1. "מרכבה" בתרבות היהודית ובתרבות ההודית

"מרכבה" בתרבות היהודית ובתרבות ההודית

מבוא
אינני חוקר מרכבות, לא בתרבות היהודית ולא בתרבות ההודית, אך החלטתי לכתוב על הנושא משום שהמרכבה ממלאת תפקיד בשתי התרבויות, במיוחד בהיבט המיסטי. למרות שההבדל בין "יהודית" ל"הודית" הוא י' בלבד, לדעתי רב המפריד מן המשותף, ואינו מסתכם בקוצו של י'.

המרכבה בתרבות היהודית
פרופ' יונתן גרוסמן טוען שמקור המרכבה במיסטיקה היהודית הוא בתיאור מסעות בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצריים. על פי פרשנויות מסורתיות, העגלה שעליה נישא ארון הברית ומעליו הכרובים היא עם ישראל ה"מהווה מרכבה לשכינה על הארץ, במקביל למרכבה השמיימית של הכרובים" (ויקיפדיה).
בתנ"ך
המרכבה נזכרת בתנ"ך בהקשרים גשמיים, ככלי מלחמה, או ככלי רכבו של המלך. במקרהו של אבשלום בן המלך דוד, המרכבה שימשה כסמל להכתרתו, כביכול, כיורש העצר והמלך בעתיד. הייתה זו קריאת תיגר על החלטתו של המלך דוד להעדיף את שלמה על פניו והקדמה למרידתו באביו:
וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו." (שמואל ב', פרק ט"ו, פסוק א('.
באופן אסוצייטיבי אני נזכר גם ביהוא בן נמשי. אמנם לא נוקבים בו במילה "מרכבה", אך היא מתבקשת מן ההקשר. נאמר על יהוא בן נמשי "כי בשיגעון ינהג" (מלכים ב', פרק ט', פסוק כ'). ברור כי נהג במרכבה, אך זהו תיאור גשמי שאינו קשור למרכבה בהקשר המיסטי.
רק במקרה עלייתו של אליהו הנביא השמיימה, המרכבה מתאימה לדיוננו, מכיוון שיש בה ממד מיסטי:
"וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם") מלכים ב', פרק ב', פסוק י"א). הנביא אלישע, תלמידו של אליהו הנביא קורא לו: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (פסוק י"ב). אליהו הנביא הפך להיות מבשר הגאולה, וכך, בכל בית בישראל שבו נחוג ליל הסדר, ממלאים כוס יין לאליהו הנביא ופותחים עבורו את הדלת.
יהואש בן יהואחז מלך ישראל קורא מאוחר יותר לנביא אלישע על ערש מותו "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (שם, פרק י"ג, פסוק י"ד).
האל נזכר כ"רוכב שמים" (דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ו) בספר תהילים (פרק ס"ח, פסוק ה'): שִׁ֤ירוּ לֵֽאלֹהִים֮ זַמְּר֪וּ שְׁ֫מ֥וֹ, סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב בָּֽ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו.

