו, בין תלמידיהם [ולפעמים כל השלושה למדו אותם תלמידים] ג'ושואה בל, מרים פריד, פנחס צוקרמן, יצחק פרלמן, מייקל רבין, מידורי גוטו, שרה צ'אנג, צ'ו-ליאנג לין, נייג'ל קנדי, שלמה מינץ, גיל שחם, חגי שחם, שמואל אשכנזי, רון אפרת, יואל לוי ועוד רבים]. נשאלת השאלה: האם המורים 'אשמים' בכך שיצאו להם תלמידים כל כך טובים? או אולי למזלם הטוב התנקזו אליהם מיטב הכשרונות ובשל כך המורים התפרסמו? פרפראזה לכך היא גם עניינינו. ההצגה מירל'ה אפרת. האם המחזה כל כך טוב שאפילו שחקנים בינוניים לא יכולים לקלקל אותו? או משום שתמיד התנקזו לשם שחקנים טובים עשו הם את המחזה לטוב ומאתגר כל כך? נו, אולי זה מעט יומרני להציג זאת בצורה שכזאת. יעקב גורדין כתב את מירלה אפרת ב 1898. הוא ייצר קלאסיקה לרפרטואר התיאטרון. ביצוע לא מוצלח לא בהכרח מעיד על מחזה לא טוב. תיאטרון איכותי בעל תמהיל של שחקנים נפלאים, הרי שהוא פועל כתלכיד בו כל מרכיב אנושי הוא בורג חשוב: במאים, ואנשי מוסיקה, מעצבי תפאורה ועובדי במה, אנשי התאורה ושחקנים. זאת מכונה משומנת ובורג לא טוב עלול לסכן את המכונה כולה. ומנגד מחזה טוב, כשהוא פוגש שחקנים מוצלחים זה מתכון שתבשילו לא מוקדח בקלות. והטעם הטוב נשאר בפה הרבה, הרבה לאחר שהארוחה תמה. זאת בדיוק התרשמותי הנרגשת לאחר קריאת היצירה וצפייה בה מעל הבמה.

לא ציינתי, במתכוון את שם התיאטרון בו צפיתי בהצגה כדי שלא לחרוג לביקורת תיאטרון.
[ישראל בר-און]

אחד הספרים הטובים ובעל רבדי עומק הרבים ביותר שקראתי אי פעם. [כל מראי המקום ומספרי העמודים מתייחסים לספר בהוצאת 'ספריית הפועלים' משנת 2010 בצרגומו המצוין של יעקב גוטשלק].
הביקורת, הפרשנות והתובנות שמצאתי וכתבתי בעקבות הקריאה של הספר ממלאים כשלושים עמודים מודפסים. כל מי שמעונין בביקורת המושלמת יוכל לפנות אלי ואשלח לו אותה כקובץ בדוא"ל. בשל קוצר היריעה אני נוגע ברשימה זאת רק בנושא מרתק אחד מכלל הנושאים: קווים לדמותו של השטן, כמתואר ע"י גיבור הספר אדריאן לוורקין - מוסיקאי משמים וחסר השראה שהקריירה המקצועית שלו תקועה, שהשטן קונה את נשמתו בתמורה למספר שנים בהם הוא מגיע לפסגת בשלותו המקצועית והכרה בינלאומית. ארנולד שנברג, המלחין היהודי הדגול והבולט של המאה העשרים, מי שגיבש את השיטה ה"דודקפונית" המבוססת על שיטת 12 הטונים [1874-1951] ניתק בעקבות ספר זה את קשריו עם תומאס מאן משום שחשד בו שדמותו של לוורקין מבוססת עליו. אגב, בספר זה יש הבחנות והבנות עמוקות בתחומי התיאוריה, הניתוחים של יצירות מוסיקליות קלסיות, האינסטרומנטליות המוסיקלית והמוסיקולוגיה. ברור שתומאס מאן לא היה מוסיקאי מקצועי, והידע המופגן ביצירת מופת זאת נלקח ככל הנראה מידידו, המוסיקולוג, המלחין הפילוסוף והמבקר המוסיקלי [ממוצא יהודי איטלקי] תאודור לודוויג אדורנו [1903-1969].
