לפני שנים רבות קבעה משפחת דשווד את מקום מושבה בסָסֶקס. ביתם שכן בנורלנד פארק, בלב אחוזתם הגדולה, שם ניהלו זה דורות רבים אורח חיים אצילי ומכובד, שקנה להם שם טוב בקרב מכריהם ושכניהם. בעל האחוזה הקודם היה אדם ערירי שזכה לאריכות ימים. רוב שנות חייו שימשה לו אחותו בת לוויה ומנהלת משק בית, אך היא נפטרה עשר שנים לפניו. לאחר מותה התחולל בביתו שינוי ניכר, וכדי למלא את חסרונה קיבל אל ביתו את משפחת אחיינו, מר הנרי דשווד, יורשה החוקי של אחוזת נורלנד בבוא היום. האדון הזקן בילה את ימיו בנעימים במחיצת אחיינו, אשתו ובנותיהם. קרבתו אליהם הלכה וגדלה. תשומת הלב המתמדת שהרעיפו עליו בני הזוג דשווד נבעה לא רק משיקולי כדאיות, אלא גם מטוב לב, וסיפקה לו את כל היציבות והנוחות האפשריות שאדם בגילו עשוי לייחל להן. עליזות הילדות הוסיפה גם היא טעם לחייו.
למר הנרי דשווד היה בן אחד מנישואים קודמים ושלוש בנות מרעייתו הנוכחית. הבן – איש צעיר מכובד ורציני – התקיים מההון הרב שהשאירה לו אמו, שמחציתו הועברה לרשותו עם הגיעו לפרקו. גם נישואיו, שחלו זמן קצר לאחר מכן, הגדילו את עושרו. ירושת נורלנד הייתה אפוא ירושה משנית בחשיבותה עבורו, אך לא עבור אחיותיו. הונן היה זעום, אם אין מחשיבים את החלק שציפו לקבל מירושת הנחלה. לאִמן לא היה רכוש משלה, ולרשות אביהן עמדו שבעת אלפים פאונד בלבד, שכן גם המחצית השנייה מהונה של רעייתו הראשונה הובטחה לבנה, ולאב נותרה ממנה רק ריבית למשך כל ימי חייו.
האדון הזקן מת, צוואתו נקראה, וכמעט ככל צוואה אחרת הסבה לשומעיה מפח נפש וקורת רוח גם יחד. הוא לא גילה חוסר הגינות או כפיות טובה ולא מנע את האחוזה מאחיינו, אך הותיר לו אותה בתנאים שסיכלו את רוב תכניותיו לעיזבון. מר דשווד האב היה מעוניין באחוזה לאשתו ולבנותיו יותר מאשר לו עצמו, אך זו הובטחה לבנו ולנכדו בן הארבע באופן שלא אִפשר לו לתמוך ביקירותיו. שלוש בנותיו של מר דשווד היו זקוקות יותר מכול להכנסה כלשהי, אם מבעלוּת על האחוזה ואם ממכירת העצים יקרי הערך שבתחומה, אך לפי הצוואה הופקד בידיהם למשמרת כמעט כל הרכוש עד אשר יועבר לנכד. נכד זה הגיע לביקורים מזדמנים עם אביו ואמו בנורלנד, ובביקורים אלה הצליח לזכות בחיבת דודו מר דשווד הזקן באמצעות התנהגות שובת לב שאינה נדירה בקרב ילדים בני שנתיים או שלוש – הגייה משובשת, נחרצות שכל דבר ייעשה כרצונו ויהי מה, תעלולים מסוגים שונים והקמת רעש במידה בלתי מבוטלת. החיבה כלפי הילד הכריעה לטובתו על פני תשומת הלב שהעניקו האחיינית ובנותיה לדוד הזקן במשך שנים רבות כל כך. עם זאת, הוא לא רצה לנהוג בשלוש הנערות בעין צרה, וכאות לחיבה שרחש כלפיהן הוריש לכל אחת מהן אלף פאונד.
בתחילה הייתה אכזבתו של מר הנרי דשווד קשה מאוד, אך מזגו היה עליז ומלא תקווה. הרי לא הייתה כל סיבה שלא יזכה לחיות שנים רבות, יחסוך בהתנהלות מחושבת סכום הגון מתוצרת האחוזה, ויגדיל את רווחיו מידית. אך העושר שבושש להגיע לידיו עמד לרשותו רק שנה אחת. הוא לא האריך ימים אחרי דודו, וכל שנותר לאלמנתו ולבנותיו הוא סכום של עשרת אלפים פאונד, לרבות הירושות האחרונות.
עוד טרם פטירתו של מר הנרי דשווד, מיד עם היוודע הסכנה הנשקפת לחייו, הזעיקו אליו את בנו. מר דשווד הפציר בבנו לנטות חסד כלפי אמו החורגת ואחיותיו בכל הכוח והדחיפות שעמדו לו בחוליו. הבן, מר ג'ון דשווד, לא רחש רגשות עזים כלפי בנות משפחתו, אך בקשתו של אביו נגעה ללבו מפאת אופייה ועיתויה, והוא הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להיטיב את חייהן. אביו נמלא הקלה למשמע ההבטחה, ומר ג'ון דשווד התפנה לשקול בכובד ראש מה יוכל לעשות למענן.