הנביאים ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל תיארו את אלוהים ומרכבתו. הנביא ישעיהו: "כִּי הִנֵּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו" (פרק ס"ו, פסוק ט"ו); ובדומה לכך אצל ירמיהו: "הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו--קַלּוּ מִנְּשָׁרִים, סוּסָיו" (פרק ד', פסוק י"ג);
גם הנביא זכריה מזכיר מרכבות שמימיות, אך לא את מרכבתו של "אדון כל הארץ" (פרק ו'):
א וָאָשֻׁב, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת, מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים; וְהֶהָרִים, הָרֵי נְחֹשֶׁת. ב בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה, סוּסִים אֲדֻמִּים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית, סוּסִים שְׁחֹרִים. ג וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית, סוּסִים לְבָנִים; וּבַמֶּרְכָּבָה, הָרְבִעִית, סוּסִים בְּרֻדִּים, אֲמֻצִּים. ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ, הַדֹּבֵר בִּי: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ, וַיֹּאמֶר אֵלָי: אֵלֶּה, אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, יוֹצְאוֹת, מֵהִתְיַצֵּב עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.
הרב ברויאר, חוקר תנ"ך שזכה גם להכרה אקדמית, משווה בין התיאורים הדומים של ישעיהו ושל יחזקאל בהסתמך על התלמוד, (חגיגה, י"ג, ע"ב):
אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה — לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה — לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ.
טיעונו העיקרי של ברויאר הוא ששניהם ראו את אותו המראה, אך יחזקאל הרבה בפרטים כבן-כפר שרואה דבר בפעם הראשונה, מתפעל ומרבה בפרטים, לעומת ישעיהו, שכתב את תיאורו כבן-עיר מנוסה, שראה ומכיר ועל כן ממעיט בפירוט.
חזיון יחזקאל (פרק א', פסוקים ד'-כ"ח):
ד וָאֵ֡רֶא וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ סְעָרָ֜ה בָּאָ֣ה מִן הַצָּפ֗וֹן עָנָ֤ן גָּדוֹל֙ וְאֵ֣שׁ מִתְלַקַּ֔חַת וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִ֑יב וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ כְּעֵ֥ין הַֽחַשְׁמַ֖ל מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ ה וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ דְּמ֖וּת אַרְבַּ֣ע חַיּ֑וֹת וְזֶה֙ מַרְאֵיהֶ֔ן דְּמ֥וּת אָדָ֖ם לָהֵֽנָּה׃ ו וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ת וְאַרְבַּ֥ע כְּנָפַ֖יִם לְאַחַ֥ת לָהֶֽם׃ ז וְרַגְלֵיהֶ֖ם רֶ֣גֶל יְשָׁרָ֑ה וְכַ֣ף רַגְלֵיהֶ֗ם כְּכַף֙ רֶ֣גֶל עֵ֔גֶל וְנֹ֣צְצִ֔ים כְּעֵ֖ין נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל׃ ח (וידו) וִידֵ֣י אָדָ֗ם מִתַּ֨חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם׃ ט חֹ֥בְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹֽא יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃ י וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֮ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי שׁ֥וֹר מֵֽהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן׃ יא וּפְנֵיהֶ֕ם וְכַנְפֵיהֶ֥ם פְּרֻד֖וֹת מִלְמָ֑עְלָה לְאִ֗ישׁ שְׁ֚תַּיִם חֹֽבְר֣וֹת אִ֔ישׁ וּשְׁתַּ֣יִם מְכַסּ֔וֹת אֵ֖ת גְּוִיֹּֽתֵיהֶֽנָה׃ יב וְאִ֛ישׁ אֶל עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵ֑כוּ אֶ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה שָּׁ֨מָּה הָר֤וּחַ לָלֶ֨כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ יג וּדְמ֨וּת הַֽחַיּ֜וֹת מַרְאֵיהֶ֣ם כְּגַֽחֲלֵי אֵ֗שׁ בֹּֽעֲרוֹת֙ כְּמַרְאֵ֣ה הַלַּפִּדִ֔ים הִ֕יא מִתְהַלֶּ֖כֶת בֵּ֣ין הַֽחַיּ֑וֹת וְנֹ֣גַהּ לָאֵ֔שׁ וּמִן הָאֵ֖שׁ יוֹצֵ֥א בָרָֽק׃ יד וְהַֽחַיּ֖וֹת רָצ֣וֹא וָשׁ֑וֹב כְּמַרְאֵ֖ה הַבָּזָֽק׃ טו וָאֵ֖רֶא הַֽחַיּ֑וֹת וְהִנֵּה֩ אוֹפַ֨ן אֶחָ֥ד בָּאָ֛רֶץ אֵ֥צֶל הַֽחַיּ֖וֹת לְאַרְבַּ֥עַת פָּנָֽיו׃ טז מַרְאֵ֨ה הָאֽוֹפַנִּ֤ים וּמַֽעֲשֵׂיהֶם֙ כְּעֵ֣ין תַּרְשִׁ֔ישׁ וּדְמ֥וּת אֶחָ֖ד לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּמַרְאֵיהֶם֙ וּמַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר יִֽהְיֶ֥ה הָֽאוֹפַ֖ן בְּת֥וֹךְ הָֽאוֹפָֽן׃ יז עַל אַרְבַּ֥עַת רִבְעֵיהֶ֖ן בְּלֶכְתָּ֣ם יֵלֵ֑כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ יח וְגַ֨בֵּיהֶ֔ן וְגֹ֥בַהּ לָהֶ֖ם וְיִרְאָ֣ה לָהֶ֑ם וְגַבֹּתָ֗ם מְלֵאֹ֥ת עֵינַ֛יִם סָבִ֖יב לְאַרְבַּעְתָּֽן׃ יט וּבְלֶ֨כֶת֙ הַֽחַיּ֔וֹת יֵֽלְכ֥וּ הָאֽוֹפַנִּ֖ים אֶצְלָ֑ם וּבְהִנָּשֵׂ֤א הַֽחַיּוֹת֙ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ יִנָּֽשְׂא֖וּ הָאֽוֹפַנִּֽים׃ כ עַ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה שָּׁ֨ם הָר֤וּחַ לָלֶ֨כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ שָׁ֥מָּה הָר֖וּחַ לָלֶ֑כֶת וְהָאֽוֹפַנִּ֗ים יִנָּֽשְׂאוּ֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַֽחַיָּ֖ה בָּאֽוֹפַנִּֽים׃ כא בְּלֶכְתָּ֣ם יֵלֵ֔כוּ וּבְעָמְדָ֖ם יַֽעֲמֹ֑דוּ וּֽבְהִנָּשְׂאָ֞ם מֵעַ֣ל הָאָ֗רֶץ יִנָּֽשְׂא֤וּ הָאֽוֹפַנִּים֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַֽחַיָּ֖ה בָּאֽוֹפַנִּֽים׃ כב וּדְמ֞וּת עַל רָאשֵׁ֤י הַֽחַיָּה֙ רָקִ֔יעַ כְּעֵ֖ין הַקֶּ֣רַח הַנּוֹרָ֑א נָט֥וּי עַל רָֽאשֵׁיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ כג וְתַ֨חַת֙ הָֽרָקִ֔יעַ כַּנְפֵיהֶ֣ם יְשָׁר֔וֹת אִשָּׁ֖ה אֶל אֲחוֹתָ֑הּ לְאִ֗ישׁ שְׁתַּ֤יִם מְכַסּוֹת֙ לָהֵ֔נָּה וּלְאִ֗ישׁ שְׁתַּ֤יִם מְכַסּוֹת֙ לָהֵ֔נָּה אֵ֖ת גְּוִיֹּֽתֵיהֶֽם׃ כד וָֽאֶשְׁמַ֣ע אֶת ק֣וֹל כַּנְפֵיהֶ֡ם כְּקוֹל֩ מַ֨יִם רַבִּ֤ים כְּקוֹל שַׁדַּי֙ בְּלֶכְתָּ֔ם ק֥וֹל הֲמֻלָּ֖ה כְּק֣וֹל מַֽחֲנֶ֑ה בְּעָמְדָ֖ם תְּרַפֶּ֥ינָה כַנְפֵיהֶֽן׃ כה וַיְהִי ק֕וֹל מֵעַ֕ל לָֽרָקִ֖יעַ אֲשֶׁ֣ר עַל רֹאשָׁ֑ם בְּעָמְדָ֖ם תְּרַפֶּ֥ינָה כַנְפֵיהֶֽן׃ כו וּמִמַּ֗עַל לָֽרָקִ֨יעַ֙ אֲשֶׁ֣ר עַל רֹאשָׁ֔ם כְּמַרְאֵ֥ה אֶֽבֶן סַפִּ֖יר דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א וְעַל֙ דְּמ֣וּת הַכִּסֵּ֔א דְּמ֞וּת כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֛ם עָלָ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ כז וָאֵ֣רֶא כְּעֵ֣ין חַשְׁמַ֗ל כְּמַרְאֵה אֵ֤שׁ בֵּֽית לָהּ֙ סָבִ֔יב מִמַּרְאֵ֥ה מָתְנָ֖יו וּלְמָ֑עְלָה וּמִמַּרְאֵ֤ה מָתְנָיו֙ וּלְמַ֔טָּה רָאִ֨יתִי֙ כְּמַרְאֵה אֵ֔שׁ וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִֽיב׃ כח כְּמַרְאֵ֣ה הַקֶּ֡שֶׁת אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶ֨ה בֶֽעָנָ֜ן בְּי֣וֹם הַגֶּ֗שֶׁם כֵּ֣ן מַרְאֵ֤ה הַנֹּ֨גַהּ֙ סָבִ֔יב ה֕וּא מַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כְּבוֹד יְהוָ֑ה וָֽאֶרְאֶה֙ וָֽאֶפֹּ֣ל עַל־פָּנַ֔י וָֽאֶשְׁמַ֖ע ק֥וֹל מְדַבֵּֽר.

בחזיונו של הנביא יחזקאל, אשר הפך למקור העיקרי של ספרות ההיכלות והמרכבה, המושג "מרכבה" אינו מוזכר במפורש אלא "אופנים" בלבד. תיאורם מזכיר את תיאור אופני המרכבה שהייתה בבית המקדש הראשון שבנה שלמה (מלכים א', ז', ל"ג): וּמַֽעֲשֵׂה֙ הָאֹ֣ופַנִּ֔ים כְּמַעֲשֵׂ֖ה אֹופַ֣ן הַמֶּרְכָּבָ֑ה יְדֹותָ֣ם וְגַבֵּיהֶ֗ם וְחִשֻּׁקֵיהֶ֛ם וְחִשֻּׁרֵיהֶ֖ם הַכֹּ֥ל מוּצָֽק.
בספרות ההיכלות והמרכבה
"ספרות ההיכלות והמרכבה התחברה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. מועד חיבורה וזהות מחבריה שנויים במחלוקת. המקדימים מייחסים חיבורים אלו לשלהי התקופה התנאית ולתקופה האמוראית (מאות שנייה–שלישית עד שישית לספירה) ואילו המאחרים מייחסים ספרות זו למאות שביעית–שמינית. קדמותה של מסורת המרכבה מקובלת במחקר גם אם שאלת מועד עריכת החיבורים שנויה במחלוקת. חלקים רבים ממסורת המרכבה משקפים קשרי גומלין עם ספרות קומראן, עם הספרות התנאית ועם מסורת התפילה הקדומה, ומצביעים בבירור על קדימותה.". (מתוך: רחל אליאור - ספרות ההיכלות והמרכבה והקשרה הכוהני. ויקיפדיה).
ההיכרות הראשונית שלי עם ספרות ההיכלות והמרכבה הייתה בשנות השמונים של המאה העשרים, בשיעור של פרופ' יוסף דן על המיסטיקה היהודית הקדומה. כיום יש חוקרים אחדים העוסקים בנושא והבולטת ביותר ביניהם היא פרופ' רחל אליאור, אשר פרסמה ספרים ומאמרים בנושא ומרצה עליו בפורומים שונים.
בספרות היהודית המיסטית הקדומה המרכבה הייתה אמצעי התחבורה הקבוע להגעה אל הרקיעים העליונים, עד לרקיע השביעי, מקום מושבו של האל. אזכיר ספר אחד שנחרת בזיכרוני – "שיעור קומה". האל מתואר בו בדמות אדם, ומקורו של שרשרת המסירה מיוחס לרבי עקיבא. המספר מתאר את ממדיהם של אברי האל ואת שמותיהם, אך מכיוון שהאל חורג מכל התנסות אנושית רגילה, המספר מתאר את ממדיו במושגים שהמוח האנושי אינו מסוגל להכיל. למשל:
"צווארו שלושה עשר אלפי רבבות פרסאות גובה צווארו. סנניה"ו ובהתיק"ן שמו. עיגול ראשו שלוש מאות אלפים רבבות ול"ג ושליש פרסאות, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע....".
התיאור שלעיל מתקשר אצלי לאחד ממיתוסי הבריאה בתרבות ההינדואית – סיפור ה"פורושה" – יצור קמאי בדמות אדם, שקדם לבריאת העולם. הוא הוקרב, ומגופו נוצר העולם המוכר לנו כיום (פורושסוקטה, ריגוודה, 10.90).
הרעיונות המיסטיים של ספרות המרכבה וההיכלות, השפיעו גם על הוגים יהודים בדורות הבאים. "מעשה מרכבה" הפך להיות מילה נרדפת לחקר הנסתר ולניסיון להבין את מהותו של האל. תקצר היריעה מלעסוק בכל ההתייחסות לנושא ביהדות. די להזכיר שקיימת מחלוקת לגבי העיסוק בנסתר. יש השוללים אותו לחלוטין ויש המתירים אותו ליחידים בלבד, שהגיעו לדרגת בשלות רוחנית מתאימה. אולם, לא לפני גיל ארבעים, כאשר דמות רבי עקיבא משמשת כדוגמה.