לפני שאגש לניתוח דמותו של השטן וכפתיח, אביא בזאת את דעתו של לוורקין [גיבור הספר]על התיאולוגיה, השטן והיחס למין ואהבה [פ' 20 ע' 180-181]:
"שאומרים אנו התיאולוגים, מתוך גאווה מוצדקת שסחבנו מן השטן את איחוד הבשרים, על ידי כך שקידשנו אותו, הפכנו אותו לטקס מקודש של הנישואין הנוצריים. היא משעשת מאד, בעצם, החטיפה הזו של דבר טבעי ורווי-חטא והפיכתו לקדוש, פשוט על ידי הוספת הקידומת 'נוצרי' – שאינה משנה, למעשה, דבר וחצי דבר. אבל יש להודות שבהיותו של הרע מטבעו, של המין, על ידי הנישואין הנוצריים הוא סידור מחוכם." כאשר סרנוס צייטבלום [חברו של לוורקין והמספר] - מתרעם על דעה זאת באזני לוורקין ואומר לו "אתה מפקיר את החזקה על הטבע בידי הרע. ושההומניזם הישן כחדש קורא לזה ביזוי מקורות החיים" עונה לו לוורקין בביטול: "ידידי היקר, אין כאן הרבה מה לבזות". מה אנו למדים מזה? המין [סקס] מקורו מהשטן הוא הרע מטבעו, דבר טבעי רווי-חטא, הדת עשתה לו "גיור כהלכה" בכך שבאמצעות טכס הנישואין 'קידשה את השרץ' והוסיפה לו קידומת את המילה נוצרי זהו תכסיס גאוני, כי אם הכנסייה הייתה הולכת נגד חטא זה [סקס] ולא מאמצת אותו אל ליבה הרי שספק אם הייתה זוכה לכמות מאמינים ששיעורם עולה על מניין וגם זאת בשעה שהדיכאון קנה חזקה על נפשותיהם. הסבר יפה ל "והיו לבשר אחד" קיים כאן. זהו מושג שלא ראוי להיאמר ע"י עורך טכס הנישואין במעמד חתן וכלה ואורחים זאת "ברכה מוזרה" שתפקידה לביית את החטא שבמין ו"לסלק את יסודות החטא מחיי הנישואין, כמו גם את החושניות והתאווה הרעה. והיות שתאווה קיימת רק בין שני בשרים אז אם יהפכו שני הבשרים להיות בשר אחד תעלם התאווה. לא ניתן להפריד בין האהבה לחושניות לכן הדרך הטובה לנקות את האהבה מהחושניות היא על ידי זיהוי האהבה שבחושניות והתאווה שבין בשר אחד לבשר אחר פירושה התגברות על מעצורים שמקורם בזרות" כלומר הבשר האחר שאליו מתאווים הוא זר לאחר ובשר זר דחוי כלפי הבשר העצמי [כמו שרקמות לא זהות דוחות זו את זו בשעת השתלה], הרי שכדי שתעלם הדחייה שבזרות חייבים השניים להיות לבשר אחד, ואז האהבה לזר היא כמו האהבה לעצמי ויש כאן "תהליך של נתינה תוך לקיחה שבתשוקה, אושר על-ידי האשרה מתת אהבה 'בשר אחד' ".

ועכשיו מאפיינים לדמותו והתנהלותו של השטן:
המפגש עם השטן. [ פ' 25 ]
המפגש מתקיים כאשר לוורקין נמצא לבד בבית, משום שלא חש בטוב. שותפו סרנוס צייטבלום הולך לעיירה. לא ניתן שלא להרגיש שהמפגש עם השטן הוא מעשה ייזום של השטן, הוא דאג שלוורקין לא יחוש בטוב, הוא שדאג שימצאו לבד. והוא בהמשך כמו מתנצל שלא הגיע לפגישה הצפויה הזאת הרבה זמן מקודם, והן לוורקין ציפה שהמפגש יתממש.

• השטן מופיע פתאום ללא התראה ומתמקם מול קרבנו.
• חזותו לא מרשימה, לא לבוש בצורה הדורה. יחסית נמוך קומה "ג'ינג'י" שערותיו וריסיו אדמוניים ונוטים לאדמדם, גם עיניו מאודמות. פרצופו חיוור, חוטם מאונקל [אף יהודי?], חובש מצנפת המונחת על ראשו במלוכסן ומסתירה אחת מאזניו, ידיו ואצבעותיו שמנמנות, מכנסיו הדוקים עד כדי תועבה, ואת נעליו הצהובות לא ניתן עוד לצחצח.
