ביקורת ספרותית על הפרטים שהושמטו מאת תומס ה' אוגדן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 13 באפריל, 2017
ע"י מסמר עקרב


לידת ילד, מסתבר, לא הופכת אוטומטית אישה לאימא. האגרוף הקמוץ של אותה אישה, כך עולה מן הספר, יכול היה להיות בנסיבות חיים אחרות יד פתוחה ואצבעות זקופות, אבל כשהאלימות הפיזית מופנית כלפי ילדיה, בשר מבשרה, הכאב הוא חד וצורב. האירוע המכונן של הרומן מתרחש מיד עם פתיחתו, והוא מתאר אלימות קיצונית של אם כלפי בנה: לאחר שכל מאמציה של מרתה ברומפמן לגמול את בנה בן האחת עשרה ממציצת אצבע עולים בתוהו, היא מתנפלת עליו בהתקף של זעם וטירוף עם סכין שלופה. האירוע הזה מסתיים במוות, ולא של הבן הסורר, והוא מהווה את הבסיס לרומן המשפחתי העצוב, הרגיש והיפה הזה.

מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אומרים. אז אומרים. הרומן נותן לנו דוגמה הפוכה, של מי שנכוותה ברותחין בילדותה, כשהיא חוותה התעללות מינית קשה מצד אביה, אך בבגרותה היא מתקרבת שוב אל הרותחין ואל התופת. הפעם, למרבה האימה, מן הצד השני של המתרס, כשהיא מתעללת בילדיה שלה. רבות נכתב על אנשים שחוו התעללות בצעירותם, ובבגרותם הפכו למתעללים בעצמם, והספר מיטיב להמחיש זאת. ההשפעות ההרסניות של ההתעללות שחוותה מרתה בילדותה באים לידי ביטוי באישיותה המבוגרת: יחסים זוגיים נטולי אהבה, מחלת נפש שמתפרצת כמו לבה רותחת מפעם לפעם ומכלה כל מה (ומי) שנקרה בדרכה, ובעיקר יחס מחפיר כלפי ילדיה, בסקלה שנעה בין אדישות והתנכרות להתעמרות והתעללות. ההתעללות המינית שחוותה מרתה בילדותה, כמו מעשי התעמרותה בילדיה שלה, לא מתוארים ומפורטים בספר לפרטי פרטים. בכך באה לידי ביטוי אחת המעלות הבולטות של הרומן, לדעתי. בספרות, פגיעה מינית בקטינים, קל וחומר כאשר היא מבוצעת על ידי אחד ההורים, רובצת לפתחה סכנת הגלישה למלודרמה זולה. כשהסופר פורט על נימי נפשו של הקורא ומפרט את מעשי הזוועה, הרומן עלול להיות רגשני. כשהסופר מתעמק בהשלכות הקשות של ההתעללות על קורבנותיו ומיטיב לשרטטן בפני הקורא, הרומן עשוי להיות רגיש ומרגש, וכך באים הדברים לדי ביטוי בספר זה.

זהו ספר הפרוזה הראשון של ד"ר תומס ה' אוגדן, פסיכואנליטיקאי במקצועו, אשר כתב כמה ספרי עיון בתחום. הרקע המקצועי איננו מבטיח כתיבת רומן טוב. יתר על כן, במקרים כאלו קיימת סכנה, לדעתי, שבאצטלה של סיפור קלוש הדוקטור המלומד ירביץ בנו את תורתו המקצועית. כאן זה לא קורה. אוגדן יודע לספר סיפור, והוא כתב רומן משפחתי רגיש וכואב על נישואים נטולי אהבה, על מערכת יחסים מעורערת בין שתי אחיות ומנגד גם על מערכת יחסים תומכת בין אח ואחות, על חיים בצל מחלת נפש ובעיקר על השפעותיה ההרסניות של התעללות בילדים בתוך המשפחה. מפעם לפעם המספר הכול יודע מתאר בפני הקורא את התרשמותו מן הדמויות במקום לתת לו להסיק זאת בעצמו מן הדיאלוגים, מהתנהגותן ומהתנהלותן, וזה העקב אכילס הבולט של הרומן, לדעתי.

הפרטים שהושמטו הם הפרטים שלא ידועים לנו בתחילה. וכך, בין שאר הפרטים שהולכים ונחשפים בפני הקורא, מתברר שמאחורי דמותה השטנית של מרתה, כפי שהיא מתוארת בפתח הרומן שעה שהיא מתנפלת על בנה עם סכין שלופה, מסתתרת אישה פגועה שחוותה התעללות קשה בילדותה. אוגדן מתמקד דווקא בפגיעה החמורה של מרתה בסובבים אותה, בעוולות שגורם האדם הפגוע ליקיריו. הוא משרטט דמות של אישה אומללה שההתעללות שהיא חוותה בילדותה פשוט מוטטה את חייה, ועל הדרך גם את חיי יקיריה. אתה יכול להשתקם, כביכול, ללמוד, לעבוד, להתחתן ולהוליד ילדים, אבל ההשפעה של ההתעללות תיתן בסופו של דבר את אותותיה.

השאלה הגדולה היא מה ניתן לעשות כדי למנוע את המשך שרשרת האלימות המשפחתית ובפרט את ההתעללות בילדים, ועל זה, נראה לי, עדיין אין תשובה הולמת.
48 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מיכל (לפני 5 חודשים)
ואני הייתי בטוחה שהיחס הוא הפוך, והוא נוטה לטובת אלו שרגישים מאוד להתעללות בבגרותם... נראה לי שצריך להזעיק בפעם השנייה את אורית שתחווה דעה מקצועית :-)
yaelhar (לפני 5 חודשים)
עד כמה שאני יודעת אנשים שחוו התעללות בילדותם מתחלקים בבגרותם לשתי קבוצות לא שוות בגודלן.
הקבוצה הגדולה היא אנשים שיהפכו מתעללים בעצמם. הם מזדהים עם "בעל הכוח" שהתעלל בהם כשהיו ילדים, או שהם תוצרי הסוציאליזציה שהפכה את ההתעללות לנורמה.
הקבוצה הקטנה הופכת לאנשים הרגישים מאד להתעללות. הם לא יעלו על דעתם הרמת יד/קול על ילד, התנהגותם הופכת לפעמים את היוצרות בין הילד להורה, הגבולות יכולים להיות מטושטשים והאווירה יכולה להיות בעייתית.

השורה התחתונה - אף אחד לא יוצא טוב מהתעללות בילדותו.
יונתן בן (לפני 5 חודשים)
ממש כמו שאורית כתבה, נראה לי שעל כל מקרה של ילד שסבל מהתעללות והופך למבוגר מתעלל בעצמו, יש אינספור מקרים של מבוגרים רגישים במיוחד לילדים, לאלימות ולמניעתה. רק שהמקרים הללו פחות בולטים מטבע הדברים.
מסמר עקרב (לפני חצי שנה)
אורית, תודה רבה על ההסבר המקצועי המחכים והמרתק! ואכן, לדעתי לספר אין שום יומרות פסיכולוגיות. הוא מביא סיפור מהחיים, ומביא אותו בצורה יפה ורגישה. בניגוד לדעה שונה שהובעה כאן בביקורת אחרת על הספר, אני לא רואה בו סיפור ניתוח פסיכולוגי, כי אם פרוזה נקייה, יפה ועצובה.
אוקי (אורית) (לפני חצי שנה)
ביקורת רגישה ויפה, מסמר. תודה על הקרדיט, דני וגם צב.. :)) אחרי קרדיט כזה צפו לתגובה חופרת במיוחד..