המרכבה בתרבות ההודית
כמו בתרבות היהודית, גם בתרבות ההודית המרכבה מופיעה כתיאור של מציאות גשמית, וגם כמשל מבחינה מיסטית-רוחנית. גם אם לא הייתה מרכיב בחיי היום-יום של מרבית האנשים, המרכבה הייתה מוכרת לכת הלוחמים (קְשָטְריה), והייתה מרכיב חשוב בתרבות ההודית.
לכל אל באמונה ההינדואית יש "רֶכֶב", כלומר בעל חיים המשמש לו למעבר ממקום למקום. למשל במשפחת שיווה, האל שיווה רוכב על פר בשם "נָנְדי", רעייתו פּארווטי רוכבת על לביאה, בתו סָרָסְווטי רוכבת על טווס, בנו האחד – קָרְטְטיקֶיָה/קוּמאר/סוּבְּרָמָנְיָה/סְקָנְדה, ועוד שמות רבים אחרים – רוכב על טיגריס, גָנֶשָה, בנו האחר של שיווה, הכרסתן בעל ראש הפיל, רוכב על עכבר/וש.
אינְדְרָה, מלך האלים ברובד המוקדם של ההינדואיזם, רוכב על פיל לבן בשם "אָייראווטה". אולם, במלחמתו נגד השדים יש לו מרכבה. הוא משאיל את מרכבתו לאל ראמה, וכן נותן אותה גם לאָרְג'וּנה, לשם מסעו אל השמים (מָהאבְּהָרָטה, להלן).
המרכבה משחקת תפקיד חשוב מאד בבְּהאגָוודְגיטא, שהיא חלק מן האפוס הגדול ביותר בעולם – המהאבהרטה. לפני הקרב הגדול והמכריע, ארג'ונה, המפקד של צבא בני פָּנְדוּ, מסרב להילחם. הוא צופה את ההרוגים הרבים מבין חייליו ומבין חיילי הצבא של יריביו בני קוּרוּ, וביניהם גם לוחמים קרובים ויקרים ללבו. רַכָּבו, חברו המלך קְרישְנה, שהוא התגלמות האל וישְנוּ, משכנע אותו שבתור בן לכת הלוחמים, הוא חייב להילחם. הבהאגוודגיטא הפכה ל"ספר חובה" למתוודעים לדת ההינדואיזם, והייתה נר לרגליו של מהאטמה גנדי, שהביא להקמתה של הודו הדמוקרטית המודרנית.
הדיאלוג הדתי/פילוסופי/רוחני בין ארג'ונה לקרישנה, מתרחש במרכבה. בהיותה הרקע לתרחיש בין בן-התמותה לאל בן האלמוות, המרכבה מקבלת משמעות סמלית לקשר בין האדם לאל, וחורגת מתפקידה הגשמי ככלי מלחמה.
מרכבות גשמיות ממלאות תפקיד בתרחישים רבים בספרות ההינדואית, וכמו בבהאגוודגיטא, ממלאות תפקיד גם בתרחישים פילוסופיים-רוחניים. באחד המקרים, היא כלי תחבורה שמימי, אולם לא של אחד האלים, אלא של בת-תמותה – המלכה סָטְייווטי. למרות היותה בת-תמותה, היא מצליחה לטעת יראת-כבוד ואפילו פחד עד כדי רעד, באל השמש סוּריה, ובבנו, אל המוות יָמָה.
נאסיקטה, נושא הדוקטורט שלי היה נער שנשלח אל מותו וחזר בשלום לחיים בארץ. יום אחד, בהיותו בעולם שמעבר, היה עד לשיח בין הנווד השמימי נאראדה ואל המוות ימה. בשמיים חלפה מרכבה, בעת ששוחחו, וימה החל לרעוד בכל גופו. כאשר נאראדה שאל אותו לסיבת פחדו, הוא סיפר לו את סיפורה של המלכה סטייווטי, המלכה שנהגה במרכבה. הסיפור ארוך ולא אכנס כאן לפרטיו. התייחסתי אליו במאמרי:
"SatyavatĪ - A Little Story of a Great Woman ." South Asia. Journal of South Asian Studies. Vol. XXXII, no. 1. April 2009.