• המפגש עם השטן מלווה בקור, וצינה שאפילו מכאיבה, ראוי ללבוש מעיל ולהתכסות בשמיכה כשנמצאים אתו בכפיפה אחת.
• דיבורו רהוט ומיומן, ניכר שאת שעומד הוא לומר עשה כבר מקודם פעמים רבות עד שרכש לעצמו את מיומנותו, קולו מהדהד אך ערב לאוזן.
• יודע שפות, אך אוהב ומעדיף דווקא את השפה הגרמנית "זו בדיוק השפה החביבה עלי. לפעמים אני בכלל מבין אך ורק גרמנית".
• כשהוא מופיע הוא מתנחל באפלולית החדר אך לאט לאט מפציע ומתגלה בכל חזותו.
• מגלה התחשבות בקרבן ומציע לו להתעטף במשהו מחמם כדי שלא יסבול מן הצינה, אפילו דוחק בו יותר מפעם לעשות זאת, נראה כאילו הוא מטפח ושומר על קורבנו, כמו אדם הקונה לו דבר מאכל ושומר עליו לבל יתקלקל עד לרגע הסעודה.
• כשהוא בא הרי שהוא בא לדבר עסקים, תמיד יש לו משהו להציע.
• השטן "אינו דופק חשבון" לאף אחד, הוא אומר בגילוי לב מה שהוא חושב, כך חושף הוא מתוך שהוא מכיר ויודע את קורותיו של קרבנו [כנראה שניהל תחקיר עליו] שלורקין זרק מאחריו את הכתבים הקדושים, הוא יודע את שלבי ההתקדמות של האופרה שלוורקין כותב, הוא חושף את יחסו של לוורקין או יותר נכון את חוסר היחס שלו כלפי אנשים שסובבים אותו: "מחמת העדר-עניין אינך יודע כלל את שמותיהם".
• השטן מלמד סנגוריה על עצמו: "מדבר ואינו עושה?", זאת השמצה זדונית, "כי דרכי לקיים את שאני אומר, עומד אני בהבטחותיי עד קוצה של אות, זה ולא אחר הוא העיקרון המנחה אותי בעסקי,"... "הרי מן המפורסמות הוא שתמיד אני, הדוגל ביושר ובטוהר-לב, הוא שיוצא מרומה..."
• השטן מלמד סנגוריה על היהודים: "כפי שהיהודים הם המהימנים שבסוחרים,"
• לשטן אין שליטה על הקור הנובע ממנו, אין הוא יכול להפסיקו, ולמעשה הקור המתלווה אליו הוא החיסון הטבעי שלו המאפשר לו להתמודד עם החום השורר ומלהט במקום משכנו – בגיהינום, ללא הקור הזה השטן לא היה יכול "להחזיק מעמד במקום שבו אני שוכן ולהרגיש בו בבית". [ע' 218]
• לא רק שלשון-האם של השטן היא גרמנית הוא גם ממוצא גרמני – אם כי פעילותו חובקת כל מקום בעולם "ובערכי אתה ממעיט גם כן, כשאתה מגמד אותי כל כך ומבקש לעשותני לקרתן גרמני. אמנם כן, גרמני אני, גרמני מכף-רגל ועד ראש, אם תרצה, אבל במובן הישן, הטוב של המלה, הווה אומר אני קוסמופוליט בכל לבי." [218].
• כל מתת שמקבלים מהשטן מלווה באלמנט של זמן, שעון חול בעל צוואר צר שבתחילה זרימת הגרגרים איטית, אך הזרימה הולכת וגוברת במהירותה ככל שחולף הזמן [218].
• השטן מרגיש עצמו מקורב לקרבנו, הוא פונה אליו בגוף שני "אתה" ובמלים כמו ידידי.
• מרכולתו של השטן – זמן, הוא מוכר זמן, לא סתם זמן, זמן של איכות, בעבור סתם זמן לא היו משלמים לו את המחיר שהוא תובע, השטן יודע מה טיב סחורתו ולכן הוא גם שלם עם עצמו ואפילו חש בגאווה בעיסוקו. מאפייני הזמן שמוכר ומספק השטן: המראות לגבהים, "הארות, התנסויות של פריקת-העול והתרת-כבלים, של חופש, ביטחון, קלילות, תחושת עצמה וניצחון" ובנוסף "ריטוטי סגידתו לעצמו... נדמה בעיני עצמו לפה ברוך כשרון, למפלצת אלוהית..."
