פרק 2:
מיה נאנחה. לא היה לה כוח לבעיות של רותם. לה עצמה היו בעיות אמתיות. היא לא באמת הבינה דבר בנושא, אבל לא היה קשה כל-כך להיכנס לראשה של רותם.
הדמעות פרצו שוב. למיה נמאס. מהכל. היא הייתה רגילה לדחייה מצד חבריה לספסל הלימודים. גם אם לא ידעה מה הסיבה לכך.
לא הרבה אפשרויות עמדו לפניה. אם אפילו הוריה לא הבינו אותה, אז מי כן יבין?
דפיקה נשמעה על דלת חדרה של מיה. עוד שתי דפיקות. דפיקה. זה אחיה הגדול. הוא לא הבין אותה, אבל השתדל שלא להראות את זה. הוא השתדל להיות תומך ודואג, ולתת למיה תחושת ביתיות ומשפחתיות, גם אם הם לא באמת קיימים.
מיה ניסתה לעצור את הדמעות, אבל הן בשלהן, ממשיכות לזרום.
הדלת נפתחה. ראשו של אחיה, עידן, הציץ פנימה.
"אפשר להיכנס?"
מיה הנהנה.
"שמעתי קודם שדיברת עם רותם. מה היה הפעם?"
מיה חייכה מבין הדמעות. "היא ראתה את טל מתנשק עם סיגל. ברור שהיא זרקה אותו על המקום, אבל הוא היה חתיך!" מיה חיקתה את קולה הילדותי והסנוב של רותם.
עידן צחק. "חיקוי טוב!"
החיוך נמחק מפניה של מיה. היא נשכבה על מיטתה ותחבה פניה בכרית. "מה עכשיו?" קולה נשמע עמום.
"עכשיו ארוחת ערב!" הוא יצא מהחדר, וחזר כעבור שניות ספורות, מחזיק מגש עמוס בידיו.
"למה אתה טורח? אני לא באמת אוכל משהו."
אבל לקח לי שנים להכין את השוקו בטמפרטורה הנכונה, את הטוסט ביחס המתאים של התוספות ואת הצ'יפס שבצד במרקם האהוב עלייך!!!" קרא.
קצה של חיוך ביצבץ על פניה. "טוב, טוב."
עידן כמעט קפץ משמחה. "טוב, מצוין! אני שמח שאת אוכלת משהו. נו, איך האוכל?"
פיה של מיה היה מלא, אז היא רק הנהנה.
חיוכו של עידן התרחב. "עכשיו זה הזמן שלי לדבר," אמר והמשיך כמעט מיד. "החלטתי שאת עובדת יותר מידי קשה, אז אנחנו נוסעים הערב לסרט!"
מיה בלעה את האוכל והסתכלה עליו בעיניים פעורות. "אתה באמת עשית את זה בשבילי?"
החיוך על פניו המשיך לגדול. היא קפצה ליו בחיבוק.
"טוב, אז הלו"ז הוא כזה," עידן הסתכל בשעונו. "עכשיו השעה 18:45 והסרט רק ב-20:30, אז אנחנו הולכים למצוא לך את השמלה המשלמת לנשף תחילת הלימודים!"
פניה של מיה נפלו. כל שנה בתחילת הלימודים בית הספר ארגן נשף תחילת שנה לתלמידי כיתה ח' ומעלה. לתלמידי כיתה ז' הייתה מסיבה קטנה, לגיבוש השכבה בשנה הראשונה שלהם בבית-הספר החדש.
בשנה שעברה מיה הלכה בפעם הראשונה לנשף, וסבלה כל רגע שם. "הודעתי שאני לא מגיעה לנשף, ואני גם לא אלך" אמרה.
"אני דאגתי לזה. אל-תדאגי, סידרתי הכל" אמר בביטחון.
"אבל כולם מגיעים עם בני-זוג ולי אין. אני לא רוצה ללכת לבד."
"למה את כל-כך מתעקשת?" שאל עידן.
מיה הרכינה ראשה. "אתה צודק" לחשה. היא הרימה לאט את ראשה והסתכלה עליו. " אני כפוית טובה." היא חייכה. "תודה. טוב, הולכים?"
עידן חייך. הוא חיבק אותה. "איזה מזל שיש לי את האופנוע. אמא ואבא בחיים לא היו נותנים לנו לנסוע סתם כך."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