המרכבה משמשת גם כמשל לפסיכולוגיה האנושית במשל המרכבה בקָטְהָה אוּפּנישָד (פרק 3, פסוקים 3 -9). היא משמשת כאמצעי להבהרת המסר הרוחני החדשני של היצירה – מעבר מהקרבת קורבנות מן החי, למדיטציה, אינטרוספקציה, ותרגול דיסציפלינה אישית של יוגה:
"הגוף הוא המרכבה; 'אָטְמָן' – היסוד הרוחני באדם, המרכיב הקוסמי באני הפרטי, הוא אדון הרכב (הלוחם); ה'בּוּדְהי' – המכלול הנפשי של האדם (לפעמים מתורגם כאינטלקט בלבד), הוא הרַכָּב; החושים הם הסוסים ומושאי החושים הם מסלוליהם; מי שמחשבתו בלתי מרוסנת ונעדר הבנה/ידיעה נכונה, חושיו בלתי מרוסנים ומתרוצצים כסוסי פרא, ומי שהוא בעל הבנה/ידיעה נכונה, חושיו מרוסנים כסוסים מאולפים של רכב מנוסה" (תרגום שלי. ע. נ.).
המשל מציג כנמשל את המבנה הפסיכולוגי של האדם, ואת היוגה כאמצעי להשגת ריסון החושים, המבטיח את השגת הידיעה המשחררת. שוחר הידיעה ו"השחרור", צריך להגיע לשליטה מוחלטת בחושים, במחשבות וברגשות – בכל המכלול הגופני והפסיכולוגי שלו – על מנת להשיג את יהבו.
משל המרכבה בהינדואיזם מזכיר את משל המרכבה אצל אפלטון בחיבור "פיידרוס", בנאום השלישי של סוקרטס. הוא מציג את הצדדים המנוגדים באופן קוטבי בנפש האדם דרך המשלתם לסוסים. הסוס השחור מייצג את הצד היצרי, הפרוע, והסוס הלבן את הצד הרציונלי, המאולף, כאשר הרַכּב, השכל האנושי שולט בסוסים:
"משל הסוסים של אפלטון מייצג את תפיסת הפיקוד שלי וגם את תפיסתי את מדע המדינה. הוא מתאר את חייו של אדם או ארגון או מדינה, כמירוץ של מרכבה עם שני סוסים: סוס אחד שחור: סוס פרא, שקשה מאוד להשתלט עליו; וסוס אחד לבן: סוס שקט הניתן בקלות לשליטה. מי שאיננו משתלט על הסוס השחור יכול להפוך את המרכבה. לכן הוא נוטה לוותר עליו ולהישאר עם הסוס הלבן. אבל, אז, הוא לבטח לא ינצח במירוץ כי יוותר עם סוס אחד". (מתוך: גרשון הכהן, מורכבות בביטחון לאומי. ויקיפדיה - 31 באוגוסט 2017(.
גם זיגמונד פרויד עשה שימוש פסיכולוגי במשל זה:
"ניתן לדמות את היחסים שבין ה'אני' (ה'אגו') לבין ה'סתם' (ה'איד') לאלה שבין הרוכב לסוסו. הסוס מספק את האנרגיה התנועתית, והרוכב את היתרון של קביעת המטרה והכוונת בהמת הרכיבה לקראתה. אלא שלעיתים קרובות למדי אנו מוצאים ביחסים שבין ה'אני' וה'סתם' התגלמות של מצב אידיאלי פחות, לפיו נכפה על הרוכב להוביל את סוסו לכיוון שאליו רוצה הסוס ללכת" (פנחס נוי, פרויד והפסיכואנליזה, עמ' 200). (ויקיפדיה: על פיידרוס, מאת אפלטון).
ראוּסון טוען שהבהגוודגיטא – הדיאלוג בין ארג'ונה הלוחם לאל קרישנה רכבו, שמתקיים במרכבה לקראת הקרב – הוא הרחבה של משל המרכבה בקטהה אופנישד:
Rawson, J.N. - The Kaha Upaniṣad.
Oxford University Press. (London, 1934), p. 47.
סיכום
ספרות ההיכלות והמרכבה לא נכללת בהלכה היהודית הקנונית, ונותרה כ"ספרים חיצוניים". למרות זאת, לא מעט פסוקים ממנה השתלבו בתפילות, בפיוטים, במדרשים ובפולקלור הדתי. גם לא מעט מן ההתדיינויות במחשבת ישראל בנושאי מהות האל, או ביחסים שבין המאמין לאל, הושפעו ממנה ומן הקבלה. הוטלו הסתייגויות ואיסורים על העיסוק במיסטיקה, תורת הסוד – שנקראה בשמות אחדים ו"מעשה מרכבה" היה אחד מהם – למשל במשנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה א':
אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה, וְלא בְּמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם, וְלא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.
להדגמה, סיפור "ארבעה נכנסו לפרדס", ה"פרדס" הוא שם נוסף לתורת הסוד, או כפי שפירשו אותו כראשי תיבות: פשט, דרש, סוד. הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס הופיע לראשונה בתלמוד הבבלי: (חגיגה, י"ד, ע"ב:(
"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר (אלישע בן-אבויה. ע. נ.), ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני' (תהלים ק"א, ז'). בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (תהלים קט"ז, ט"ו). בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו' (משלי כ"ה, ט"ז). אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.
בגרסה אחרת:
רבי עקיבא, "עלה בשלום וירד בשלום" – נכנס בשלום ויצא בשלום.
שמעון בן זומא "הציץ ונפגע" – השתגע.
שמעון בן עזאי "הציץ ומת".
אלישע בן אבויה "הציץ וקיצץ בנטיעות" – התפקר.
הסיפור המשיך להתפתח ומופיע גם בזוהר ובמקורות אחרים, ורבים עושים בו שימוש במסגרת הדיונים הדתיים, הפילוסופיים/מיסטיים. הספר "כעלה נדף" הוא רומן היסטורי מרתק, שגיבורו המרכזי הוא אלישע בן-אבויה. מופיעים בו גם שלושת חבריו שנכנסו לפרדס ומתוארים בו החיים היהודיים בתקופת הסנהדרין והאירועים ההיסטוריים הרלבנטיים, כולל מרד בר כוכבא.

