ברשימות אלף הטובים, אפילו מאה ואפילו עשרת הספרים הטובים אי-פעם, לוליטה מוצא מקום של כבוד. זה לא משנה כמה אני מסכים או לא, אצלי הוא לבטח לא בעשיריה הפותחת, לא במאה ולא באלף.
כשקוראים אותו בפעם הראשונה, ובראשונה אסתפק, עד עמוד מאה וקצת הוא ממש ממש משעמם. זה ממש לא ספוילר שמדובר בפדופיל, בגבר החושק בנימפית, ככה נבוקוב מתעקש – נימפית, הוא כמעט בן ארבעים והיא בת 12, שהכל מנץ בה: שדיה, שיער הערווה, הנש

על הקשר המפתיע בין לוליטה למדוזה.

לפני כשנה קבלתי שיחת טלפון מפתיעה, כאן מפלג הנוער, מבקשים שתגיע דחוף עוד היום לחקירה. באיזה נושא שאלתי? בעברות מין בילדים להן אתה קשור. הלם ושיתוק היו התגובות שנחתו עלי. לאחר מספר רגעים התעשתי ואמרתי, לא מכיר מצב כזה, אין סיכוי שאגיע לחקירה אם לא תפרט יותר. מעבר לקו היה חוקר מפלג הנוער, יש לנו עצור בעברת פדופיליה, ידוע לנו שאתה הגשת תלונה למשטרה לפני כעשר שנים

מלאכת מחשבת מדוקדקת ומעוררת הערצה. למתלבטים אם לקרוא- תשכחו מהאסוציאציה הראשונה שיש לכם כשאתם שומעים את השם לוליטה. סטייתו המינית של האנטי-גיבור בפירוש לא תהיה בראש מעייניכם במהלך הקריאה. זה ספר על תפיסת המציאות שלנו לפני הכל.

הקריאה הראשונה בספר (זאת שהרגע סיימתי) היא אתגר, כאשר רק כשמגיעים לסופו ולאחרית הדבר המאוד נחוצה של מנחם פרי והמתרגמת <mark>דבורה שטיינהרט</mark>, מבינים את גאוניותו של נאבוקוב. הומב

אני מודעת לזה שאני נוגעת פה בנושא נפיץ, שיש לי דעות מורכבות לגביו וייתכן והדברים שאומר כאן ייצרמו לכמה אזניים סלקטיביות. מבקשת אורך רוח ממי שמתכנן להתפוצץ עלי. אין לי בעיה שזה יקרה (וזה לא יזיז לי משהו) רק מבקשת שתקראו היטב את מה שכתבתי לפני שתגיעו למסקנות שגויות. הומברט הומברט הוא מורה בתיכון שעובר לגור בבית בה מתגוררת אמא והבת שלה ילדה בת 12 שמעוררת את היצר המיני של המורה. בצירוף נסיבות מיוחד הו

מספר חודשים חלפו מאז אותו במאי צעיר ומתחיל שסיפור האהבה שלנו נגמר במהרה. מספר חודשים לא ארוכים לקח לשנינו כדי להבין שזה לא מתאים.
ובכל זאת, לאחר הפרדת הכוחות, הוזמנתי על ידי הבחור המוכשר להפקה גדולה של הצגה אותה הוא ביים. מעולם לא סירבתי להצעה לצפות בהצגה.
אז כן, נהניתי. אבל הקטע שנחקק בראשי הוא נאמבר שירה אותו מבצעת שחקנית צעירה שמשחקת כוכבנית בעולם הזוהר. האור על הבמה מחשיך, האורות מאחור מקרינ

זה אחד הספרים היחידים שלא דירגתי לפני שניגשתי לכתוב עליהם ביקורת, מהסיבה הפשוטה שאני עדיין לא עיבדתי במוח את כולו. לוליטה של נאבוקוב הוא יצירה אומנותית המורכבת מכל כך הרבה רבדים שבעיני זה כמעט בלתי אפשרי לכתוב פרשנות שלמה ומלאה לאחר קריאה ראשונה בלבד. קריאת אחרית הדבר של העורך מנחם פרי (ובמידה פחותה יותר של המתרגמת <mark>דבורה שטיינהרט</mark>) היא רק קצה קצהו של הקרחון בקילוף השכבות.

תחילת הקריאה ולמעשה גם

***ספויילר - אני הולך לשחוט קלאסיקה

אני מעדיף שלא לקרוא ספרים פעמיים ולא לראות את אותם הסרטים פעמיים, אישית אני מעדיף לקבל את המסר ברור בבום פעם אחת ולהמשיך הלאה לאתגרים הבאים.
בגלל זה לא התחברתי ללוליטה, ממנטו, ונילה סקיי, מועדון קרב ועוד כל מיני כאלו.
אם צריך לקרוא אחרית דבר באורך של 50 עמודים בסוף הספר כדי להבין אם הספר גאוני + הסברים על ֿ״ביצי הפסחא״ שהועברו בשפת המקור אז כנראה שהמסר לא מ

עוד לפני שסיימתי את הספר ידעתי שאני חייבת לו קריאה שניה. לא רק בגלל קריאתי הראשונה, שהיתה נמהרת ונחפזת, רודפת אחר רמזים שיספרו לי מה הולך לקרות בהמשך, אלא גם בגלל אופי הכתיבה- חדה, משעשעת, משחקת עם הקורא, משאירה קצוות חוטים לפתרון העלילה במקומות לא צפויים. קצת כמו קווסט בלשי מתוחכם, שבו אתה לוחץ עם הסמן על השטיח או מאחורי התמונה ומגלה רמז מהותי. במבט לאחור אפשר להעריך הרבה יותר את התחכום של נאבוקו

דחיתי את קריאת הספר הזה במשך שנים בגלל שהנושא עורר בי דחייה, לא קרץ לי לקרוא על פדופיל, אבל הבנתי שאני חייבת בגלל הביקורות המדהימות.
עכשיו, אחרי שסיימתי אותו, אני מורידה את הכובע ומצהירה בלב שלם: מדובר ביצירת מופת ספרותית שאין דומה לה, שעוסקת בצורה מחוננת במסתרי נפש האדם, על כל קשת רגשותיו ובראשן תשוקה אובססיבית.
מלבד הכתיבה המדהימה והציורית השואבת את הקורא לתוכה, הנושא הבעייתי והטעון במחלוקת ה