ביקורת ספרותית על הפרטים שהושמטו מאת תומס ה' אוגדן
ספר טוב

---

אוגדן, יהודי יליד 1946, הנו תיאורטיקן מצליח בתחום הפסיכואנליזה, ומרצה לפסיכואנליזה ולכתיבה יוצרת. זהו רומן הביכורים שלו.

הרומן עוסק בסיפורה של משפחה אחת בחוות תבואה בקנזס. בני הזוג מרתה וארל ברונפמן מנהלים חיים לא פשוטים, ארל כמנהל החווה ומרתה כעובדת בדיינר המקומי, ולהם שני ילדים, מלודי בת ה-15 ואחיה וורן בן ה-11. כבר בתחילת הרומן מסתבר שמישהו מת בבית ברונפמן, וסגן השריף עושה דרכו לשם לחקור את המאורעות וסיבותיהן. משם ואילך מתחיל להתגולל בפנינו, תוך כדי קפיצות אחורה בזמן ובחזרה אל ההוה הסיפורי, סיפור חייהם של מרתה וארל. סוד משפחתי אפל מכביד על מרתה, כמו רוחות רפאים בתוך נפשה המעורערת, והיא מתפקדת באופן ירוד כאמא לילדיה. ארל לעומת זאת, צמח במשפחה טובה ובית חם, אם כי הוריו היו אנשים חסרי השכלה גבוהה וחקלאים כמוהו היום. ארל ומרתה נפגשים כסטודנטים באוניברסיטה, הוא לומד הנדסה והיא לומדת ספרנות ושחזור ספרים. ארל מתוודע לאופיה הקשה די מהר אך העניינים מתגלגלים כך שהם עוברים לגור ביחד, וכעבור זמן מה נישאים.
מעט אחרי נישואיהם, מגלים בלשכת מבקר האוניברסיטה סוד גדול של מרתה, אשר בהסתרתו היו תלויים סיום לימודיה וקבלת התואר. מכאן מתעצמת העלילה לכדי התמודדויות ומצבים קיצוניים, הן של מרתה אישית, הן בנישואין שלה עם ארל, והן במערכות יחסים נוספות בסיפור.

תוך כדי הספר מתוודע הקורא למערכת היחסים המופלאה בין האחים, מלודי ו-וורן, העומדת בניגוד לקשר בין מרתה ואחותה אן, עמה למעשה לא דיברה כמה שנים עד שזו הופיעה לפתע שוב בחייה. אוגדן מטפל בנושאים אנושיים כואבים רבים; חוסר הגשמה עצמית אינטלקטואלית ותעסוקתית, אהבה בלתי ממומשת בין גבר ואישה, יחסי הורים-ילדים ובחינת ההשלכות של הורות מתנכרת/מתעללת או הורות פאסיבית על הילדים, מחלת נפש ואיבוד קשר עם המציאות, בידוד חברתי ויחסים בקהילה קטנה ואינטימית..

הספר מעניין, קריא מאוד, זורם היטב, אוגדן מנגיש היטב את הסיפור לקוראיו. הכתיבה איננה פרוזאית פר-סה, יש תחושה שמעבר להיותו רומן ״רגיל״, זהו מסמך בסגנון הקייס-סטאדי (חקר מקרה פסיכולוגי / פסיכיאטרי). אוגדן טורח לספק לקורא הסברים, הבהרות, כמעט כאילו הוא מלמד את הספר בכיתת הספרות או הפסיכולוגיה באוניברסיטה. לעתים זה מוריד מתחושת האתגר שהייתי רוצה לקבל בספר, אך מצד שני, זה גם מקל עלי כקוראת, שמפרשים לי התנהגויות, מחשבות ורגשות של דמויות, ושהמחבר עושה עבורי את הקישורים בין הקצוות פה ושם.

הדיאלוגים בין הדמויות טובים וחכמים מאוד, אך לפעמים בהגזמה, כביכול. הכל מאוד מהוקצע ותפור היטב.. לעתים מתקבלת התחושה שהדמות אומרת בדיוק מה שהיית מצפה ממנה לומר, או שדבריה הם הנכונים ביותר (ברמה האנושית) לאותה סיטואציה, או שלכל הדמויות יש כזו אינטליגנציה רגשית גבוהה שזה לא תמיד אמין (כמו הילד וורן, רק בן 11 ומדבר כמו גבר בן 25 לפחות. או כמו המוכרת בחנות הבגדים שדיברה אל מלודי בשיא הרגישות וזה היה כל כך מושלם שזה צרם לי).

אוגדן מבין היטב בבני אדם וזה ניכר שהוא בא מעולם הטיפול. הוא כותב טוב, סה״כ. יש לו דימויים מאוד יפים לנוף ולמזג האויר, והוא מצליח להעביר אוירה רגשית בצורה טובה מאוד. הסיפור קשה וכואב, הדמויות למודות סבל, והספר בכללותו מרגיש קצת כמו מותחן פסיכולוגי הפוגש רומן רומנטי, עם קווים של סיפור בלשי.
התירגום טוב, השפה יפה ומדי פעם ציורית, ועם זאת לא מכבידה.
שם הספר הולם אותו מאוד, שכן הנושא הזה, של דמויות המספרות רק חלק מהסיפור, חוזר על עצמו כמוטיב בספר. אם זה שקרים או חלקי אמיתות, תמיד זה מאוד אנושי ומובן. מה גם שאוגדן עצמו משמיט מהסיפור, אך רומז רמז ברור, את הטראומה שעברה אחת הדמויות בילדותה, עניין שהוא קריטי להבנת נפשה ולהזדהות עמה, למרות הכל. מאוד מצא חן בעיני האופן שבו המחבר גורם לקורא הן לכעוס והן לרחם, הן למתוח ביקורת והן להזדהות ולחוש חמלה.

ספר מופת זה לא, אבל אני בכל זאת ממליצה לקרוא, בזכות היתרונות שציינתי.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על הפרטים שהושמטו