ביקורת ספרותית על קלריסה מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

מה ההבדל בין שלם למושלם?

שלם הוא דבר שלא נפגם, נשבר או חסר באופן כלשהו. התאור מתאים למדדים פיזיים או למדדים שאינם פיזיים, אבל ניתנים לכימות.

מושלם הוא תואר שעוסק ביתרונות הדבר, ערכים שאינם ניתנים לספירה או למדידה, ואין לו קשר עם השלמות הפיזית.

לדוגמה, עוגה היא שלמה אם לא נגסו בה או חתכו או פרסו ממנה (אפילו לא יישור דקיק שאחריו מהדקים את דפנות התבנית החד-פעמית לטשטש את הפשע), ואין זה משנה אם גודלה הוא כגודל קאפ קייק, תבנית של אינגליש קייק או תבנית גדולה של תנור.

פרוסת עוגה אחת יכולה להיות מושלמת אם היא עונה על מערכת ערכים מתאימה: נימוחה, ריחנית, טעימה, אוורירית, מתוקה, רכה, עשירת טעמים וכו'.

הרצאה שלמה, היא זו שיש לה מבנה של התחלה, אמצע וסוף, בלי קשר לעובדה שהיא גורמת לשומעים לפהק רוב הזמן. הרצאה יכולה להיות מושלמת גם הגעת ברבע השלישי וחמקת החוצה חמש דקות בטרם הסתיימה.

קלריסה איננו ספר שלם, מפני ששטפן צווייג לא סיים את כתיבת הסיפור, אבל הוא בהחלט עונה לתואר מושלם.

קלריסה היתומה נשלחת על ידי אביה למנזר, שהוא הביטוי הכי קרוב לסדר, משמעת, דיסציפלינה וארגון קפדני, שמתאים לערכיו.

אביה "עובד" בצבא בתפקיד של תיאורטיקן, סטטיסטיקאי, חצי נביא חצי היסטוריון, שמנתח את המלחמות הצפויות על סמך אלה שהיו, וממלא דפים ומסמכים ותיקיות ושאלונים, מסווגים וכאלה שלא, והכל במדים מצוחצחים. והוא גאה במדיו המצוחצחים, המעוטרים וחרבו הממורקת, תסרוקתו המשוחה בשמן ודמותו החיילית, הנקייה מכל רבב של מלחמה אמיתית המרובבת בדם, יזע, דמעות, רעמי ירי, רעב, צמא ובוץ.

אלה הימים שטרם מלחמת העולם הראשונה, עוד לפני שהעולם השתגע, בימים בהם שלטה באוסטריה ובגרמניה תרבות ה"אהוב את ילדיך מרחוק, אבל בשום אופן אל תראה להם את זה".

בסרטו המופתי "סרט לבן", מתאר מיכאל הנקה איך ועל איזה רקע צמחו נאצים מסורסי אהבה ונטולי רגש. ואם נתייחס גם לסרט "צלילי המוזיקה" של טרום מלחמת העולם השנייה, אפשר להבין דבר או שניים בענייני הורות, אהבה וחינוך ספרטני.

את הספר פותח צווייג במילים: "לימים, כאשר ניסתה קלריסה להיזכר בחייה, התקשתה למצוא את ההקשר הכולל. דומה היה ששטחים נרחבים מהם התכסו חול ואיבדו כליל את צורתם, וכעת הזמן עצמו מרחף מעליהם, חסרי מתאר כעננים ונטולי מידה של ממש." טקסט יפהפה, עשיר, פואטי ומשובץ בדימויים נפלאים.

קלריסה מתקשרת עם אביה במכתבים סדורים שהיא נאלצת לכתוב, נטולי ספונטניות. מערכת יחסים ממופית, מתוארכת, נספרת או נמדדת, כיאה וכיאות לבתו של איש מסמכים. חיים שלמים הרחוקים משלמות.

כשהיא פורשת מן המנזר בעקבות שינוי דרמטי בחייו של אביה, היא עוברת לעבוד כעוזרתו האישית של פסיכיאטר מפורסם, שיעמוד לימים לימינה כשתהיה נטולת עוגן ומגן.

ואז פורצת מלחמת העולם הראשונה, ובניגוד לרוב הספרים שעוסקים במלחמה ההיא מן הצד של בנות הברית, הספר הזה מתאר את המלחמה מן הצד השני.

כיאה לפציפיסט מושבע, מצליח שטפן צווייג לתאר כי רגליים כרותות, איברים מדממים, פציעות איומות, הרעלה בגזים, דשדוש בבוץ, זבובים שעטים על מעיים שפוכים וגם הלם קרב, נראים אותו דבר משני עברי המתרס, ולא חשוב מי מנהיג צד זה או אחר.

ואם למלחמת העולם השנייה היתה מטרה מוסרית חשובה, הרי שמלחמת העולם הראשונה נראית כמו אוסף של סיבות פוליטיות וכלכליות שיצאו מאיזון ושטפו את העולם. והתוצאה איומה.

גם קלריסה ואחיה נשטפים בזרם העכור, כל אחד בדרכו, החיים או המוות, וקלריסה בוחרת את בחירתה המוסרית הנובעת מן ההיסטוריה הפרטית שלה, בחירה יוצאת דופן באותם ימים.

מסיבות השמורות עמו נטש צווייג את החיים ואת הספר בטרם עת. חלקים גדולים מהרומן מושלמים ורק חלקו האחרון כתוב במין סטקטו. משפטים קצרצרים כמו ראשי פרקים לא מפותחים שנקטעים באמצעם.

ורק הערה אחת, שלא תוציא את צווייג מקברו כדי לתקן את הטעות. בעמוד 29, בקיץ 1912 אביה בן חמישים ושמונה. שנתיים אחר כך, באוקטובר 1914 הוא בן שישים ושמונה. יש עוד שגיאה אחת שהמתרגמת מציינת, אבל זה נובע כמובן מהעובדה שהספר ננטש.

שטפן צווייג החל לכתוב את הרומן בנובמבר 1941 ושם קץ לחייו בפברואר 1942. פחות משלושה חודשים לכתיבת יצירת מופת כזאת? מדהים.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על קלריסה