לעומת תפקידה החשוב של המרכבה במיסטיקה, באמונה ובפרקטיקה העממית היהודית, בתרבות ההודית תפקידה הוא מצומצם בהרבה. המרכבה מופיעה בעיקר ככלי מלחמתי בהקשרים רבים, והמפורסמת ביותר היא מרכבתו של ארג'ונה, שמקשרת בין הלוחם האנושי לרַכּבו ומקבלת גם משמעות מיסטית/רוחנית בפרק הבהאגוודגיטא. במקרים רבים, ובעיקר בהצגות ובסרטים, היא מופיעה כמרכבה גשמית, המשמשת ככלי מלחמה וכרקע לדיון שבין ארג'ונה לקרישנה.

נכתב לפני חודשיים

2. "הגמר הגדול"

"הגמר הגדול" (La grande finale)

לא מדובר ב"גמר הגדול" של טורניר ספורטיבי, אלא באירוע פרטי שלי.
ספרי "פנינת השומרון", יצא לאור בדפוס ב-500 עותקים. מניסיוני עם ספרי הראשון בעברית שיצא לאור – "אל מקורות הגנגס" – החלטתי מלכתחילה שאשווק את הספרים בעצמי ולא בחנויות הספרים.
עברו חמש שנים. והודעתי לאשתי שאחרוני העותקים של הספר נמכרו.
"חייבים לחגוג", שמחה אשתי, "כמו שחגגנו בסיום המכירה של הספר הראשון".
"מסכים בהחלט, ונזמין גם את אחותי ובן זוגה".
"אני אזמין לנו מקום במסעדה ביום שישי", סיכמה אשתי הפרקטית, שרגילה "לתקתק" עניינים.
ביום חמישי, יום לפני המפגש המתוכנן, גיליתי שני עותקים נוספים בתא המטען של המכונית, שנעלמו מעיניי קודם לכן.
"לא נבטל את המפגש המתוכנן במסעדה. גם שני העותקים האלה יימכרו", אמרתי לאשתי, מבלי לשער מראש באיזו מהירות זה אכן יקרה.
ביום שישי חגגנו ואף גילינו לאורחינו שהחגיגה מוקדמת במקצת, בשל התגלותם של שני העותקים הנוספים.
בבוקר יום ראשון יצאתי לסידורים. בחנות הראשונה שאליה הלכתי, לא היו עדיין קונים. בעל החנות שאתו רציתי לשוחח, היה עסוק בשיחת טלפון ואני התיישבתי בכיסא מולו והמתנתי בסבלנות.
הבהרתי לו את הבעיה שבגינה הגעתי, וכאשר סיימנו את שיחתנו, שאלתי אותו אם אפשר לעניין אותו בספר שלי.
"אני לא קורא ספרים", ענה.
"חבל. למה אתה לא קורא?"
"מקטנות לא אהבתי את הלימודים ולא אהבתי לקרוא, ואני היחיד מבין אחיי שאין לו השכלה אקדמית. אבי, שהיה איש דתי ורצה שאעמיק בגמרא, ניסה לשכנע אותי לקרוא, אך לא הצליח. הוא היה מוכן אפילו שאתחיל לקרוא ספרים חילוניים והביא לי אחד מספרי 'חסמבה', אבל גם אותו סירבתי לקרוא".
"אתה לא יודע מה אתה מפסיד", אמרתי. "למשל כיום, במצב המזופת הנוכחי, אנשים מחפשים להם מפלט, סוג של 'אסקפיזם', ויש כאלה שמוצאים אותו בקריאה. בזמנו, היו כאלה שאמרו לי אחרי שקראו את ספרי 'אל מקורות הגנגס', שהם הרגישו שכאילו אני לוקח אותם לטיול אתי".
הכתפתי את ילקוטי וביקשתי להיפרד לשלום, אך בעל החנות קם וליווה אותי אל הדלת.
"אתה יודע מה?" אמר על מפתן החנות כשיצאנו, "אני בכל זאת אקנה ממך את הספר".
"זה כבוד גדול עבורי למכור לך, שלא קראת ספר מימיך, את הספר. ממש עשית לי את היום".
"אני אקרא אותו, אני מבטיח, ואחר כך אעביר אותו לאשתי, שמאוד אהבת לקרוא".
כל שנותר לי הוא לקוות שאכן יקרא.
למחרת, ביום שני, פגשתי אישה שניסיתי לעניין אותה בספר כשנפגשנו לראשונה, וגם היא אמרה לי שאינה קוראת ספרים. אני שב ופוגש אותה לפעמים, אך בפגישותינו הבאות לא העליתי שוב את הנושא. ביום שני שוב נפגשנו וסיפרתי לה ולחברתה, שנותר לי עותק אחד בלבד מן הספר.
ללא היסוס וללא הרהור שני אמרה לי שהיא תקנה ממני את הספר.
"אבל אמרת לי שאת לא קוראת ספרים", אמרתי.
"נכון", השיבה, "בילדותי הייתי קוראת הרבה, ממש 'תולעת ספרים', ואפילו הייתי קוראת מתחת לשמיכה עם פנס, אחרי שכיבו לי את האור בחדר"
"באמת? גם לי זה היה קורה", אמרתי
"אבל", הוסיפה, "מזה עשרים שנה שלא לקחתי ספר ביד, ולכבוד הוא לי לרכוש ממך את העותק האחרון".
"את ממש מכבדת אותי", אמרתי, מופתע מאוד מן התפנית אצלה.
סגרנו את ה"עסקה", וגם במקרה שלה, אני מקווה שאכן תמלא את הבטחתה ותקרא.
גם אם רק אחד משני הרוכשים האחרונים, יקרא את ספרי, זכיתי ב"מצווה".

נכתב לפני 5 חודשים

3. משטה ציילונית

משטה ציילונית

עליתי אל הגג במכנסיים קצרים ובגופייה, ובידי ה"משטה" – הסכין הכבד שרכשתי בביקורי בציילון (סרי לנקה). דני רופ, החזאי בטלוויזיה החד-ערוצית של אותם ימים, הכריז בחדשות הערב, שהטמפרטורות יהיו גבוהות מן הרגיל בעונה ואכן היה יום חם.

יומיים קודם לכן, לאחר קיץ חם ואביך, ירד היורה – ממש מבול. הגשם שטף את האבק מן הבניינים ומן הדשאים, והעצים הבהיקו בירקותם. הברושים שבצד הדשא שמאחורי הבית, נראו רעננים וחגיגיים, כאילו התכוננו למסיבה שערכו הדרורים והבולבולים בצהלת ציוצים בין עופאיהם.
הגשם שירד במטחים כבדים הציף את כל הגג, וחשף את העובדה שהוא זקוק לזיפות מחדש בשל הסדקים שניבעו בו בקיץ. גרנו בקומה העליונה, ואחד הסדקים נוצר מעל חדר השינה שלנו, וגרם לכתם רטיבות להתפשט בפינה הצפון מערבית של התקרה. לא סמכתי על ועד הבית שיטפל במהירות בבעיה ועליתי לטפל בעצמי בסדק, כהכנה לקראת הגשמים שעוד עתידים לרדת. באמצעות הסכין הכבד חצבתי בסדק, מילאתי אותו בשבבי הזפת והידקתי היטב. אחר כך הבערתי מעל הסדק הממולא את העיתונים שהבאתי אתי, והסדק נסתם.

למרות שהמשטה הציילונית היא חלק מאוסף הפגיונות שלי, למעשה היא כלי עבודה רב-תכליתי. במהלך השנים היא שימשה אותי פעמים רבות במשימות עבודה מגוונות, מותאמת להפליא למטרה שלשמה נוצרה במקורה. ראיתי כמוה בידי העובדים הציילונים ביערות, משמשת כמשטה וכגרזן לחיתוך ולקיצוץ ענפים. ראיתי פועלים משתמשים בה כמקבת לניפוץ אבנים בעת סילוק מפולת סלעים. בשדות ראיתי שמשתמשים בה בתור כלי לשיפוץ תעלות ההשקיה ודפנות האדמה שסביב שדות האורז. וכמובן, זהו הכלי הנפוץ להתזת הראש של אגוזי הקוקוס הירוקים, על מנת לשתות את צופם, ולניפוץ קליפתם של אגוזי הקוקוס היבשים כדי לשתות את "חלבם" וליהנות מ"בשרם".

