“הסיבה שאני כותבת על הספר הזה היא, שהוא הצליח להפתיע אותי. אני מחבבת את מקיואן. כל אחד מספריו שקראתי עד היום היה שונה מהאחרים. תמיד הכתיבה היתה צלולה, המסרים ברורים לקורא והמעטפת הסיפורית מרתקת ואמינה. כך שכשנתקלתי בספר הזה חשבתי שזו תהיה חוויית הקריאה שלי. אז ממש לא.
בכריכה האחורית מצוטט הניו יורק טיימס: "נחמת זרים הוא מסוג הספרים בהם הקורא אינו חדל לשאול 'מה עושה המחבר, מדוע עושה כך המחבר?'". את השאלה הזו שאלתי את עצמי בכל זמן הקריאה. ולא קיבלתי תשובה.

זוג(?) אנגלי לפי השמות מבלה(?) חופשה בארץ זרה. הזוג מעביר את זמנו בהתלבשות לקראת ארוחה זו או זו, בישיבה במרפסת ובהליכה לאיבוד. לא ברור מה הקשר בין בני הזוג, למרות שמפעם לפעם כתוב "אני אוהב/ת אותך". את העובדה שהם בחופשה למדים מזה שזה מה שהם מצהירים מפעם לפעם "אנחנו בחופשה" (אז מותר לנו ללכת לאיבוד, למרוח את הזמן, לנוע ולנוד לכל משב רוח) ברור ש"החופשה" היא מעמסה, לא כייף.

אין פה זכר לכתיבה המצויינת שהפכה עבורי את "כפרה" ואת "סולאר" לחווייה. אין גם זכר לטוויית הסיפור ביד אמן, כמו ב"דברי מתיקה" או "התמים". אין פה אפילו שרידים של חוש ההומור המופרע הנפלא שבצבץ מרוב ספריו (חוץ מב"כפרה"). קראתי אותו עד הסוף כי עד הרגע האחרון קיויתי - לשווא - למצוא את מקיואן בערימת המלים.
לא יודעת איזה מסר הוא רצה להעביר: לא כדאי לצאת לחופשה בעיר זרה? אל תקחו ממתקים מזרים? אף פעם לא תוכל לדעת מה מסתתר מתחת לתחפושת של זולתך? סטיות ומופרעות קיימות גם במשפחות הכי טובות? אם הוא התכוון לאחד מאלה - או למשהו אחר - שום מסר לא הגיע אלי שלם.
מה שכן - מקיואן לימד אותי שיעור חשוב: אף פעם אל תקחי מישהו כמובן מאליו - לטוב וגם לרע.”

“****




אנשים שמכירים אותי, לרבות אשתי, יעידו עליי שאני אדם נוח ושלו למדי, עד הרגע בו אני מחליט שמשהו מפחיד או מטריד אותי, או אז אני הופך לפקעת עצבים פרנואידית ובלתי נסבלת. בירח הדבש שלנו נסענו למקסיקו ואת אחת מנסיעות הלילה הארוכות במדינה בחרנו לערוך באוטובוס תיירים נוח שבין השאר עבר ליד הגבול עם גוואטמלה. באמצע הלילה התעוררתי לפתע כשהאוטובוס עצר בכפר קטן וחשוד ליד הגבול וטיפסו אליו בשקט מאיים שני בנדיטוס (ככה הם נראו לי, בכל אופן. כל מה שהיה חסר להם הוא הבנדנה על הפרצוף ואקדח תופי בחגורה). אחד התיישב מקדימה, ליד הנהג והשני בחר לשבת דווקא בירכתי האוטובוס, מאחורינו. את הנסיעה הזאת, כך ידעתי מעל לכל ספק, לא נגמור בחיים. היה ברור ששני הפושעים האכזריים האלה עשו יד אחת עם הנהג כדי לגנוב את כספנו ואולי אף לבצע משהו גרוע יותר. בעיני רוחי יכולתי לראות את כותרות העיתונים, ובהם מרוח חוסר המזל של זוג הישראלים הצעיר שנפל קורבן לשוד אלים באיזו עיירה שכוחת אל במקסיקו. מיד הערתי את אשתי והפצרתי בה להפריד את הכסף ולהטמין חלק ממנו, יחד עם הדרכונים, בין המושב וקיר האוטובוס, כך שגם אם ישדדו אותנו, לפחות יישאר לנו משהו. אני אוהב אותך, לחשתי ברגש, תנסי לא לעשות שטויות. זה עניין של דקות עד שהשוד יתחיל.

