מכירים את הקלישאה? זו שחביבה במיוחד על שרי-חינוך, ח"כים ואנשי תקשורת חרדים, ובעיקר על המורים המשעממים במקצועות של מדעי הרוח ומורשת ישראל. הם מצטטים את זה תמיד בשם אחד מראשי-הציונות. מאחד-העם ועד לאבא-אבן (מה לעשות צ'רצ'יל ואוסקר ויילד, לא ממש קשורים לעניין). והם מסבירים על רגל אחת, את פשיטת הרגל של החינוך הציוני. "בתחילה", הם מצטטים, "חשבנו שנקים כאן דור של אפיקורסים, בסופו של דבר צמח לנו דור של ע

טוב <mark>חיים גראדה</mark> יש בו משהו שונה מאוד מבשביס זינגר. לא סתם התבטא על ב"ז כשזכה בנובל: "טרגדיה לעם היהודי". מעבר לפרשנות הצהובה ש<mark>חיים גראדה</mark> התקנא בו בב"ז, מובאת גם הדעה הפשוטה שחיים התנגד בעיקר לאופי הרומנים שלו שרוויים במין ובסחי אנושי ששייך רק לגוים (כמובן) ולא כלכך מתאים לתאר תקופה יהודית מוארת שכזאת בצורה שלילית ו'בוטה', בייחוד אחרי השמד הגדול.

ובכן, לפי הרושם שלי הוא לא היה היחיד שהתנגד, וזה

ספר מרגש עד מאוד!
חציו הראשון של הספר מצחיק עד מאוד וחלקו השני מוריד דמעות כמים.
סיפורה של מרל התופרת, אישה צעירה שבעלה הלך למלחמה ולא שב והיא נותרת בעגינותה.
במרל, העגונה, מתאהב קלמן מייטס האלמן ושניהם פונים אל הרב, מתיר העגונות של העיר, על מנת לקבל היתר לנישואין.
עד כאן זהו סיפור פשוט מאוד. אלא שמדובר בעיר מיוחדת, בעלת שם מיוחד עם מוניטין מיוחד על תושביה הדבקנים והעקשנים,
היא וילנה ירושלי

<mark>חיים גראדה</mark>, מגדולי סופרי היידיש של המאה העשרים, מתאר ביד אומן בספר זה ובספר ההמשך 'מלחמת היצר', את עולם הישיבות הליטאי של המאה 19-20, את העיירות בליטא, ואת תנועת המוסר. צמח אטלס הוא איש 'נוֹבְהַרְדוֹק', אותו פלג קיצוני של תנועת המוסר הגורס כי האדם הוא זירת קרב בין שכלו לבין רצונותיו, וכי ללא מאבק עיקש רצון האדם, הוא יצר הרע, לעולם יצא וידו על העליונה. על כן כל ימיו של איש נובהרדוק מלאים בפסימיות,

העגונה – <mark>חיים</mark> גרדה.
מבוא:
לסופר והמשורר <mark>חיים</mark> גרדה נחשפתי לראשונה בשנת 1985 במסגרת הקתדרה ליידיש באוניברסיטת בר-אילן בו נוהל קורס על שני יוצרים: <mark>חיים</mark> גרדה ויצחק בשביס זינגר. נחשפתי הן לשירה של גרדה והן לסיפורת שלו. מספר משיריו תורגמו לעברית על ידי ושימשו את תלמידי אותו קורס. אף כי לא באתי מרקע דתי או מסורתי, וכשכזה אני גם היום, הרי שדרכו נחשפתי לזרמים ביהדות הדתית ותיאוריו אותם רתקו אותי.
<mark>חיים</mark>

בתוך המגוון העצום של ספרות יהודי מזרח אירופה, איכשהו נשמט ממני עד היום <mark>חיים גראדה</mark>. ואיזו תגלית מפתיעה לטובה. עולמה של עיירה יהודית ליטאית נפרש באמצעות גברים ונשים בשר ודם שכמעט ניתן לראותם בעיניים ולגעת בהם ביד. ביד אומן משורטטות דמויות רבות שכולן רב מימדיות, לא צפויות, חיות בסתירות פנימיות כפי שאנשים הם בכל מקום ובכל זמן.
הזמן הוא תחילת שנות העשרים למאה העשרים, המקום הוא מזרח פולין הכולל חלק מלי

ספר רב עוצמה! ממליצה אחרי קריאה שניה מענגת ומעוררת מחשבה. טרחתי לכתוב שורות אלה כי אסור אסור אסור להניח לכתביו של הסופר הנפלא הזה, <mark>חיים גראדה</mark>, להישכח. <mark>חיים גראדה</mark> הוא מהטובים ביותר שהיו לנו. חכם מעמיק, לא פופוליסטי, נוגע ללב, וכתוב. מתורגם נפלא! כבר לא פשוט להשיג. את העותק המתפורר שלי שומרת בשקית...
כתיבה עסיסית ונושמת. מעלה שאלות נוקבות: מי הצדיק? מי הרשע? רק הקורבן, זהותו ודאית...
הסופר הינו א

ספר יפה ומעניין בעיקר למי שפילוסופיות שעניינן הוראת מוסר, דוגמא אישית וחיבוטי נפש מסעירים את נפשו.

מדובר בעולמם של לומדי התורה הליטאים בוילנה ובעיירות שמסביב.

צמח אטלס הוא ילד יתום מהוריו שגדל אצל דודו, עילוי בתורה, לומד בבית המדרש של בעלי-המוסר, שגדל מנער לגבר צעיר נאה וגבוה. ככזה שגדל בעולם בחורי הישיבות משדכים לו נערה שלא מתאימה לו כלל. לפיכך, ולאחר שכבר חתם על כתב התנאים (מעין אירוסין),

אני זוכר שכשכתבתי על בית קרנובסקי של י''י זינגר, כתבתי שמדובר ב''ספר שהוא עולם''. ואותה תחושה שחשתי מבית קרנובסקי, חשתי גם כאן בספר הזה.

צמח אטלס זאת דמות, שצריך לכתוב עליה ספר. ולא סתם, אלא לקרוא על כל הספר בשמה. ובכן, מה שצריך היה להיות, נהיה, נהיה לספר בשם ''צמח אטלס''.
צמח הוא אדם, תלמיד של ר' יוסף יוזל הורביץ, ותוצר בלעדי של ישיבת נובהרדוק, אשר ידועה בדרך ובהשקפה שלה, עם מימוש תורת המוסר