הוא לא היה אדם רע לב, אלא אם נטייה לאדישות ולאנוכיות ייחשבו לרוע לב. באופן כללי היה אדם מוערך מאוד, שכן מילא את חובותיו השגרתיות בהגינות. לו היה נושא אישה חביבה יותר, ייתכן שהיה מוערך עוד יותר, וייתכן אף שהוא עצמו היה נעשה חביב. הוא נישא בגיל צעיר מאוד ואהב מאוד את אשתו, אך הגברת ג'ון דשווד הייתה קריקטורה שלו עצמו – צרת אופקים ואנוכית עוד יותר.
כשנתן את הבטחתו לאביו הרהר בינו לבינו שיגדיל את הונן של אחיותיו באמצעות מתנה בסך אלף פאונד לכל אחת מהן. באותו הזמן חשב שהוא מסוגל לכך. ההכנסה הצפויה בסך ארבעת אלפים פאונד לשנה נוסף על הכנסתו הנוכחית, וזאת בלי להביא בחשבון את המחצית הנותרת מהון אמו, חיממה את לבו והפיחה בו רוח נדיבות. כן, הוא ייתן להן שלושת אלפים פאונד – יפה ונאה! די בכך להבטיח להן נוחות מוחלטת. שלושת אלפים פאונד! הוא יוכל להיפרד מסכום גדול כל כך כמעט ללא קושי. הוא חשב על כך כל היום כולו ובימים שלאחר מכן, ולא חזר בו.
זמן קצר לאחר הלוויית אביהן הגיעה הגברת ג'ון דשווד עם בנה ועם פמלייתה מבלי להודיע על כוונתה לאמה החורגת. איש לא יכול לערער על זכותה לבוא, הרי הבית שייך לבעלה מרגע פטירת אביו, אך חוסר העידון שבהתנהגותה היה רב כל כך, שהיה מטריד מאוד כל אישה במצבה של הגברת הנרי דשווד, אפילו ניחנה רק ברגשות רגילים; ואולם הגברת הנרי דשווד עצמה ניחנה בתחושת כבוד עמוקה כל כך ובתפיסת נדיבות אידילית כל כך, שפגיעה שכזאת, יהיו הפוגע והנפגע אשר יהיו, עוררה בה תחושת סלידה שאין ממנה חזרה. הגברת ג'ון דשווד מעולם לא הייתה חביבה על מי מבני משפחת בעלה, אך עד עתה טרם נקרתה בדרכה ההזדמנות להוכיח להם עד כמה חסרת התחשבות בזולת היא מסוגלת להיות.
הגברת הנרי דשווד ראתה בחומרה את התנהגותה הגסה של הגברת ג'ון דשווד ותיעבה אותה בכל לִבה, עד כדי כך שכשהגיעה כלתה לבית הייתה היא נכונה לעזוב אותו לבלי שוב, והייתה עושה כן אילולא הפצירה בה בִתה הבכורה לשקול שנית אם עזיבה היא המעשה הראוי. אהבתה הכנה לשלוש בנותיה הכריעה את הכף להישאר, ולטובתן – להימנע מסכסוך עם אחיהן.
אלינור, הבת הבכורה שעצתה הייתה מועילה כל כך, ניחנה ביכולת הבנה ובכושר שיפוט שבזכותם התאימה לשמש יועצת לאִמה בגיל תשע-עשרה בלבד, ולעתים קרובות לעמוד לטובת כולן כנגד להט רגשותיה של הגברת הנרי דשווד, להט שהיה עלול להוביל להתנהלות חסרת אחריות. לבה היה שלם, מזגה נעים ורגשותיה עזים, אך היא ידעה למשול בהם – מיומנות שאִמה טרם הכירה ושאחת מאחיותיה גמרה אומר שלא להכירה לעולם.
במובנים רבים היו תכונותיה של מריאן דומות למדי לאלו של אלינור. היא הייתה רגישה ונבונה, אך כל דבר הסעיר אותה – צערה ושמחתה לא ידעו מתינות כלל. היא הייתה נדיבה, חביבה, מרתקת – הכול, פרט לשקוּלה. הדמיון בינה ובין אמה היה רב להפליא.
אלינור ראתה בחשש את עודף הרגישות של אחותה, אך אמן העריכה אותו והוקירה אותו. הן עודדו זו את זו בעצמת סבלן. ייסורי האבל שהשתלטו עליהן בתחילה התחדשו כעת מרצון, התקבלו בברכה, ונוצרו שוב ושוב. הן נכנעו לחלוטין לצערן, חיפשו כל מחשבה שהייתה עשויה להגדיל את אומללותן וגזרו על עצמן שלא להינחם עוד לעולם. גם אלינור הצטערה צער עמוק, אך בכל זאת הצליחה להתמודד עם רגשותיה ולהתעלות עליהם. היא הצליחה לשוחח עם אחיה, היא הצליחה לקדם את פני גיסתה כשהגיעה ולהתייחס אליה בנימוס הראוי, והיא עשתה כמיטב יכולתה לדרבן את אמה למאמץ דומה ולעודד אותה לנהוג באיפוק דומה.
מרגרט בת השלוש-עשרה, האחות השלישית, הייתה ילדה טובת מזג וחביבה, אך כיוון שניחנה במידה רבה ברומנטיות של מריאן, ללא תבונתה, לא הצליחה בגילה הצעיר להשתוות לאחיותיה הבוגרות ממנה