ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 6 ביולי, 2016
ע"י זה שאין לנקוב בשמו
ע"י זה שאין לנקוב בשמו
בעקבות הביקורת שלי על 22/11/63 - ספר של סטיבן קינג שקראתי לפני הרבה זמן וכתבתי עליו ביקורת בשבוע שעבר - החלטתי לכתוב ביקורת על 'קארי' - גם ספר של סטיבן קינג שקראתי לפני הרבה זמן, ורק עכשיו אני כותב עליו ביקורת. 2 הספרים האלה הם בעצם 2 הספרים היחידים של קינג, מבין כל אלה שקראתי, שראויים לציון של 5 כוכבים. כל השאר, בעיקר הספרים בסגנון של 'בית כברות לחיי שעשועים', היו פשוט סתמיים ולא מעניינים בכלל. יש לו עוד שקוראים לו 'זה', שלא קראתי אותו, אבל כן ראיתי את הסרט שעשו עליו, שלמרות האפקטים המיושנים והדרמטיים למדי שהיו בו, הוא בהחלט הצליח לעשות את העבודה: להפחיד אותי. ברר, ליצנים, ברר...
בכל אופן, לענייננו - בריונות. מהי?
cat, חברת האתר, סיכמה את זה יופי:
"בריונות זה נושא שלא מדברים עליו מספיק, לא בארץ שלנו לפחות. בכל פעם שאנו שומעים את המילה הזאת "בריונות", ישר קופצות לנו לראש אותן תמונות מסרטים הוליוודים בהם נער עם מדי פוטבול ופה מלוכלך דוחף נער ממושקף על גבי הלוקרים, או חבורת נערות בעלות בטחון שמעליבות נערה טיפה מלאה שלא מתלבשת לפי הקודים החברתיים המקובלים. אבל למען האמת, דברי זוועה יכולים לקרות בכל יום גם באותו בית הספר קטן שנמצא ממש מעבר לכביש של הבית שלך.
בכל יום ישנם ילדים שחוזרים הביתה עם מכות כחולות על הגוף, בכל לילה ישנן בנות שבוכות לתוך הכרית שלהן בגלל שכינו אותן בכינויים פוגעניים בבית הספר. בכל רגע ישנו אדם שסוחב עימו צלקות נוראיות מאותם ימים ארורים בהם הוא סבל מילדים חסרי לב.
אני בעצמי נפלתי קורבן לאותם ילדים וילדות נצלנים שפגעו בי בדרכים שאיש לא מתאר לעצמו איך. זאת הייתה התקופה הקשה ביותר בחיים שלי, אני לא זוכרת שחייכתי הרבה או שאפילו הירשתי לעצמי להביע דעה או לדבר בכלל.
תחילה זאת הייתה אלימות מילולית, אותם ילדים צחקו והשפילו אותי בגלל הקול שלי, על כמה שאני נמוכה, על הבגדים שלי, הם אפילו היו מכנים אותי בשמות כמו "שמנה" או "פרה" למרות שהייתי צריכה עדיין לעלות 4 קילו בכדי להגיע למשקל תקין. כל ההעלבות האלה הביאו אותי למצב שפחדתי אפילו להצביע בשיעור ולשאול את המורה שאלה בנוגע לחומר כי לא רציתי שהם יצחקו על הקול שלי או שיקראו לי "טיפשה" או "מפגרת".
לאחר מכן הגיעה גם האלימות הפיזית, שהייתה גרועה לא פחות מהמילולית. זה התחיל עם משיכות ברצועה האחורית של התיק שלי ובכך הייתי נופלת לאחור לעיניי כל המסדרון. אחר כך זה המשיך לזה שבנים היו צובטים אותי בישבן (ברשעות, לא בשובבות וחיבה). לאחר מכן הבנות היו דוחפות אותי בחוזקה ולפעמים גם בעוטות בי מאחור. הרגשתי כל כך מושפלת, כל כך לא שווה. כאלו כל ערך שהיה קיים לי נעלם. בגלל אותם ילדים התחלתי לחשוב אולי זה באמת מגיע לי, אולי אני באמת "מפגרת" ו"מכוערת" ולכן מגיע לי שיתייחסו אליי בדרך הזאת.
