1. כואב לזכור

שיר שכתבתי לזכרה של סבתי ז"ל שאהבתי , אוהבת ואוהב תמיד

זכרתי את היופי והחיים
שמרתי בנבכי מוחי
את הרגעים היפים ביותר

זכרתי את הצער והסוף
בתוך תוכי נצרתי
גם את הרגעים העצובים.

עכשיו הזיכרון רחוק ומעורפל
אך עדיין שם.
צובט בלב
מזכיר את הישנו והאיננו.

הזיכרון נותן את הסיבה
לעצב, לכאב האובדן.
אני מאשימה את הזיכרון
זה שהוליד געגועים
לדברים נשכחים,
לימים שמחים ועצובים,
לאנשים אהובים

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

2. "אתה חושב משמע אתה קיים"

אם איבדת פעם משהו חשוב אתה מכיר את ההרגשה.
הרגשת הריקנות . ההרגשה של תהום בתוכך . משהו גדול מדי בשביל למלא אותו.
כשקראתי את הסיפורים העתיקים .על אלות ואלים. אני נזכרת שפעם האמינו שקודם הכל היה רע ומתוך הרע יצא טוב.
כל הבריות מרושעות ביסודן. טוב הוא המצאה של בני האדם . כמו שאמר לפני שייקספיר "אין בעולם טוב ורע,אלא בדברינו ובמחשבותינו" .
טארטארוס- רוח התהום הנצחית. הוא הכאב הראשון . הוא המלכודת הנוראה מכל.
הוא רק סיפור . סיפור יפה . אבל הכאב שהוא מיצג הוא אמיתי, נכון?
כי אם הוא לא אמיתי. אז אני לא יודעת יותר מי אני...

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

3. הטעם המר ביותר

טעם מריר
שאינו נדיר
תמיד נתקלים בו
באותה דרך
בדרך הסלולה
אל ותה הצלחה
חסרת משמעות
בלתי מושגת
שאינה אלא אשליה

טעם מריר
בלתי נמנע
להתחמק ממנו תמיד מנסים
אבל אי אפשר
בעולם הזה להשיג שום דבר
ללא הסיכון
הסיכון שבאמון

אמון תמיד נשבר
ואין טעם מר
מטעמה של
הבגידה.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

4. אלו פניו האמיתיות

בדרכו השונה
הוא הולך בתלם.
בראייה נדירה
הוא הבוחן זוטות.
בדרכי נסתרות
הוא פותר בעיות כה נושנות.
בלי משים
הוא אשר מחולל צרות.

הוא שדואג
הוא שאכזרי
הוא שנותן הכל
הוא זה שגם לוקח

כי הוא הזמן
וזוהי חובתו

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

5. סיפור ישן נושן

"מי אני?" שאלה הילדה הקטנה עם צמת הזהב והחיוך המלאכי. לפניה עמד גבר גבוה ורזה עטוי ברדס בצבע שחור משחור שנדמה כי שאב את כל הצבע והיופי שסביבו. "את בתי, וכך תהיי תמיד" אמר בקולו הצורמני והעייף. עיניה נפערו מאי אמון והיא פרצה בבכי "אינך יכול להיות אבי" קול מתוק שהיה ממס כל לבב מלבד זה של הגבר בברדס בקע מגרונה. כקול דמוי לחישה שמעה הילדה ישירות אל תוך אוזנה "את אינך רוצה להאמין, אך את יודעת שזה נכון". לפתע בקע מגב הילדה אור לבן בוהק שגדל והתעצם עד שהפך לזוג כנפי מלאך אדירות בעלות מראה מרהיב. "הסתלק ואל תשוב לכאן יותר!" זעקה הילדה בקול מעט רועד . הגבר השיל מעליו את הברדס ומתחתיו נראה גבר יפה תואר עם חיוך מרושע שהרס את תווי פניו הנאים "כך אומרות שפתייך אך ליבך עימי, ולו אני אקשיב, אחזור במועד שבו תזדקקי לי ביותר" אמר בקול מלא כוונה בעודו עוטה את הברדס ונעלם אל הצללים. "אחכה לך , אבי, אבי החיים" מלמלה לעצמה בקול חלוש.
******

