ביקורת ספרותית על קארי מאת סטיבן קינג
ספר בסדר

---

איך הגעתי לכתוב על רומן האימה הראשון של סטיבן קינג שיצא לאור אי שם בשנת 1974?
גיל ההתבגרות עבר עליי בנעימים עד לרגע בו גיליתי את ספריו של סטיבן קינג, מה שגרם לו להפוך לנעים עוד יותר עם קורטוב של אימה וריגוש בכל פעם שספר של קינג הגיע לידיי.

את 'קארי' הגעתי לקרוא רק בשבועות האחרונים לאחר בילוי זמן בספריה והרצון להעשיר את זמני בספר שהוא קלאסיקה וחובה לאוהבי סטיבן קינג, זאת לרוב הדעות...
"ספר האימה הראשון", "מבעית ומצמרר", "לא צלחתי את השינה בלילה שלאחר הקריאה" - זהו רק נתח קטן ממיני הביקורות בצד המהלל של הספר שניתנו לו במהלך השנים ובמיוחד בשנים הראשונות בו הוא יצא אל האור ובתור זאת שמתיימרת להיות מאוהבי סטיבן קינג איך יכולתי להניח לספר לברוח מידיי?

קארי וייט, תלמידת בית ספר תיכון בעיירה שכוחת אל גדלה לאם פאנטית דתיה אשר קנאותה מעבירה הן אותה על דעתה, הן את קארי עצמה וללא כל ספק את כל הסובבים אותן. קארי גדלה אל תוך מציאות קשה בה הקנאות הדתית של האם כופה על קארי אורח חיים קיצוני וקשוח, אפוף באימה קשה מעונשיו של האל ומהארון אליו מוכנסת קארי בכפייה בכל עת בו היא מבצעת מעשה שלא עולה בקנה אחד עם אמונתה של האם.
הגדילה אל תוך המציאות הזו מעמידה את קארי מגיל צעיר מאד בהתמודדות עם הסביבה אליה היא גדלה – היא מוחצנת בלבושה הצנוע וה"מכוער", בלגלוג מהול בפחד עליה ובמיוחד אל מול השמועות שעוברות מפה לאוזן בקרב האנשים בעיירה אודות יכולות מיוחדות שכביכול יש לה.
קארי יכולה להזיז דברים, קארי יכולה לגרום לאבנים ענקיות ליפול על ביתה, קארי יכולה לשנות סדרי עולם אם היא רק תחפוץ בכך. עם זאת, היא לא עושה זאת באופן קבוע והיא גם לא משתמשת בכוחותיה לרעה באופן מכוון ויומיומי.
אז מה גורם לה לבצע את המעשים הנוראיים שהיא ביצעה? היכן עבר הגבול?

ילדה שגדלה אל תוך חיים מעוותים, קשים וקיצוניים. ילדה שחווה התעללות לא רק מנערים ונערות שאמורים להיות חבריה לספסל הלימודים אלא מבשר מבשרה – אימה. איך אפשר לצפות מילדה כזו, שמגלה ביום בהיר אחד שביכולתה לבצע מעשים מבלי מאמץ כביר היכול להשיב אש לאותם מתעללים, לא לפעול? איך אפשר להאשים אותה?
המהות של הספר בעיניי היא לא האימה, היא גם לא הרצון להכניס בי את הפחד מילדים שיום אחד יכולים לזרוק עליי מטף רק בכח המחשבה שלהם. הספר לקח אותי לכיוון אחר לגמרי – המחשבה על אותם ילדים ונערים (וילדות ונערות כמובן...) שחווים על בסיס יומי התעללות מצד כל אדם שהם פוגשים בדרך. המחשבה על דרך ההתמודדות שלהם עם העולם הרע הזה ועם התקווה שלהם רק לחיות מעט טוב יותר ולהיות כמו כולם. הספר העביר בי המון מחשבה אודות הכאב הזה שנגרם לאלו החווים התעללות ועל החוסר אונים שכנראה הם מצויים בו וזו נקודה מצוינת לספר, גם אם לא לכך התכוון קינג. אינטרפטציה אישית כבר אמרנו?

ואם אגע לרגע קט בעניין האימה שגם כאן לא נחה מחשבתי – לא הרגשתי צמרמורת כמו שהרגשתי בספרים אחרים של קינג, אני חייבת להיות כנה. הספר לא גרם לי צמרמורת בעת הקריאה בו ולא פחדתי לקרוא בספר בלילה עם עצמי (כמו שקרה לי עם לא אחד ולא שניים מספריו של קינג בעבר). הנקודה הזו גרמה לי לתהות והגעתי למסקנה עם עצמי: הפחד שאנו חשים כיום הוא לא אותו הפחד שאנשים חשו עשור אחורה ובטח לא שלושה וארבעה עשורים אחורה.
סף הפחד שלנו, הגבול אותו אנחנו מסוגלים ויכולים לחצות הוא הרבה יותר גבוה מאשר דאז. קחו את סרטי האימה שיש היום לעומת הסרטים של פעם "הצעקה", "הצלצול" ודומיו – אין זהה לאלה היום שכן מי שמוכר לנו את הפחד הזה יודע שהיום לא מספיק אפקט הבהלה או צליל מפחיד צריך לתת לנו, הקוראים או הצופים בסרט, את הרגעים המדויקים בהם נרצה להחזיר את נשמתנו לבורא. ככה חשתי גם עם 'קארי', הרגשתי שאני צופה היום בסרט "הצעקה" (וכבודו של הסרט במקומו מונח) – מפחיד, אבל לא מספיק בשביל לגרום לי להתחלחל ולישון עם אור בלילה.
וזה גורם לי לתהות, האם אנו עד כדי כך סדיסטים?

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על קארי