• השטן כמוטציה של עצמו – ככל שחולף הזמן עובר השטן טרנספורמציה, הוא משנה את תדמיתו והופך בעיני קורבנו להיות יפה יותר, חינני יותר, בעל גומות חן בלחייו, לבוש טוב יותר, אפילו עיניו אדומות פחות, ואפילו אצבעותיו דקות יותר, ובכלל, לא נעים להודות בזאת, אפילו נעים להיות בחברתו. [229] כפי שמעיד לוורקין: "הריני חייב להודות שמאז השתנותו הרגשתי יתר נעימות בחברתו"
• יכולת השכנוע של השטן – [פ' 25 ע' 222]
1. הוא מרתק, מפחיד, יסודי מאד בהכנת העסקה עם הקורבן, במקרה של לוורקין 4 שנים לקח לו כדי להגיע למעמד הצעת וחתימת העסקה, 4 שנים שהקורבן אפילו לא היה מודע לכך שהוא עומד לבצע עסקה עם השטן, ואם כן הייתה ביניהם תקשורת הרי שהייתה היא בתת-מודע של הקורבן.
2. השטן – מנגד, בוחר את המועמד לעסקה בקפידה, ובדרך כלל מדובר בחומר אנושי מובחר.
3. הוא מתנער בקלות וברוגע מהתקפות הנגד של הקורבן, התקפות שמטרתן התגוננות ומתחילות מן הרגע שהקורבן קולט את משמעות המעמד שהוא נתון בו.
4. השטן מרגיע את הקורבן, מסביר שאין כל צורך להתרגז או לגדף, משתמש בחידודי לשון למשל: "שקט, שקט, אינך צריך תמיד להתנפל עלי בגידופים. שתיקה היא כל מה שאתה מבקש לך תמיד. הרי אינני בן משפחת שוויגשטיל" [שתוק בשקט].
5. השטן מסקרן את קורבנו בכך שהוא שואל אותו: "שאגיד לך מה המצב ומה קורה?" כך שהקורבן, אפילו שאינו רוצה עונה לו "נראה שלא נותר לי אלא להקשיב." ובכך מעניק הוא גושפנקה ואישור והסכמה להמשך התקשורת שברור לאיזה כיוון היא מוליכה.
6. השטן מוסיף וזורה מלח על פצעיו וחוגג את נצחונו הרגעי בכך שעונה לקורבן "ואף חפץ אתה מאד ושבע רצון על שניתן לך לשמוע. דומה עלי אפילו שהבולמוס לשמוע אחז אותך לא מעט...".
7. השטן מתרפק על קרבנו והופך את יחסיהם לאינטימיים: "שהרי העולם שאנו שוכנים בו יחדיו, הוא כל-כך אינטימי וחמים. אתה ואנוכי – שנינו מרגישים בו כמו בבית,"
8. השטן משתמש בדוגמאות של אירועים היסטוריים מתקופות קדומות קמאיות של העמים הגרמניים, מאירועים של המאה ה15 ועד ימינו, אירועים שמדברים ללב הלאומני הגרמני, ורומז שהם דוגמאות להצלחותיו.
9. הוא גם מדגים ללקוח החדש הצלחות קודמות ומגלה ללורקין שידיד משותף שלהם – שפנגלר – אף הוא נמנה על 'לקוחותיו', ממתיק סוד עם לוורקין שלמעשה העסקה שביניהם אמנם שיפרה מעט את שפנגלר, אך למעשה לא ייצא ממנו דבר גדול בגלל מוגבלותו, ומכן משתמע שמחומר מעולה כמו לוורקין יש לצפות לגדולות ונצורות ובכך הוא עובד על טיפוח האגו של לוורקין בהשתמשו בנשק המחמאות והחנופה.
10. השטן מדבר אל הקורבן שלו [להלן הלקוח שלו] לא רק בשפתו כי אם בלשון המקצועית שלו, כך מתגלה הוא כמומחה לרפואה, שעה שמדבר על מצבו הבריאותי של לוורקין, ואגב כך מסביר לו בהגיון רפואי את הסיבות לתחושותיו הבריאותיות, כך הוא מתגלה גם כמומחה למוסיקולוגיה ולקומפוזיציה, שעה שמסביר הוא ללורקין בעיות הכרוכות בקושיי טכניקת הכתיבה ודן באופן מעמיק בספטימה המוקטנת והמתח שבין הדיסוננס לקונסוננס, על הקנון והמשקל הסגולי של האקורד המוקנה לו בגין הטונאליות והדינמיקה שלו [230].
