ביקורת ספרותית על קארי מאת סטיבן קינג

---

אז שוב אני כותבת ביקורת על ספר שלא סיימתי.
ממש ברגע זה כשהגעתי לעמ' 73 החלטתי לעצור, והסיבה פשוטה מאוד.
אני כבר יודעת מה הולך לקרות, ואני לא רוצה לראות את זה קורה.

אז בוא נתחיל מההתחלה.
אין לי שום עניין בסטיבן קינג, הוא לא כתב שום דבר שנשמע לי בשבילי, למרות שהוא בהחלט כתב הרבה ומגוון.
זה פשוט עניין של אינטואיציה, כשאני אבחין בספר שלו שאני רוצה לקרוא, אני אקרא.
אז אני אשמח שלא ינסו להמליץ לי על משהו שלו בכוח, כי באמת אין לי עניין.
בכלל, רציתי לפרוש מהספר הזה כבר אחרי שישה עמודים.
למעשה אני חושבת שאפילו התכוונתי לכתוב ביקורת כדי לחתום את העניין סופית, ולא לטרוח יותר.
הנה מה שכתבתי:

"אז אני לא רוצה לקרוא את 'קארי'.
קראתי את שישה העמודים הראשונים, ואני כבר יודעת, שאני פשוט לא רוצה.
אני מרגישה שאני כבר יודעת את כל מה שצריך לדעת.
היא בת שש עשרה, היא בדיוק קיבלה מחזור, היא טלקינטית אבל עוד לא גילתה את זה ומתבריינים אליה בבית ספר - אני פשוט לא בקטע.
זה פשוט עושה רושם שזה הולך להיות מרחץ דמים, ואני חושבת שזה לגיטימי שאני לא מוצאת את זה מרתק.
אפילו בתור סרט, לא הייתי רוצה לחוות את הסיפור הזה.
לא אכפת לי.
לא. אכפת. לי.
זה לא הולך לקרות."
-

אני מתקשה להיזכר בלמה בכל זאת המשכתי.
נראה לי שזה פשוט כי הרגשתי שאני מסוגלת לזה, ושמעולם לא קראתי אימה אבל אני יכולה לעכל את זה.
הדבר שדחה אותי בפעם הראשונה, היה הבריונות.
אני לא אוהבת לקרוא על ילדים טיפשים שעושים דברים מסוכנים וחסרי אחריות.
זה מפחיד, בני נוער הם יצורים מפחידים, בגלל החופש והיצרים שיש להם, אבל זה לא באמת משהו שהפחיד אותי כאן.
זה פשוט לא הוייב שלי.

אבל המשכתי לקרוא כי הרגשתי שאני מסוגלת, ואז הגעתי לעמוד 53, שם התחלתי משום מה שוב לשקול אם אולי להפסיק, בלי סיבה מיוחדת, פשוט הרגשתי שזה ספר בינוני עבורי למרות שיש בו דברים שמרגישים אייקונים ושאני יכולה להעריך.
ואז ממש באותו עמוד, אמא של קארי ממש התעללה בה, והחלטתי להמשיך לקרוא כי אני רוצה לראות את קארי רוצחת אותה.
ואני שמחה שהמשכתי, כי לא הרבה אחר כך נתקלתי ברגע הזה, שגרם לי לצחוק:

קונטקסט: קארי קיבלה מחזור, אמא שלה דתייה משוגעת ואומרת שזה בגלל שהיא חטאה ומלמלת שיט תנ"כי שאין לי מושג מאיפה היא הביאה, בזמן שהיא בועטת בה ומנסה להכריח אותה להתפלל.

"הו אלוהים," קראה אמא בקולי קולות, והשליכה את ראשה לאחור, "עזור לאישה החוטאת הזו שלצידי להבין את החטא שבדרכיה. הראה לה כי אם הייתה נשארת ברה ונקייה מחטא לא היתה מוטלת עליה קללת הדם. אולי היא חטאה בחטא מחשבות הזימה. אולי האזינה לרוק'נרול ברדיו. אולי פיתה אותה צורר המשיח. הראה לה את חוזק ידך החנונה והנקמנית-"
-

זה פשוט הצחיק אותי.
האווירה בספר הזה מעולה, מרגיש כמו סדרת נטפליקס שעוקבת אחרי בני נוער בשנות ה-70, שאני חושבת שזאת התקופה שבה הוא גם נכתב.
מן הסתם, כי קארי לא ידעה מה זה מחזור עד שהיא קיבלה אותו במקלחות משותפות אחרי שיעור ספורט, וזה פשוט טראומתי לקרוא.
אבל אני אישה!
אז כמובן שזה היה בסדר, אבל לדעתי זה משהו שיכול להשפיע על גברים יותר מבחינת האימה והגועל.