בכל בוקר הייתי מקללת את החיים שלי על כך שאני חייבת ללכת לבית הספר. הייתי מחכה לרגעים בהם אני אוכל כבר לברוח הביתה ולהסתגר בחדר שלי, לפחות שם יכולתי לא לפחד מהצל של עצמי. הייתי מסתובבת כל היום עם פנים נפולות והרגשתי חנק מבפנים. סבלתי כל כך, זה כאב ועדיין ממשיך לכאוב עד היום.
הטעות הגדולה שלי ושל עוד הרבה ילדים היא השתיקה. אני פשוט שתקתי, לא סיפרתי או שיתפתי אף אחד. ספגתי את הכל מבלי להגיד לאיש. פחדתי שאם אני אספר אז יחשבו שאני שקרנית או מחפשת תשומת לב, ולכן במשך כמעט שנה וחצי הייתי מתהלכת עם תפרים בפה.
והילדים שלא לוקחים חלק, אותם הילדים שיושבים מהצד וצופים בשתיקה אשמים לא פחות מאותם ילדים שמתעללים בילדים המסכנים. איך זה אפשרי לראות ילד או ילדה שסובלים כל כך הרבה ופשוט לשתוק? למה לא לנסות להגיש עזרה? למה להתעלם ממישהו שמרגיש מצוקה?
אני לא זוכרת את התאריך המדויק אבל מה שאני כן זוכרת זה שבאותו היום לבשנו חולצות לבנות, זה היה יום קצר בו סיימנו את הלימודים מוקדם יותר מיום רגיל. זה היה היום הנוראי ביותר שהיה בחיים שלי אבל גם יום גאולתי.
יצאתי מבית הספר כמעט בריצה כמו שנהגתי לעשות בכל יום. התקדמתי באותו רחוב שהייתי הולכת בו בחזרה הביתה. אחרי כמה דקות של הליכה מהירה שמעתי קול צחוק ורעש של מלמולים. כשהסתובבתי להביט לאחור, גליתי לחרדתי 4 בנות מהכיתה שלי, אותן בנות שהיו מתעללות בי בצורה קשה וחסרת רחמים. מתוך פאניקה התחלתי לרוץ, והן כמובן החלו לרוץ אחרי כמו חיות המשחרות לטרף. מרוב פחד ופזיזות לא שמתי לב לאן אני בכלל מתקדמת, כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע זה רק איך להתפטר מהמפלצות שרדפו אחריי. נכנסתי לאחת הסמטאות הבתים ולאימתי גליתי שאין דרך מוצא משם. אני נשבעת לכם שזה סיפור אמיתי, סיפור אימה אמיתי לגמרי.
הייתי כלואה בין שניי בניינים וחנייה ולא היה לי לאן לפנות. ניסתי להיכנס לאחד הבניניים אבל לצערי הדלתות היו מהדלתות החדשניות האלה שדורשות קוד, מה שאומר שנשארתי בחוץ. הבנות מהכיתה שלי הגיעו וחיוך של נמרות רעבות הופיע על הפנים שלהן. אני לא רוצה להתחיל לפרט מה הרגשתי באותו הרגע, האוויר כאלו ברח מהריאות שלי.
אחת מהן הוציאה מספריים מהתיק שלה ושתיים אחרות פשוט קפצו עליי וכל אחת תפסה ביד אחרת שלי. כאלו לא מספיק שהם היו 4 נגד אחת, בנוסף לכך הייתי עדיין כלואה באותו גוף קטן של גיל 9 למרות שכבר הייתי כמעט בת 14. הילדה שהחזיקה מספריים התקדמה אליי והרביעית רק עמדה שם וחילקה פקודות. היא אמרה לה לגזור את השיער שלי. הן רצו לגזור את השיער שלי.
התחלתי לבעוט ולהילחם, צרחתי ובכיתי כמו שלא צרחתי ובכיתי בחיים. אפילו ברגעים אלו ממש יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת כמה פחד הרגשתי, כמו חיה קטנה שהצליחו ללכוד אותה הזאבים. ניענתי את הראש שלי ונסתי למשוך את הידיים שלי בכדי להשתחרר. בכל פעם שהילדה עם המספריים התקרבה אליי בעטתי בכל הכוח שיכולתי. כמובן שלכל התהליך התווספו קללות מכל הסוגים והמינים. הם השפילו אותי ברמות שאי אפשר לתאר.
