אני שונא את ביבי (כראש ממשלה).
אני חושב שהוא איש אגואיסט שחושב רק על עצמו ועל כס המלכות שלו שעליו הוא יושב. אני חושב שהוא פועל רק על סמך אינטרסים ועל מה שנוח לו ברגע נתון כלשהו, ולא על סמך ההיגיון. אני חושב שהוא אדם מאוד פרנואיד. אני חושב שהוא נכשל בכל הקשור לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל. אני חושב שהוא הביא אותנו לבידוד מדיני גדול עוד יותר ממה שהיה לפני כן. אני חושב שהוא מפחד לעשות צעדים גדולי

"מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", בערות היא כוח", כך על פי "מיניסטריון האמת" הן שלושת הסיסמאות של המפלגה השולטת בספרו של ג'ורג' אורוול.

ג'ורג' שהשאיר את הנכס הזה, את ספרו הקרוי "1984" נפטר בשנת 1950, שנה אחת בלבד לאחר שיצא הספר לאור, ואי אפשר לומר שהוא לא חזה את העתיד כמעט בברור. המפלגה היא השלטת ולא סופרת אף אחד ממטר...

ה"טלסקרין" או ה"אח הגדול", כפי שאנו מכירים אצלנו, רואה ושומע הכל. א

מספר שנים חלפו מאז סיימתי לקרוא את הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול. רבים הציעו לי לקרוא גם את "1984" וזמן רב הספר היה מונח אצלי על המדף, מחכה שרק אושיט יד. את הקווים הכלליים של העלילה הכרתי, אבל הייתי חייבת לקרוא את הספר על מנת להיחשף לפרטים הקטנים ולחוש את אווירת הכתיבה.

אין ספק שאורוול היה סוג של גאון. תראו מה הוא חזה לנו. ואולי זה קצת עצוב שאנחנו לא ממש רחוקים מזה היום? מפחיד לקרוא ספר כ

זה הספר הטוב ביותר שקראתי. ההצהרה הזו בוקעת ממני לעיתים, אך הפעם אני עומד מאחוריה, הספר הזה יהיה בעשירייה שלי עד יום מותי.

בעבר, עזבתי אותו בתחילתו (נדיר אצלי – קרה עם שלושה ספרים בלבד). השפה הארכאית, הכתב הקטן והיעדר השטף גברו עליי, וטוב שכך, כנראה שעוד לא הייתי מוכן.

מאה וחמישים העמודים הראשונים הם הכנה למסה האדירה של אורוול - תשעים עמודים, שבין השורות שלהם מסתתר זהב. מסה שעל פני השטח ע

"איזה ספר מעולה", אני חושב לעצמי, "איזו שורה אחרונה, כל-כך כוחנית ועוצמתית". ובכלל, זו ההרגשה ממנה אתם יוצאים מ-1984 של אורוול הדגול. אחרי קריאה אתם לומדים להעריך את הדברים החיוביים והשלילים שאתם חושבים שאולי קיימים בחייכם, וזה רק חלק מכוחו של הספר. לא לקח לי יותר מדי זמן לסיימו, העלילה זורמת, כל רגע שעובר בראש כל דמות מועבר אלינו במילים המתאימות ביותר.

"בחור מסכן, ווינסטון סמית', באיזה עולם ה

1984!
זה ספר! מספרים האלה שאני שמח שקראתי אותם ושאני לא נמנה עם קבוצת האנשים שעדיין לא קראו.

מכיל ספויילרים
הספר מדבר על דיסטופיה מוחלטת.
עולם שבו מחליטים על מה אתה חושב, עולם שבו בוחנים אותך בכל רגע, בכל תנועה.
"גיבור" הסיפור הוא וינסטון, אדם שמחליט למרוד במשטרת המחשבות. וינסטון מתאהב, עושה דבר אסור לחלוטין שהרי אין אהבה מלבד אהבה למפלגה. הוא שונא את המפלגה שנאה של ממש. בסופו של דבר הוא

וואו. הספר הזה לדעתי חובה לכול מי שמעל גיל 13.
הכול מתחיל כרגיל יחסית, חייו של ווינסטון באוקיאניה, מדינה דיסטופית טוטליטרית הנמצאת במלחמה מתמדת.
עד לחלק 3, קצב הסיפור הוא איטי-בנוני. ואז בתחילת פרק 3 סוף 2, כול הקלפים נטרפים. הסיפור מגיע מ-20 ל-100 בשני עמודים!
קודם כול, יש לציין שהספר הזה ממש מרחיב אופקים ומעלה הרהורים. כשאתם מגיעים לשני שלישי הספר, לא תוכלו לעזבו. האווירה ממכרת להמשיך והדרמה

רודולף שטיינר קבע כי : "העור הוא מעטפת הגוף, בדומה ל’אני’, השואף לעטוף את מנגנון הנפש". ברומן המופת 1984 מעת ג'ורג' אורוול, ה"אני" נרמס בידי השלטון הטוטליטרי אשר בדומה לארס מרעיל את נפש האדם, תחילה הרעל מייסר את הגוף, לאט לאט הוא משתק את האיברים עד שמכניע את נפשו. אורוול יוצר מציאות בה ההשתעבדות "לאח הגדול" לא מספקת, הכניעה משמעה אהבה, רגש אירוטי כמעט לשליט.

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.