“הכרתי את שמה של פלאנרי או'קונור, אבל איכשהו מעולם לא יצא לי לקרוא ספר מספריה. זוהי סופרת שמזוהה כ"דרומית" (של הדרום בארה"ב) ואני מבין שכל יצירתה ובוודאי שבספר הסיפורים הזה, אכן מתרכזת במה שהיא הכירה היטב – בדרום העמוק של ארה"ב. אותו דרום שבו השחורים שהשתחררו מהעבדות לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, סבלו בו מאפליה נוראה ושבו המונים רבים באוכלוסיה של לבנים ובעיקר של שחורים היו בעצם אנשים מאוד פשוטים,”

“גברת אוקונור היא אישה קשה, קשה מאוד ולא מתפשרת. היא לא אוהבת גזענות, לא מחבבת ליברלים צפונים אך בעיקר שונאת מתחסדים וצבועים לאלו היא מייעדת אסונות קטנים או גדולים ולעיתים מוות אלים ונורא שרק על סיפו באה להם ההארה וההתגלות. הסיפורים שאוקונור כתבה בגיל 39 על ערש מותה אינם מתפשרים ואינם עושים הנחות לקורא התמים. היא לא באה לרצות איש, אלא להכות בו בראש בפטיש של חמישה ק"ג, לעיתים המכה כל כך קשה שאתה”

“פלאנרי אוקונור הביאה לי אותה בפנים, בפעם השנייה. הסופרת הדרומית החולה והתמהונית, שחייתה לבדה בחווה בג'ורג'יה, מוקפת בטווסים ובקטנוניות אנושית כפרית מהסוג האכזרי, הגזעני, הבור הישן והטוב, עשתה זאת שוב! אסופה כזאת מופרעת, גאונית, מדוייקת, אפלה ומזעזעת של סיפורים לא קראתי כבר מזמן. גיבוריה הכפריים של אוקונור ברובם אנשים קטנים. אנשים קטנים וחסרי שמץ של מודעות עצמית. הם יהירים ולא מסוגלים לראות את”

“לפני הספר, קצת על הסופרת: פלאנרי אוקונור, סופרת צעירה, זוכה סוף סוף להכרה בכישרונה, אולם במקביל היא מגלה שהיא חולה בזאבת. אביה נפטר בגיל צעיר מאותה מחלה, ולכן היא יודעת שלא תחיה הרבה שנים. היא חוזרת לגור עם אמה, ובשנותיה האחרונות והמיוסרות היא כותבת את מקבץ הסיפורים הנפלא "כל מה שעולה מתכנס". הספר כולל תשעה סיפורים, כולם על מערכות יחסים של גיבורי הסיפור עם סביבתם הקרובה: אם ובנה, אישה והשכן שלה,”

“הכרתי את שמה של פלאנרי או'קונור, אבל איכשהו מעולם לא יצא לי לקרוא ספר מספריה. זוהי סופרת שמזוהה כ"דרומית" (של הדרום בארה"ב) ואני מבין שכל יצירתה ובוודאי שבספר הסיפורים הזה, אכן מתרכזת במה שהיא הכירה היטב – בדרום העמוק של ארה"ב. אותו דרום שבו השחורים שהשתחררו מהעבדות לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, סבלו בו מאפליה נוראה ושבו המונים רבים באוכלוסיה של לבנים ובעיקר של שחורים היו בעצם אנשים מאוד פשוטים,”

“גברת אוקונור היא אישה קשה, קשה מאוד ולא מתפשרת. היא לא אוהבת גזענות, לא מחבבת ליברלים צפונים אך בעיקר שונאת מתחסדים וצבועים לאלו היא מייעדת אסונות קטנים או גדולים ולעיתים מוות אלים ונורא שרק על סיפו באה להם ההארה וההתגלות. הסיפורים שאוקונור כתבה בגיל 39 על ערש מותה אינם מתפשרים ואינם עושים הנחות לקורא התמים. היא לא באה לרצות איש, אלא להכות בו בראש בפטיש של חמישה ק"ג, לעיתים המכה כל כך קשה שאתה”

“פלאנרי אוקונור הביאה לי אותה בפנים, בפעם השנייה. הסופרת הדרומית החולה והתמהונית, שחייתה לבדה בחווה בג'ורג'יה, מוקפת בטווסים ובקטנוניות אנושית כפרית מהסוג האכזרי, הגזעני, הבור הישן והטוב, עשתה זאת שוב! אסופה כזאת מופרעת, גאונית, מדוייקת, אפלה ומזעזעת של סיפורים לא קראתי כבר מזמן. גיבוריה הכפריים של אוקונור ברובם אנשים קטנים. אנשים קטנים וחסרי שמץ של מודעות עצמית. הם יהירים ולא מסוגלים לראות את”

“לפני הספר, קצת על הסופרת: פלאנרי אוקונור, סופרת צעירה, זוכה סוף סוף להכרה בכישרונה, אולם במקביל היא מגלה שהיא חולה בזאבת. אביה נפטר בגיל צעיר מאותה מחלה, ולכן היא יודעת שלא תחיה הרבה שנים. היא חוזרת לגור עם אמה, ובשנותיה האחרונות והמיוסרות היא כותבת את מקבץ הסיפורים הנפלא "כל מה שעולה מתכנס". הספר כולל תשעה סיפורים, כולם על מערכות יחסים של גיבורי הסיפור עם סביבתם הקרובה: אם ובנה, אישה והשכן שלה,”