למזלי לאחר בערך שלוש דקות של גהנום, אישה אחת כנראה שמעה את הצעקות שלי וירדה לבדוק מה מתחרש שם. כשהבנות האלו שמו לב אליה הם תפסו את הרגליים שלהן וברחו, משאירות אותי שם מייבבת בבכי. האישה כמובן רצה אליי ובדקה שהכל בסדר. נסתי להתחמק ממנה ולהגיד שהכל טוב. אבל יאמר לזכותה שהיא לא הייתה מוכנה לעזוב אותי עד שהיא לא ראתה את ההורים שלי. היא אחזה לי ביד ולא נתנה לי לברוח.
בלית ברירה הובלתי אותה למקום מגוריי, ברגע שהדלת נפתחה ברחתי לחדר שלי ולא יצאתי ממנו עד ליום שלמחרת."
כפי שאתם מתארים לעצמכם, לבית הספר הזה יותר לא חזרתי. אותה אישה סיפרה לאימא ולאבא שלי מה היא ראתה וכיצד הבנות ההן התייחסו אליי. ההורים שלי עשו מזה בלגן שלם ובצדק. מנהלת בית הספר הגיעה לבית שלי ודיברה איתי. היא סיפרה לי כיצד אותן בנות נענשו בעקבות אותו מעשה ואיך עוד ילדים נענשו בגלל ווידויים של אותם ילדים פחדנים ששתקו במשך שנה וחצי. היא ביקשה סליחה אין ספור פעמים וביקשה שאחזור ללמוד באותו בית הספר, דבר שסירבתי לו בתוקף.
המטרה שאני מנסה להגיע אליה באמצעות הסיפור הזה היא שאם קורה לכם משהו דומה, אם ילדים מציקים לכם, פוגעים בכם, מרביצים לכם או משפילים בכל דרך שהיא, אל תשתקו! אל תפחדו לפתוח את הפה ולדבר, אל תפחדו לשתף הורה או כל דמות בוגרת שאתם סומכים עליה. לעולם אל תחשבו אפילו שזאת אשמתכם או בגללכם, אתם לא עשיתם כלום, וגם אם כן, לאף אחד לא מגיע יחס כזה. תיקחו מישהו לצד, תספרו לו בהקדם האפשרי מה עובר עליכם , תנו לאחרים לעזור לכם. לבקש עזרה זאת לא בושה.
ואם אתה הורה או מורה, שאתה שם לב למשהו חשוד או לא כשורה, אל תתעלם! תשאל ותבקש לדעת, גם אם הילד לא רוצה לשתף. אם הוא מסרב לדבר סימן שיש לו מה להגיד, הוא רק מפחד מהתגובה שלך ושל הסביבה.
ולאותם ילדים ואנשים שנמצאים ברקע, אלא שרואים הכל מהצד ובוחרים להתעלם כי הם מפחדים שהמעמד החברתי שלהם ייהרס או שהם פשוט לא רוצים להתאמץ יותר מידי. תושיטו יד, תצאו לעזרת אותו הילד או הילדה. תודיעו על כך לאחד המורים או כל דמות מוסמכת, תנסו להציל את אותו האדם שנפל לקורבן בעזרת מילה טובה או חיוך. אתה יכול להציל חיים.
"רפורמה חברתית תתאפשר רק לנוכח שינוי אישי, כן ואמיתי של יחידים רבים. התיקון של היחיד הוא התיקון של החברה."