11. השטן רוקח מזימות כאיש עסקים ממולח ויודע שצריך לפעמים לחסל מתחרה ולהעלימו מהזירה כדי להישאר 'בלעדי', וכאן מסתבר שמותם של שני רופאים שלוורקין הלך אליהם להירפא לפני 4 שנים לא היה אחר מאשר פעולה מתוכננת ומבוצעת היטב של השטן.
12. השטן מאתר בדייקנות את נקודות התורפה של לקוחו החדש, ואז בתובנה של בקי ומנוסה הוא חושף אותן בפני קורבנו במקרה של לוורקין: "...על מה הקצף? האם על שאלות-המצפון הידידותיות שאני מעמיד לך, בארבע עיניים? האם מפני שהראיתיך את לבך אחוז-הייאוש וחשפתי לעיניך, במבינות של בר-סמכא, את הקשיים הבלתי עבירים כמעט הניצבים על דרכה של מלאכת ההלחנה? כי לפחות כמומחה אתה יכול להעריכני. שהרי השטן צריך להבין קצת במוסיקה..."
13. בעיתוי המושלם מתחיל שלב הפיתוי, בצורה של גילוי עתידות, השטן שדיבר על המבוי הסתום של לוורקין בתחום היצירה מגלה את אזנו מתוך ביטחון שיקבל את העסקה אתו ואומר: "...כדי לבשר לך, שאתה עתיד להבקיעם, להתעלות מעליהם לפסגות מסחררות של התפעלות מעצמך ולעשות דברים שירחיפו עצמותיך מיראה." [232]
14. וכאן גם מתחילה ההצעה העסקית של השטן ושימו לב שהוא מדבר כתאגיד, הוא לא מדבר בשמו [אני], הוא מדבר בלשון אנחנו: "... דע אם כן: אנחנו מתחייבים לפניך על היותו בר-תוקף לחיים של מה שתיצור בעזרתנו. אתה תורה את הדרך, אתה תנגן את המרש אל העתיד, בשמך יישבעו הנערים, שבזכות שיגעונך לא יצטרכו עוד להיות משוגעים... אתה מבין? לא זו בלבד שתפרוץ את קשייו המשתקים של הזמן – את הזמן עצמו, את עידן-התרבות..."
15. השטן הוא לא רק סוחר ממולח, למרבה הפלא הוא מתגלה גם כסוחר הגון: הוא איננו מסתיר מלוורקין את התשלום שיאלץ לשלם בבוא העת בגין העסקה שיעשה אתו, והוא מתאר בפניו את הגיהינום לפרטי פרטים "שם הכל מגיע לקצו" אך נמשך לנצח, זהו מקום תת קרקעי, מעין מרתף גדול בעל קירות עבות, זהו מקום שאין בו ישע, שם הכל נגמר, אין חסד, אין רחמים, אין סובלנות, אין התחשבות, אין מתן דין וחשבון. הרעש שם אדיר אך המרתף אטום קול ואלוהים שנמצא ליד, אינו שומע דבר: לא את קולות הנהי וחריקות השיניים, יבבות ההמיה, יללות, אנחות, שאגות, גרגור, צווחות וזעקות, רטינה, שוועה, מצהלות המענים – מזוכיזם, לתופת יש תרועות, יש שם הלעגה והשפלה, התקלסות והתייסרות ללא שיעור. שוכני הגיהינום מכונים הארורים והם רוכשים זה לזה לעג ובוז ומתיחים זה בזה רפש מילולי. המקוללים יכולים לבחור בין קור מקפיא לבין יקוד שביכולתו להתיך אבני שחם, אך אין מצב ביניים. ועוד מבהיר השטן שהגיהינום לא מקבל כל אחד, אם היה עושה זאת היה נקלע ממזמן למצוקת מקום, הם בוחרים לגיהינום רק את המובחרים שבמובחרים, ורצוי שיהיו כמו לוורקין "ארכי שועל ערמומי".
16. השטן יודע גם שלכל משא ומתן צריך להיות גבול וסוף לכן הוא דוחק בלוורקין "ברשותך בו נגיע לסיכום דברים ולכלל החלטה, הקדשתי למענה זמן ועת לרוב... נקווה שתדע להעריך זאת".

תודה על קריאתכם
ישראל אפרים בר-און