ביקורת ספרותית על פחד מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר בסדר

---

אני ממעטת לזכור חלומותי כי שנתי בדרך כלל, קלה עלי.
בחלוף היום ולקראת השינה המיוחלת מליון תמונות חולפות בראשי, ארועים שחוויתי בבוקר ושיחות שניהלתי עם אנשים.
הספרנית שבי מנתחת את המצבים ומתייגת את המקרים במאית השניה ואז היא עושה סדר ומארגנת את התיקים במעמקי מוחי.
ספרייה למופת יש בראשי והיא תמיד ללא דופי שכן את טרדות החיים אני גורסת וממחשבות אפלות, מתעלמת והן לא באות במוסד המכובד ואין להן שם מקום של כבוד.

אך יש ולעיתים קורה שאני יכולה להרגיש את הרגע בו עיניי מרפרפות ונכנסות למצב R.E.M
אינני יודעת כיצד להסביר אך אישיותי כמו מתפצלת ואני רואה את שרון האחת עומדת ומביטה בשרון האחרת, הישנה, החולמת.
והחלום מוקרן ישירות מראשה על גבי הקיר הערום בחדרי ואין אפשרות להפסיק את הסרט והוא תמיד מעורר אימה. מכל המבחר שתת המודע הסלקטיבי שלי מחליט להקרין, אני דווקא זוכרת את הבלתי ראויים, הבזויים ביותר. אלה שמלכתחילה, לא היתה להם דריסת רגל אצלי וחשבתי שלא יוכלו לעבור מסך.

אני יודעת שהם פחדים סמויים ועמוק בלב, מעריכה אותם משום שהם מגינים עלי.
באחד מהמסתננים שמבליח מדי פעם ומבקרני בערך אחת לחודש אני ונוס ממילו.

ולא, זה לא כמו שזה נשמע.

אני גרסתה הפסלית, האילמת.עשויה משיש לבן וממוקמת במרכזו של מוזיאון ענק וחשוך.
רק אלומת אור אחת חולשת מעל ראשי ומאירה את גופי העירום.
שיערי אסוף לאחור ״בתסרוקת גולדה״ קלושה וזרועותי גדומות.
עיניי ללא אישונים, בולטות בחיוורונן ומביטות לעבר נקודת האינסוף אך אני רואה הכל ב 360 מעלות: מה שקורה מלפני ומאחורי ומצדדי.
ואין לי יכולת למצמץ או לזוז משום שאני קפואה על מקומי.
שורפות לי העיניים ולא יורדות לי דמעות.
ובאים אנשים למוזיאון השחור ומתקרבים לעברי.
מתלחששים, מביטים וחלקם שולחים את ידיהם לגעת ואני? אני כמעט משתגעת.
חסרת אונים וצורחת מבפנים ולא מבינה מי לכל הרוחות תכנן את המוסד המעוות הזה.
והיכן שאר היצירות, התמונות והפסלים? וזה העניין: אני לא רואה אותם אך הם רואים.
עוברים, נועצים מבט לעיתים נגיעה וממשיכים הלאה.
אני מכריחה את עצמי להתעורר וגומעת בקבוק מים מינרלים עד תומו.
האימה מפעימה את לבי.
אני מתיישבת ונותנת לה לעזוב את גופי לאט.

מרתק עד כמה הפחד אינדיבידואלי וכיצד בא לידי ביטוי בדרכים שונות ומשונות.
סטפן צוויג שאני חושדת בו שעשה לילות כימים על מנת לחקור את הבפנוכו של בני האדם, מיטיב לתאר בספרון זה את החששות הכי כמוסים שלנו ומגיע למסקנה הנחרצת שאנו שקופים יותר מראי ממורק ששימש את לואי ה- 16 למדידת בגדיו.
שאף מעילה, חטא, שנאה-קנאה-טינה לא יכולים להסתתר עמוק בתוכנו מחשש לפגיעה קטלנית במערכות העצבים.
והדרך הכי טובה לרוקן את עצמנו, להתנקות ולהיטהר היא ע״י וידוי פשוט, האמנם?

אישה אמידה ממעמד גבוה בוגדת בבעלה. מישהי ממעמד נמוך יותר, חדת עין ומניפולטיבית מבחינה בכך ומתחילה לסחוט באיומים את המתהוללת.
ומאותו הרגע חייה של אירנה, היא גיבורת הסיפור משתנים או נכון יותר לומר מדרדרים במהירות.
הפחד, האשמה והנירפות מסרבים לעזבה ומחוללים בה שמות.
היא נעשית עצבנית, פחדנית וחסרת אונים.
נוירוטית וחסרת מנוחה, היא בטוחה שכולם יודעים את סודה ולבסוף מחליטה על פיתרון שיהא טוב והוגן, לה ולכל סובביה.

אני יכולה לכתוב בוודאות שבתחום האימה והפסיכולוגיה ישנו רק מצטיין אחד; אדגר אלן פו!
עם כל הכבוד לצוויג, הוא יותר מדי מפוכח עבורי, שכלתני ויהודי.
והרי יהודים נושאים שק לבנים של רגשות אשם ונקיפות מצפון כל ימי חייהם, אז מה חדש תחת השמש? כמו כן נראה כי הוא מעריץ מושבע של פרויד וגם זה בסדר, אפשר ללמוד ממנו הרבה על חלומות ותת מודע.
אך הקריאה היתה זורמת ונעימה ובקלות העברתי שעה מבלי לבדוק הודעות ואפילו השתקתי את הנייד.

דרך אגב: העלילה אינה מורטת עצבים, סומרת שיערות או קוטלת יתושים.
אין בה שומדבר מצמרר אך מוסר ההשכל עוכר שלווה ועבורו שווה להשקיע בקריאה.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על פחד