ברור שאין חווית ילדות של סבל מהכאה והתעללות (פיזית, מינית או מילולית) של הורה או מבוגר קרוב אחר מהווה מתכון ברור להתפתחות הילד למבוגר מכה ואלים כלפי ילדיו או בכלל. כן יש פעמים רבות (מדי) מצב של חזרה התנהגותית כמבוגר על מה שראה, חווה, הכיר כילד שגדל מתוך נוף ילדותו / ביתו (מה שיקרא דור שני ושלישי של אלימות, התעללות, התמכרויות וכן הלאה). לעומת זאת, פעמים רבות יהיה זה מתכון שיניב את התוצאה ההפוכה בדיוק (חיובית) מבוגר רגיש במיוחד לילדים. לאלימות. למניעתה. (יש בהווה דוגמאות של שני מנהלי בתי ספר תיכוניים גדולים ומובילים ששניהם גדלו בצל אלימות קשה שהובילה לתופעות קשות, הוצאו מהבית בגילאי הילדות השונים לאומנה ושניהם גדלו להיות מחנכים מובילים ורגישים ובמיוחד כלפי הילדים החלשים והמוחלשים מבית) ויש רבים כאלה שיגדלו להיות מבוגרים מסוגרים, מופנמים או מתבודדים מאוד שיחששו וירתעו מיצירת קשרים בינאישיים כלשהם ובעיקר ירתעו ממגע פיזי.
אבל, בתמונה שמצטיירת מתוך הביקורת, כאן בסיפור, מדובר באם שסובלת משתי תופעות שונות: היא אמנם חוותה ילדות אלימות ומתעללת ע"י הוריה וייתכן שהחוויה הזו מהווה לה מודל הורי. אולם וזו הנקודה המשמעותית, ולהבנתי המשפיעה הרבה יותר על התנהגותה, היא חולה במחלת נפש וסובלת מתנודתיות קיצונית בהתנהגות "על הסקאלה שנעה בין אדישות והתנכרות להתעמרות והתעללות" וסביר שמחלת הנפש הזו (שייתכן שיש בינה ובין ההתעללות שחוותה בילדותה קשר ועוד יותר סביר שלא) היא זו המובילה את ההתנהגות שלה. ולגבי ההערות ליש או אין דרך לטפל.. בוודאי שיש (אתה פטור מהמשך הקריאה שאולי, אם הגעת עד הנה) במקרה כזה, יעשה אבחון מדויק של הבעיה וינתן טיפול תרופתי מאזן (במקרה זה) בעיקר, כמו גם, תיתכן מאוד הרחקת האם מילדיה וממשפחתה בכלל מתוך היותה מסוכנת לסביבה ואולי גם לעצמה (קרי: אשפוז לתקופות תנודתיות ולא מאוזנות)..
אלא, שאחרי כל זה, אם הבנתי נכון ממסמר הסיפור לא נוגע בכלל בטיפול או במקור ההתנהגות של האם, הוא לא בא עם יומרות פסיכולוגיות כי אם הסופר מביא כאן עלילה דרמתית (אולי משולבת גם בעלילת מתח) אך לא סיפור ניתוח פסיכולוגי (תקן אותי אם אני טועה, מסמר).

ואגב, לכל התופעות שהוזכרו לעיל אצל המבוגרים שגדלו תוך חוויות התעללויות (פיזית, מינית או מילולית) יש טיפול ואת כולן אפשר לשפר מאוד. שורת האגב הזו מוקדשת אגב לשאולי, בידידות.

מחשבות (לפני חצי שנה)
הטווס היה באמת קודר וקשה מדי.
מסמר עקרב (לפני חצי שנה)
חגית, תודה רבה! אני לא שרדתי את הטווס... היה לי קשה מדי אתו.
live, קודם כל אני שמח מאוד לראותך כאן. חסרת לי! השאלה אכן קשה ואף אנשי המקצוע מתקשים למצוא פתרון. נראה לי שבמקרים קיצוניים במיוחד, כפי שהם באים לידי ביטוי בספר (אם המתנפלת על בנה עם סכין שלופה), הרע במיעוטו הוא העברת הילד למקום מבטחים.