אני לא מבינה איך אנשים נהנים מזה, כאילו, ס'תכלו על הכריכה הזאת כשהיא מכוסה בדם... זה פשוט לא ברור לי מה מושך בז'אנר הזה.
אני לא מוצאת בזה שום הנאה, ואני חושבת שהצלחתי לקרוא כמה שקראתי כי פשוט קצת איבדתי עניין בז'אנר הרומנטי.

עכשיו לסיבה שבגללה החלטתי לעצור.
אז הגעתי לאיפה שהגעתי, ואז היו לי פלאשבקים לכמה דברים:
1. תיכון פיצוץ - זה סרט על בני נוער שמחליטים שהם רוצים להתאהב, כשכל חבריהם לשכבה מתחילים להתפוצץ ללא סיבה ברורה.
הטריילר היה די מצחיק אז הוא שיכנע אותי לצפות, אבל זה סרט די מטריד, כי ממש אפשר להרגיש את הפחד שלהם מהעתיד, כשהם לא יודעים אם הולכים להתפוצץ או לשרוד את השנה הזאת.
אני די בטוחה שיש בסרט הזה התייחסות לקארי, ושמשם כבר די ידעתי שהנשף שכולם מתכוננים אליו בספר, יהיה רגע ההתפוצצות של קארי.
2. 13 סיבות למה - זאת סדרה כמובן. עם ארבע עונות אני חושבת.
אני לא זוכרת איזו עונה זאת, נראה לי השנייה, ומי שחושש מספוילרים לסדרה הזאת שלא יקרא מכאן -
לקראת סוף העונה אחד מהילדים לוקח רובה ומתכוון לבצע ירי המוני בזמן הנשף.
3. מלכות הכיתה (הת'רס) - זה סרט ומחזמר, וגם בו יש דמות שמתכוונת לפוצץ את הנשף.
יש שיר שאני אוהבת מהמחזמר שנקרא Meant to Be Yours, שבו הבחור שהדמות הראשית שלנו יוצאת איתו, מספר לה מה הוא עומד לעשות, בזמן שהיא מתחבאת בארון כי... אני חושבת שהוא נכנס לחדר שלה דרך החלון עם אקדח.

אז רק עצם זה שמכמה שורות שבהן התחלתי להבין שיש מישהי שאולי לא תלך לנשף, ובעצם תינצל, ומישהי שחושבת שאין שום דבר שיגרום לה להחמיץ את הנשף - עשה לי את הפלאשבקים האלה, היה בעייתי עבורי.
זה גרם לי להרגיש שאני לא רוצה שאף אחד ילך לנשף, ושאני לא רוצה לראות בני נוער נרצחים או נהרגים.
זה גרם לי לחשוב על ירי בבתי ספר, ופיגועים המוניים, ולא ראיתי שום סיבה ללמה שאני ארצה לראות משהו כזה קורה.
בעיקר שהספר הזה די מבהיר דרך מאמרים שנכתבו בעתיד, שיש ילדים שנהרגו.
ואני חושבת שזה הספיק לי לקרוא דרך מאמר, שאמא של קארי נהרגה, כדי שאני אאבד עניין גם בזה.

קיצר.
זה מדכא.
אני די בסדר, כי לא קראתי את זה, אבל אני לא מבינה איך אנשים יכולים לקרוא את זה בשביל הפאן.

אני די בטוחה שאם הייתי קוראת אותו עד הסוף לא הייתי נותנת לו יותר משלושה כוכבים.
זה מרגיש כמו סרט טוב, למי שאוהב את הז'אנר הזה.
אני לא אוהבת את הז'אנר.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על קארי