“****
פעם אהבתי סיפורים קצרים. גם באלה, כאן בקובץ הזה עם השם המסקרן, יש משהו מהחומר שהופך סיפורים לטובים, למרות שנכתבו לפני יותר מחמישים שנה, עוד לפני שסיפורים קצרים היו cool, וכשהם עוד היו רציניים וכבדים ובעלי מוסר השכל חתרני, גם אם ישיר יותר. היה מותר לכתוב על כושים (niggers) בלי שגדודי התקינות הפוליטית יצלבו אותך, ונשיא שחור היה, כמובן, בבחינת מדע בדיוני. אמריקה היתה פראית יותר, גסה יותר ומתוחכמת פחות, וההבדלים בין גברים לנשים, שחורים ולבנים, משכילים ובורים היו תהומיים. אנשים כמו פלאנרי אוקונור היו יכולים למות ממחלות שהיום חיים איתן שנים ארוכות, כמו זאבת. מצד שני, כשחושבים על זה, מאיר אריאל מת בגלל קרציה של כלב. וגם זה היה לפני עשרים שנה כמעט.
בוי, או בוי, איך שהזמן עובר, גם כשנהנים וגם כשלא.
ייתכן שהסיפורים האלה לא פגשו אותי בנקודת הזמן האופטימלית. יש בהם משהו גס ואלים, מפתיע ועוכר שלווה, וחוט דק של פורענות מתקרבת עובר בהם כמו במחט חלודה של מכונת תפירה ישנה. מצד אחד יש בהם משהו נשגב, אבל בה בעת הם מתקיימים בשלוליות הרפש של החצר האחורית של אמריקה. לאוקונור יש שפה חדה וזוויתית, היא לא מרחמת על הקוראים שלה ולא על הדמויות שלה, המטאפורות שלה בלתי שגרתיות, עוצרות נשימה לפעמים, מאוד לא מיושנות או תמימות, אבל הסיפורים לא ירדו אצלי למערכת העיכול אלא נשארו טכניים כמעט, יבשים וקשים, ולא גרמו לי להנאה מהקריאה שלהם, גם אם קרוב לוודאי שזו לא היתה המטרה שלהם. רוב הסיכויים שבדיוק להיפך.
בדף הספר רוב מוחלט של הקוראים העניקו לו ארבעה או חמישה כוכבים. אז גם אני, קונפורמיסט חסר עמוד שדרה, נכנעתי ללחץ החברתי הסמוי והענקתי לו ארבעה. לא הצלחתי לצלוח את כולו, אבל לא מגיעים לו פחות. אולי.
****”