רחלי (live) (לפני חצי שנה)
ביקורת מצויינת, החזרת אותי אחורה לשנות ילדותי, אחותי הייתה מוצצת את האגודל עד גיל מאוחר (12) ותמיד אמא הייתה אומרת לה שבסוף האצבע תנשור לה מהיד.... לגבי שאלתך...מה ניתן לעשות בכדי למנוע אלימות משפחתית? אין לי תשובה ולא מאמינה שגם מישהו יימצא תשובה לצערי.
לצערנו גם הורים שאף פעם לא הוכו בילדותם לפתע מתגלה כי הם מכים את ילדיהם ולהיפך...
אני חושבת שאם כל הורה היה חושב רגע אחד לפני שהוא מרים את היד ומעמיד את עצמו במקום הילד שלו הוא לא היה מכה אותו.
הרי אין דבר יותר משפיל מאלימות.
ומלבד זאת הרי המכה היא משהו רגעי וזמני שחולף בלי שום אפקט לטווח הארוך...
טוב, כנראה שבמקום שנגמר השכל מתחילה האלימות.
חגית (לפני חצי שנה)
ביקורת מצויינת. גם אני לא מסוגלת לקרוא ספרים בנושא כזה קשה, די היה לי לקרוא את "טווס בחדר מדרגות".
מסמר עקרב (לפני חצי שנה)
תודה רבה, בלו-בלו. ואכן, הספר קשה לקריאה. והסוף, אוי, הסוף... הסיומת הקודרת של הרומן הרסה אותי לגמרי.
בלו-בלו (לפני חצי שנה)
ביקורת מעולה. קשה לי לקרוא ספרים כאלה, זה נורא מדי.
אני מכירה את התיאוריה שאלה שהתעללו בהם לעיתים הופכים למתעללים בעצמם. אני לא מבינה איך זה יתכן, פשוט יודעת שזה קורה.
מסמר עקרב (לפני חצי שנה)
חני, תודה רבה. הנושא אכן קשה וכאוב, אך הספר פחות מפרט את מעשי הזוועה עצמם ויותר מתמקד בהשלכותיהם לטווח הארוך.
יעל, תודה. אכן, ממש כך. אף אנשי המקצוע מתקשים לתת מענה. ואם אפילו ההצלה של ילד מהתופת בה הוא חי והעברתו לחוף מבטחים לא עוזרת למנוע את שרשרת ההתעללויות, כבר אינני יודע מה כן יכול לעזור.
דני, תודה רבה. מדבריך אני מבין שניסיונך בבן שמן לימד אותך שיש גם מקרים רבים אחרים בהם קורבנות ההתעללות מצליחים לבנות משפחה חדשה שבה הם מתנהגים אחרת, וזה בהחלט מעודד.
צב, תודה. גם לדעתי ההיגיון אומר שדווקא הקורבנות לא יעזו לחזור על מעשי הזוועה, אבל לצערי נראה לי שאנו טועים.
מחשבות, תודה כפולה. גם על המחמאה וגם על החיזוק המקצועי.
אור, מידע מקצועי מעניין הבאת. אני מתאר לעצמי שיש מאמרים שלמים על הנושא הזה.
לי, תודה רבה!
דינה, תודה. השאלה היא איך לתקן את העיוות הזה, וכאן אין עדיין תשובה.
פרוייקה, תודה רבה. יפה כתבת: לעתים הגבול מיטשטש ואותו מעשה עצמו יכול להיחשב ע"י אחד כפעולה מינורית ובעיני אחר המופרעות בהתגלמותה. המקרים המתוארים בספר, להבדיל, כמו אם המתנפלת על בנה עם סכין שלופה, אינם ניתנים לפרשנות דו משמעית...
שאולי, כמו שאתה אומר: נו, נו...
זש"י, תודותיי. ואכן, קראתי פעם ראיון עם קורבן אונס שדיבר בדיוק על כך.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני חצי שנה)
ביקורת יפה מאוד על נושא מעניין. ידעת גם שיש מחקר שחשב שאולי יש קשר בין אונס וטראומה שעבר ילד לבין נטייתו המינית לאחר שהתבגר?