טוב, לא קרה כלום בסוף. משהו, לעולם לא אדע מה בדיוק, השתנה בתכניות שלהם, ובשבע בבוקר, אחרי כמה שעות מתוחות ונטולות שינה, הם ירדו ללא אומר מהאוטובוס לנוכח מבטה המלגלג של אשתי הטריה.

****

קולין ומרי נופשים באיזו עיר נמל אירופאית חסרת שם, אוהבים ומתרחקים, מתווכחים ומשלימים, ואינם יודעים תמיד מה לעשות זה בחברתה של זו, ולהיפך. הם הולכים לאיבוד ברחובות המתעקלים, ומשהו ערטילאי רודף אותם, אולי חוסר הטעם, אולי חוסר הסיפוק, ואולי משהו ארצי הרבה יותר, ומעל הכול שורה שמיכה דקה של מועקה ופורענות, של איום העומד בפתח שיכול לקרות ויכול להיות סתם שארית של חלום בלהות שנדחק לתוך שולי שדה הראיה.

מחשש לספויילרים אעצור כאן ורק אוסיף ואומר שהדבר הטוב העיקרי שאני יכול להגיד על הספר הזה, הוא שהוא קצר. 119 עמודים, עניין של שעה שעתיים שבסופם מצאתי את עצמי תוהה מי כתב את הספר ומה הוא עשה לאיאן מקיואן, כי האיאן מקיואן שאני זוכר כתב דברים שאינם רק יותר טובים לאין שיעור, אלא שגם יש בהם הומור וקסם שנעדרים מ"נחמת זרים" כמעט לחלוטין. התרגום ארכאי ומעצבן מעט, והסיפור עצמו תפל ומסוייט, חסר פואנטה או מוסר השכל ממשי ולמעט שתיים שלוש מטאפורות חדות ותיאורי מצבים מעניינים, אין בו את האיאן מקיואניות הזאת שלמדתי להכיר ולאהוב מספרים אחרים.

אפשר, ואף רצוי, לטעמי, לוותר.


****”

“טוב, טעיתי. שלושה ספרים של מקיואן קראתי בעבר וחשבתי שאני יודעת איך בנויים הסיפורים שלו. וזה לא שיש לי התנגדות עקרונית לזה שיש מבנה קבוע. אפילו להיפך. כשמשהו עובד אז הוא עובד (אני אגב מאלה שמזמינים במסעדה בדיוק את המנה שהם הזמינו בפעם הקודמת בתנאי שהיתה טעימה. אם פעם מישהו מכם יצטרך לערוך מחקר השוואתי על כבד עוף עם פירה הוא מוזמן לפנות אלי ולקבל את כל האינפורמציה ביחס לכל המסעדות שאכלתי בהן אי פעם). לאור זה שהספר הזה כולל בסך הכל 120 עמודים ציפיתי לכך שאיפשהו בין עמוד 30 ל 60 יתרגש איזה אירוע יוצא דופן שישנה באחת את חייהם של הגיבורים ואת כל מה שהם חשבו שהם יודעים על עצמם ומשם ההבנה תעמיק, תהליך השתנות שאין לו קשר לגיל אלא בעיקר להתרחשות, אמנם מכוננת אבל גם מקרית ככל האפשר.

