שיר שכתבתי לזכרה של סבתי ז"ל שאהבתי , אוהבת ואוהב תמיד

זכרתי את היופי והחיים

שמרתי בנבכי מוחי

את הרגעים היפים ביותר

זכרתי את הצער והסוף

בתוך תוכי נצרתי

גם את הרגעים העצובים.

עכשיו הזיכרון רחוק ומעורפל

אך עדיין שם.

צובט בלב

מזכיר את הישנו והאיננו.

הזיכרון נותן את הסיבה

לעצב, לכאב האובדן.

אני מאשימה את הזיכרון

זה שהוליד געגועים

לדברים נשכחים,

לימים שמחים ועצובים,

לאנשים אהובים

אם איבדת פעם משהו חשוב אתה מכיר את ההרגשה.

הרגשת הריקנות . ההרגשה של תהום בתוכך . משהו גדול מדי בשביל למלא אותו.

כשקראתי את הסיפורים העתיקים .על אלות ואלים. אני נזכרת שפעם האמינו שקודם הכל היה רע ומתוך הרע יצא טוב.

כל הבריות מרושעות ביסודן. טוב הוא המצאה של בני האדם . כמו שאמר לפני שייקספיר "אין בעולם טוב ורע,אלא בדברינו ובמחשבותינו" .

טארטארוס- רוח התהום הנצחית. הוא הכאב הראשון . הוא המלכודת הנוראה מכל.

הוא רק סיפור . סיפור יפה . אבל הכאב שהוא מיצג הוא אמיתי, נכון?

כי אם הוא לא אמיתי. אז אני לא יודעת יותר מי אני...

טעם מריר

שאינו נדיר

תמיד נתקלים בו

באותה דרך

בדרך הסלולה

אל ותה הצלחה

חסרת משמעות

בלתי מושגת

שאינה אלא אשליה

טעם מריר

בלתי נמנע

להתחמק ממנו תמיד מנסים

אבל אי אפשר

בעולם הזה להשיג שום דבר

ללא הסיכון

הסיכון שבאמון

אמון תמיד נשבר

ואין טעם מר

מטעמה של

הבגידה.