שאולי (לפני חצי שנה)
נו, נו. מה הקשר ילד מוכה - הינו לרוב תוצרת נוף ילדותו. מה קיבל וקלט - זה מה יהיה. מה קשר הבלי "מדע" הפסיכו-סתם פה, משל היו רמדעיים או מוכחים כמו רפואה - מה ניתן? בדיקת התופעה - קצת תרופות ו והבריא המוכה תודה לאל ו לנצח לא יכה. לא יגדל להיות אלים.חחחחחחח
נו. נו.










פרוייקה (לפני חצי שנה)
סקירה יפה, מסמר עקרב, ועל נושא שבימינו ערים כלפיו הרבה יותר מאשר בעבר. התעללות על כל גווניה, תמיד מעורבים בה צד חזק ובעל שררה המנצל את כוחו באלימות אל מול צד חלש, כנוע וחסר יכולת התגוננות. איני יכול לסבול כל סוג של התעללות במיוחד כשקרבנותיה הם ילדים וקשישים. אני רואה בעייתיות בפסוק" חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ ..."ומובן שהכוונה הייתה שהרבצת מוסר נעשית לפעמים בהפשלת מכנסיים והלקאה. ככתוב "וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר". הבעיה היא שמשמעות "שבט" היא שוט, והנאמר משאיר את ההחלטה על מידתיות ההלקאה בידי ההורה, והורות אינה ככלל מילה נרדפת common sense . וכך, השבוע בצפייה אקראית בטלוויזיה של ראיון עם סטנדאפיסט סיפר הוא בחום שלא היה יום שהוא ואחיו לא "חטפו" מידי הוריהם, "שנעליים מעופפות" היו אמצעי להקדים את מנוסתו של הילד מזעם הוריו, ואותו מרואיין דיבר על כך כשעיניו מצועפות בכאב ואינך יודע אם מגעגועים, אהבה ונוסטלגיה להוריו שאינם ועל דרך החינוך, או בהסתייגות מכך. או כשאני שומע על תלמידי החדר, שבגרו וזקנו, המתגעגעים לחבטת סרגל 'המלמד' על כף ידם, אז אני חושב לעצמי היכן הוא הגבול שבין "הרבצת" מוסר לבין התעללות. האם אותו מעשה עצמו, יכול להיחשב ע"י מי כפעולה מינורית ובעיני אחר המופרעות בהתגלמותה? וכמובן שאני מבין שהסקירה מדברת על התעללויות קשות בהרבה.
dina (לפני חצי שנה)
אני מסכימה עם מה שכתבת דני.אנשים נוטים לאמץ מה שראו בילדותם/בביתם.ואם זה טוב או רע,זה לא העניין כרגע.זה מה שהם ראו וזה מה שהם מאמצים. זה מעוות, אני יודעת, אבל זה ככה לצערנו.
לי יניני (לפני חצי שנה)
סקירתך מקסימה ושנונה. אני בדעתה של חני חברתנו. תודה לך וחג שמח
אור קרן (לפני חצי שנה)
מתוך האתר של 'בטיפולנט'- פורטל לשירותים פסיכולוגיים בישראל: מעגל הפגיעה: חזרה על דפוסי התנהגות הוריים והעברה של דפוס הפגיעה מדור לדור (כלומר, ילד מוכה הופך להורה מכה). ייתכן שהדבר קשור להעלאה של חוויות העבר כשהילד הופך להורה, וקשור לתפיסתו את יחסי ההורה- ילד. הילד נתפס כנושא תכונות רעות, ועליו לשאת בעונש על מעשיו או תכונותיו: מדובר בתפיסות בלתי ריאליות המייחסות לילד כוונות עוינות או כוחות אפלים. במקרים רבים מאחורי מחשבות אלה עומדות אמונות תפלות או תהליך נפשי פתולוגי של ההורה (תהליך פסיכוטי למשל). הילד נתפס ע"י ההורה כנועד לספק את צרכיו: הילד נתפש כחפץ, כרכוש, כשק אגרוף לפורקן כעסים. הורים אלה הם בעלי יכולת לקויה לדחיית סיפוקים ובעלי בוחן מציאות לקוי. לעיתים מדובר באגו הורי פגיע, המתרגם כל ליקוי בילד או באינטראקציה עימו כביקורת ודחייה. הרגשת הכישלון והתסכול עלולים להוליד תוקפנות.
http://www.betipulnet.co.il/
צב השעה (לפני חצי שנה)
מחשבות, טוב שאתה שותף לדעתי. אילו היה מדובר במקרים בודדים, ניחא. אבל לפי מה שאני רואה זה כבר ממש דפוס.