לא בספר הזה. לא ככה. זה רומן קצר שמתאר זוג, היא והוא, מערכת יחסים שנייה והם נמצאים בחופשה באיטליה ללא הילדים שלה או שלו. הם כבר מתנהלים בנינוחות המאפיינת מערכות יחסים ממושכות, מדברים ולא מדברים, מקשיבים ולא מקשיבים, יודעים ולא יודעים. זה אמנם נשמע מינורי, אבל לכל אורך הספר מקיואן מצליח לייצר איזו דריכות וציפיה למשהו שיקרה. יש כל הזמן רמזים ואיזו אווירה מעורפלת שלא מאפשרת להרפות.

אפשר היה לטעון שזה רומן שעוסק במערכות יחסים זוגיות ובוחן אותן ואת הגבולות שלהן, אבל ככזה הוא עלול להיראות עלוב למדי, לפחות בעיני. אני חושבת שהעיקר פה הוא מלאכת הכתיבה, היכולת לספר סיפור כמעט בנאלי באופן כל כך מטריד. אם לא הייתי מכירה שום דבר אחר שהוא כתב הייתי מניחה שמדובר פה ברומן ביכורים של מי שיכתוב אחר כך ספרי אימה.”

“יש דברים בחיים שמשאירים אותנו המומים לגמרי וכשהם מתרחשים אתה בוהה רגע לחלל כלא מבין מה היה פה ומתחיל לנתח את המאורעות מתחילתן כאילו אם נחזור אחורה ונסדר לנו את המאורעות לפי סדר אולי רק אולי נוכל להבין מה קרה.

השעתיים שבהן התחלתי וסיימתי את הספר נדמו לרגע כמו הזיה שבתוכה הייתי .או יותר נכון הרגשתי במשך כל העלילה כמו מי שמסתכלת מעבר לחלון מלוכלך מנסה לראות דרכו בצורה ברורה ללא הצלחה את הנוף מהעבר השני . כזה הספר מתחילתו ועד סופו שום דבר לא ברור ונשארים כל הזמן בתחושה שרוצים לחזור על כל הפרטים שוב אולי משהו יתבהר כל רגע. אבל זה לא קורה וגם לא כשקוראים את השורה האחרונה בדף האחרון.

בזמן שקראתי חזרתי במחשבות לסמטאות פריז . ( לא ממש מוזכר לאורך כל הספר היכן בדיוק החופשה נערכה אז אפשר להפליג בדמיון) ואמרתי לעצמי הכל באמת יכול לקרות כשאתה תייר בעיר זרה.

יכולתי לראות בעיניי רוחי את הספינות שהמוני תיירים גודשים כמה פעמים ביום ואת הנהר ועליו גשרים ציירים ורוכלים. המסעדות הקטנות המצוירות לאורך שדירות ומלצרים עם סינרים ממרקים חלונות ומטפחים פרחי גרניום באדניות מלאות בצבעים. גם אם משהו היה עוקב אחרי או מצלם אותי ללא ידיעתי לא הייתי שמה לב כי האווירה המבושמת כשאתה בחופש מחייבת אותך להירגע . .

לא היה לי קשה לתאר את קולין ומרי אוהבים עד כלות בנגיעות הקטנות בשתיקות הרוויות מתח מיני , העיניים שמפשיטות את הבגדים והטירוף כשאוהבים . וחלק מחופשה היא גם לשכוח את המפות וללכת לאיבוד.
קולין ומרי הלכו לאיבוד ונחשפו להרפתקאות שלא מיד נתנו עליהם את הדעת. ואם היו עושים זאת היו יכולים להמשיך באהבה המטורפת שלהם עוד שנים רבות.

זה ספר מתח אבל לא במובן הקלאסי כי אתה יותר תוהה ממתוח, זה רומן אבל לא הרומן הקלאסי זהו בפירוש לא ספר אהבה אבל הרבה אהבה מוזכרת. זה סוג של סיפור קצר ...אבל בעיקר זה פשוט מקיואן הוא כותב נפלא ואי אפשר להישאר אליו אדישים .
(תודה לסוריקטה על הספר)”