כך חיכיתי לו בציפייה שיבוא וייקח אותי עימו כי הוא אבי, אך אמי שדוחה את המועד,
כי אני ביתם של המוות והאלה הגדולה, האלה רבת החסד שעליי שומרת מכל משמר אך לוכדת אותי בין קירות עולם קטן.
שומרת את כוחי האינסופי לעת שבו אבי שייקח אותי, הוא תמיד בא ולוקח אותי , כך יהיה תמיד ואז אוכל לשוטט לי בעולם הגדול לעשות הכל חוץ מלהיות בעולם הקטן , זה שנתון לחסדיה של אמי , בו לא אוכל להיות, לא באמת.
ובין ציפית לאבי אז ובין אם לא, הצטערתי על אובדנו של העולם הקטן, כי עולם קטן גם הוא עולם ומלואו.
עולם בו למדתי שיש טוב ויש רע, בו למדתי הונאה ורמיה אך גם רחמים ואהבה. אני אוכל להיות בעולם הגדול אך כצל ולא יותר , כי מי שהיה ואיננו.
אמי היא שנותנת לי את מקומי בעולם מוגבל ומלא רגשות ואבי שמשחרר אותי אל ריקנותו האינסופית.
אמי היא האל ואבי הוא מוות ,אך מי אני אתם כבר יודעים, אני היא החיים ואני היא הנשמה.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

6. סיפור עתיק

"מי אני?" שאלה הילדה הקטנה עם צמת הזהב והחיוך המלאכי. לפניה עמד גבר גבוה ורזה עטוי ברדס בצבע שחור משחור שנדמה כי שאב את כל הצבע והיופי שסביבו. "את בתי, וכך תהיי תמיד" אמר בקולו הצורמני והעייף. עיניה נפערו מאי אמון והיא פרצה בבכי "אינך יכול להיות אבי" קול מתוק שהיה ממס כל לבב מלבד זה של הגבר בברדס בקע מגרונה. כקול דמוי לחישה שמעה הילדה ישירות אל תוך אוזנה "את אינך רוצה להאמין, אך את יודעת שזה נכון". לפתע בקע מגב הילדה אור לבן בוהק שגדל והתעצם עד שהפך לזוג כנפי מלאך אדירות בעלות מראה מרהיב. "הסתלק ואל תשוב לכאן יותר!" זעקה הילדה בקול מעט רועד . הגבר השיל מעליו את הברדס ומתחתיו נראה גבר יפה תואר עם חיוך מרושע שהרס את תווי פניו הנאים "כך אומרות שפתייך אך ליבך עימי, ולו אני אקשיב, אחזור במועד שבו תזדקקי לי ביותר" אמר בקול מלא כוונה בעודו עוטה את הברדס ונעלם אל הצללים. "אחכה לך , אבי, אבי החיים" מלמלה לעצמה בקול חלוש.
******

כך חיכיתי לו בציפייה שיבוא וייקח אותי עימו כי הוא אבי, אך אמי שדוחה את המועד,
כי אני ביתם של המוות והאלה הגדולה, האלה רבת החסד שעליי שומרת מכל משמר אך לוכדת אותי בין קירות עולם קטן.
שומרת את כוחי האינסופי לעת שבו אבי שייקח אותי, הוא תמיד בא ולוקח אותי , כך יהיה תמיד ואז אוכל לשוטט לי בעולם הגדול לעשות הכל חוץ מלהיות בעולם הקטן , זה שנתון לחסדיה של אמי , בו לא אוכל להיות, לא באמת.
ובין ציפית לאבי אז ובין אם לא, הצטערתי על אובדנו של העולם הקטן, כי עולם קטן גם הוא עולם ומלואו.
עולם בו למדתי שיש טוב ויש רע, בו למדתי הונאה ורמיה אך גם רחמים ואהבה. אני אוכל להיות בעולם הגדול אך כצל ולא יותר , כי מי שהיה ואיננו.
אמי היא שנותנת לי את מקומי בעולם מוגבל ומלא רגשות ואבי שמשחרר אותי אל ריקנותו האינסופית.
אמי היא האל ואבי הוא מוות ,אך מי אני אתם כבר יודעים, אני היא החיים ואני היא הנשמה.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

7.

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים

8. אהבה אמיתית

כה רכה,
כה שונה,
כה טובה ,
היא אותה אהבה.

כמה יפה,
כמה שמחה,
כמה זוהרת,
היא האהבה הבוערת.

איזו שבריריות
איזו טיפשות
איזו השפלה
יש בכל סוגי האהבה

כזאת חוכמה יש למי שהמציא את האהבה,
חבל שאינו ציין כי היא רק עוד אשליה

נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים