“כשקראתי את הספר הזה בפעם הראשונה - זה היה מזמן - רותקתי לסיפור האפל על הכלה הצעירה הנאלצת להתמודד עם מפלצות ושדים השייכים לעברו של בעלה וללא כלים לעשות זאת פרט לאהבה. ראיתי לפני זמן מה את הסרט הנפלא שעשה היצ'קוק על בסיס הסיפור והחלטתי שהגיע הזמן לקרוא אותו שוב. מקסים דה וינטר, אלמן בשנות הארבעים שלו פוגש במונטה קרלו בת לוויה של אמריקאית מבוגרת, עשירה ודוחה. בת הלוויה שאין לה שם היא צעירה מאד, עם הערכה עצמית נמוכה ביותר, ניסיון חיים שואף לאפס ולמרבה ההקלה מחוסרת קרובים משל עצמה. תוך זמן קצר להפליא מציע מקסים המקסים נישואים לעלמה ומביא אותה למנדרלי, אחוזתו המדהימה באנגליה בקרבת הים, לתפקיד שהיא לא יודעת לגלם - כגבירת אחוזה ענקית, כרעייה, וכ"האשה השנייה" - שצריכה גם להתמודד עם אקסית מיתולוגית - בעיני כל מי שהכיר את האשה הראשונה.
דפנה דה מוריאה, שבעצמה חיתה בקרב אותה אוכלוסייה עליה היא כתבה, היתה סופרת מצליחה, שידעה לספר סיפור מרתק ולבנות מתח באמצעות כל הפרטים הקטנים. זה ספרה המפורסם ביותר. כשקראתי אותו עכשיו שמתי לב לעיצוב הסיפור באמצעות תאורים המתעוררים לחיים כשקוראים אותם: האחוזה הענקית שמי שלא מכיר יכול ללכת לאיבוד בין מאות החדרים וגרמי המדרגות החשוכים, המשרתים המקפידים לשרת, מביכים ומפחידים את גברת האחוזה החדשה, הדמות המפחידה של מנהלת משק הבית הנעה על הציר שבין דחייה ובוז לטרוף. אי ההבנות הנוצרות מהנחות שגויות ופחד, והטוויסטים ההופכים את העלילה מדי פעם על פיה.
כשקראתי אותו הפעם חשבתי על אותו משהו בתרבות שלנו המאשר קשר זוגי בין גבר עתיר נכסים וניסיון לנערה שהיא ילדה בעצם: היא צעירה, תמימה ובורה באופן מקסים. זה זוג שאין בו סימטריה: הוא חכם, מנוסה, בעל גינונים מלוטשים, והיא חסרת ניסיון, מגושמת, נבוכה וחסרת ביטחון. הסיפור הזה מופיע בעשרות ספרים כמו "ג'יין אייר" או "אבא ארך רגליים". אפשר להתלונן על תרבות שמקטינה נשים, על קישור משיכה רומנטית עם "היא יפה וצעירה והוא בוגר וחכם" אבל...את הספרים האלה כותבות בדרך כלל סופרות. והרבה נשים קוראות אותם ומזדהות. הספר כתוב היטב, הסיפור מרתק ודי אמין בהתחשב בשינויים החברתיים שחלו בחברה מאז 1938. דפנה דה מוריאה שבעבר נחשבה כ"סופרת של רומנים רומנטיים" שיפרה את תדמיתה והפכה ל"קלאסיקה". מעניין לקרוא אותו ולהחליט אם גם אנחנו השתנינו.”