***
הספר מספר על נערה ששמה קארי, שגדלה בבית דתי-נוצרי-קיצוני, וחיה יחד עם אמה הדתייה-נוצרייה-קיצונית. לכן, למשל, כשאותה נערה קיבלה את המחזור החודשי הראשון שלה, היא חשבה שהיא נפצעה ולא ידעה איך להתמודד עם זה, כי לא דיברו איתה על זה בבית כי חשבו שזה דבר מגעיל ומלוכלך ומתועב שלא מדברים עליו. בעקבות המקרה הזה עם המחזור, אותה נערה מתחילה לחטוף משני הצדדים: גם מאמה שמנסה להרחיק ולבודד אותה בכוח מכל מה שנראה בשבילה לא מתאים לנערה שבה מבית נוצרי ודתי (אבל לא קיצוני, כי בשביל האם של אותה נערה, זה אורח החיים הנורמלי, ואילו אורח החיים החילוני הוא הוא הקיצוני) ובכלל מהחברה שמחוץ לבית, וגם חוטפת מחברותיה לכיתה שמציקות לה בלי הרף - בין היתר, בגלל אמה המשוגעת.
אצל אותה נערה מתפתח באיזשהו שלב במהלך הספר, כתוצאה מכך שהיא חוטפת משני הצדדים ומרגישה שאין לה כמעט אף אחד לדבר איתו והיא מאוד בודדה, יצר המרידה. באיזשהו שלב במהלך הספר, היא מתחילה להתפרץ בזעם. והזעם הזה, שנאגר במשך כל כך הרבה שנים, מתפרץ במלוא עוזו...
אמנם אני לא סבלתי מעולם מאותו סוג נתעב ונוראי של ביריונות שסבלה ממנו אותה נערה, אבל גם לי ביסודי הרביצו כמה ילדים, שהיה להם משעמם והתחשק להם להרביץ למישהו סתם כדי להעביר את הזמן, והמישהו הזה היה, בין היתר, אני - נער שיצא לו שם של אדיש כזה, שלא אכפת שמרביצים לו. אז הרביצו לי, והרביצו, והרביצו, והרביצו...
אבל באיזשהו שלב לא יכולתי יותר והייתי חייב להחזיר להם כדי שיעזבו אותי בשקט, כי אם לא הם ימשיכו וימשיכו ולא יידעו מתי לעצור, אז התפרצתי בזעם. אמנם לא באותה העוצמה של הזעם שהתפרץ מתוך אותה נערה, אבל עדיין התפרצתי בזעם. עם הזמן, הם פחות ופחות הרביצו לי, עד שלבסוף הם הפסיקו עם זה לגמרי.
לסיכום: ספר מצויין, מומלץ, וגם קצת מטריד. זהו ספרו הראשון של קינג, אבל מהיותר טובים שלו. יצא לו שם לספר הזה, לפחות כאן ב'סימניה', של ספר נוער, מכיוון שהרוב שכתבו עליו סקירות היו בני נוער, וגם אני עצמי שייך לקבוצה הזו וכותב עליו עכשיו ביקורת. אבל אני דווקא חושב שהוא יכול להתאים לכולם - לילדים, לנוער, למבוגרים. או לכל מי שחווה, בשלב כלשהו בחייו, בריונות כלפיו, או כלפי אחרים (שוב - לא חייב להיות באותה עוצמה שאותה ספגה קארי), ושיוכל להזדהות עם אותה נערה.
28 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
תודה, ליב. על טעם וריח אין מה להתוכח
|
|
|
רחלי (live)
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
הביקורת שלך כמו תמיד, מרתקת ומעניינת, אני אישית לא כל כך אהבתי את הספר.
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
ובכן - תודה רבה רבה לך, קאט!
קריאה נעימה! (או יותר נכון, קריאה מטרידה...) |
|
|
Cat
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה :) והתכוונתי לביקורות בכלל שקראתי עד עכשיו, כרגע זאת המועדפת עליי!
כאלו לא מספיק שהכריכה מטרידה אז גם עם העלילה יש בעיות...האיש הזה מטורף...אבל אני אקרא את הספר הזה, עכשיו אני חייבת לקרוא אותו! |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
אכן כבוד רציני. כבוד שהגיע בזכות, ואחרי הרבה סבל (גם סבל פיזי ומילולי שלך מהביריונות, וגם הסבל כתיבת הדבר הארוך הזה שבטח השקעת בו המון מאמץ וזמן).