דני, באמת מעניין מאוד יהיה לשמוע את דעתה של אורית. ומן הצד השני והמנוגד, גם את הדעה של ידידנו שאולי...
דני בר (לפני חצי שנה)
צב השעה- מעניין יהיה לשמוע את דעתה של אורית(אוקי)...
לעניות דעתי, אנחנו מאמצים מודלים לחיקוי. כמו שילדים רואים מודל לזוגיות ביחסים של ההורים שלהם, כך גם ילד מאמץ נורמות התנהגות וחינוך שלמד מהסביבה שלו.
זה מה שהוא רואה- זה מה שהוא יעשה...או בדיוק להפך.
מחשבות (לפני חצי שנה)
צב, אני לא הדיוט בתחום וגם אני מתקשה לראות את הקשר. ייתכן ומדובר במשפחה/הסביבה המורחבת, המאפשרת חיי משפחה לא תקינים.
מחשבות (לפני חצי שנה)
סקירה ממוקדת ורהוטה כרגיל.
צב השעה (לפני חצי שנה)
מעניין, ההיגיון שלי כהדיוט בתחום אומר שמי שסבל מהתעללות בילדותו יישמר וייזהר אפילו עוד יותר מאנשים רגילים לא לפגוע בילדיו, דווקא בגלל שהוא חווה את הייסורים.
דני בר (לפני חצי שנה)
"התוצרים" של הורים כאלה הגיעו אליי לכפר הנוער בן שמן ומקומות אחרים בניסיון להרחיק אותם מההורים. לפעמים היה די בזה כדי לשקם את חייהם, ולאפשר להם, לא בלי צלקות, להמשיך ולבנות משפחה חדשה שבה הם יתנהגו אחרת.
אנחנו ממשיכים לעקוב אחריהם וללוות אותם באהבה גדולה ולפעמים הלב נחמץ לראות שהם מתנהגים בדיוק כמו ההורים שלהם.
צודקת yaelhar -לא תמיד יש מענה ולא נמצא עדיין פתרון הקסם.
ומסמר- חג שמח לך.
yaelhar (לפני חצי שנה)
על השאלה ששאלת מנסים דורות של אנשי מקצוע לענות. עד כה ללא תוצאות.
הניסיון מלמד שלרוב גם ההצלה של ילד מהתופת בה הוא חי - העברתו למקום אחר - אינה מונעת את המשך שרשרת ההתעללות. נראה כאילו סוציאליזציה - גם העקומה ביותר - חזקה מכל הכוונות הטובות. ככה זה.
חני (דולמוש) (לפני חצי שנה)
לי קשה לקרוא על התעללות בילדים אני מיד מזילה דמעות.ואם אמא או הורה
לא יאהב את ילדיו איך אפשר לצפות שכשילד
נטול אהבה ייצא לעולם יאהבו אותו אחרים.זה ילד
שתמיד יחוש חסר עמוד שידרה כי הבסיס היה קלוקל.
ושלא נדבר על אהבה לעצמו.הוא תמיד ילך בתחושה
שמשהו בו לא בסדר.
נושא כאוב דן וכתבת עליו ברגישות גדולה.
המעגל לא יפסק כל עוד ההורה המתעלל
ימשיך לגור בקורת גג עם הילד.חייבים להפריד.
לרוב עד שהעניין מתגלה ועד שהרשויות מתערבות
יש דרך ארוכה.
ותודה על הסקירה.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