באמת? תודה! וזו הביקורת הכי מועדפת עלייך שלי, או בכלל? ושוב, לא משנה מה, תודה רבה לך. רק אומר שלא קראת את כל הביקורות שלי, או עוד הרבה ביקורות נפלאות של אחרים. (למרות שזו בהחלט ביקורת שמדברת על נושא חשוב מאוד). ובקשר לזה שעדיין לא קראת את הספר - תקראי! פשוט תקראי. אני חושב שבהחלט תוכלי להזדהות עם הדמות הראשית. מאוד. ועל הדרך תהני גם מספר מעניין ומותח :) הספר קצת מטריד, כי הוא פשוט מטריד. דמות שסטיבן קינג לוקח והופך אותה לשק החבטות הפרטי שלו (אבל אל תדאג, סטיבן, בגלל הספר היפה שכתבת זה נסלח!) זה בהחלט מטריד. את יכולה להחליף את ה'קצת' ב'הרבה', אם בא לך. זה לא ממש משנה - העיקר זה ה'מטריד' ולא מה שבא לפני. כל אחד והמינון שלו. |
|
|
Cat
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
זכיתי להיות מוזכרת בביקורת שלך, כבוד רציני!
זאת בהחלט הביקורת המועדפת עליי, למרות שעדיין לא קראתי את הספר... נ.ב - למה הספר קצת מטריד? |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
קצר ולעניין - הביקורת הזו יצאה אולי קצת ארוכה, אבל אם לא מחשיבים את הציטוט שהכנסתי זו ביקורת לא ארוכה בכלל. בכל מקרה, יש לי קצרות יותר, וגם ההכי ארוכות שלי יתקשו להתחרות באורכן של הביקורות ההכי ארוכות של כותבים אחרים, ככה שאני לא עד כדי כך חופר (לפחות חופר שלא עובר את הגבול של החפירה).
תודה, שמח ששרדת אותה למרות הכל :-) |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
רץ - לא צריך להכיר את הספר כדי להינות מביקורת יפה עם נגיעות אישיות. חלק די גדול מהספרים שעליהם אני קורא ביקורות אני לא הכרתי בכלל לפני (בדרך כלל, בביקורות שלך, של יעל וסוריקטה, שאתם מביאים ספרים שאני לא מבין מאיפה הבאתם אותם בכלל), ולמרות הכל אני מצליח להינות מהסקירה שלכם עליו.
ובקשר לנקודת מבט אישית - לאיזו אתה מתכוון: לשלי, לקאט, או לגם וגם? בכל מקרה, תודה לך. |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
יעל - גיל הגיבורה לא אומר כלום, והוא בכלל לא צריך להיות תנאי. וזה גם ספר נוער, אבל לא רק לנוער.
את הספר קראתי לפני 3 שנים או משהו כזה, ולכן את כל מה שאני כותב זה אך ורק ממה שאני זוכר שהקריאה עשתה לי לפני 3 שנים. יכול להיות שעכשיו הייתי פחות מתפעל ממנו, אם כי סביר להניח שעדיין הייתי מצליח להינות ממנו וגם קצת להזדעזע... |
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
מחשבות - האמת היא שגם אני וקינג לא כאלה חברים טובים מי יודע מה, אבל מדי פעם הוא דווקא מוכיח שהוא גם יכול להיות חבר טוב כשצריך :)
|
|
|
זה שאין לנקוב בשמו
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
in love with books - למה, גם את עברת את זה? רוצה לספר? (אם לא נוח לך, אז אפשר גם בפרטי...)
|
|
|
קצר ולעניין
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
אתה בדיוק ההפך ממני. כל ביקורת חפירה רצינית. אבל אתה כותב יפה מאוד.
|
|
|
רץ
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
אני לא מכיר את הספר - אבל הביקורת שלך על הבריונות מנקודת מבט אישית, טובה ונוגעת.
|
|
|
yaelhar
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
גם אני לא חושבת שזה ספר נוער, למרות גיל הגיבורה.
לא התפעלתי ממנו כמוך, אם כי אפשר לקרוא אותו. |
|
|
מורי
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
כמו שאמרתי בעבר, אני וקינג לא חברים.
|
|
|
-^^-
(לפני 9 שנים ו-3 חודשים)
לצערי אני כל כך מבינה את זה...
|
28 הקוראים שאהבו את הביקורת