להבה של המשטה הציילונית מגיע לאורך של עשרים וחמישה ס"מ, עשוי מפס פלדה גסה בעובי של חמישה מ"מ. מסת המתכת מעניקה למשטה את הכובד הנדרש לביצוע מגוון העבודות. להב הפלדה מושחר כולו, ורק פס ההשחזה בחלקו התחתון, מהניצב ועד החוד, מגלה את צבעה הבהיר של המתכת. ברבות השנים גם פס זה התכהה מכתמי חלודה דקה. עיצובו של הלהב מזכיר חרב – סמוך לניצב רוחבו ארבעה ס"מ, והוא הולך ומתרחב בהמשך ומקבל "בטן" ברוחב של שישה ס"מ. חלקו התחתון שוב הולך ונעשה צר בכיוון החוד, כאשר גם חלקו העליון הולך וצר בצורה מעוגלת מקבילה. ניצב העץ הפשוט, שאורכו חמישה עשר סנטימטרים, צר בחלקו הסמוך ללהב והולך ומתרחב עד קצהו העליון. הוא משויף בארבעת קצותיו, על מנת שלא יחתוך ביד האוחזת בו, אך לא הושקע מאמץ לשוות לו מראה אסתטי. קצה הלהב התחתון שהוצר לרוחב של שני ס"מ ומחצה, הוכנס בחריץ שנוסר לאורך תשעה ס"מ בניצב, והוא מחוזק בשתי מסמרות ברזל.
במסעותיי ברחבי האי ציילון נתקלתי במשטות כאלה על כל צעד ושעל, אך לא רכשתי לי אף אחת, כדי לא להכביד את משא התרמיל על כתפיי. בסופו של דבר קניתי את המשטה שלי בעיר טרינקומלי, באזור המיושב ברובו על ידי המיעוט הטמילי, בקצה הצפון מזרחי של האי.

הגעתי לעיר ביום חמישי, בשעות אחר הצהרים, והייתי בדרכי לחיפוש אכסניה. לעומת הבירה קולומבו, כמעט לא נראו אנשים בשעה זו ברחובה הראשי של טרינקומלי. עברתי ליד חנות של כלי עבודה, שמרכולתה הוצגה לראווה על המדרכה. היו שם מעדרים – חלקם בעלי ידיות עץ ארוכות, וחלקם בעלי ידיות קצרות מאד, כנראה לצורך עבודה בכריעה. היו גם קלשונים עשויים מעץ, מטאטאים שיוצרו מסיבי עצי הקוקוס, ועוד, אך את עיניי שבתה תצוגה של משטות ציילוניות, כולן חדשות, מסודרות בשורה על פי אורכן. נעצרתי כדי ליהנות מן התצוגה, ואז יצא אליי בעל החנות. הוא היה טמילי נמוך קומה, בעל שער שחור ועור כהה, שפם על שפתו העליונה ושיניו בולטות. הוא לבש מכנסיים וחולצה לבנים, שהתבררו כתלבושתו הקבועה. לא היה דבר במראהו שיעיד על מערכת היחסים העומדת להתפתח בינינו, מלבד החיוך, שבתחילה ראיתי בו "חיוך מקצועי" – אותו חיוך שמרוח על פניו של כל אחד המנסה למכור משהו לתייר במזרח.
"מהיכן אתה?" שאל.
"מישראל".
"יש לכם צבא טוב", אמר, "בגלל זה אתה מתעניין בסכינים?"
"אני מתעניין בהם בלי קשר לצבא", עניתי. "יש לי אוסף של סכינים, אך אין לי משטה כזאת".
"למה שלא תקנה אחת?" אמר. "הן לא יקרות".
"הן כבדות" אמרתי, ובכל זאת הצבעתי על הארוכה שביניהן ושאלתי, "כמה זאת עולה?"
"עשר רופיות", ענה.
עשר רופיות היו ב-1966 שוות ערך לארבע לירות – סכום לא רב, אולם חייתי אז יום שלם תמורת סכום נמוך מזה, ועל כן התמקחתי.
"זה סכום גבוה עבורי", אמרתי.
"בוא, היכנס לשתות אתי כוס תה, ונמשיך לדבר". כוס תה הייתה דבר בעתו אחרי הנסיעה לטרינקומלי, והסכמתי בשמחה.
שוחחנו כחצי שעה. ראווי, בעל החנות, סיפר לי שהיה בעבר מורה לאנגלית, אך בקושי היה יכול לפרנס את משפחתו, ולכן עבר למסחר. התברר שהיה בן שלושים ושלוש – מבוגר ממני בסך הכל בשש שנים – אך אני הייתי רווק והוא כבר בעל משפחה ואב לארבעה ילדים. בסופו של דבר רכשתי את המשטה בחמש רופיות, וראווי הזמין אותי להתארח בביתו. הודיתי לו והלכתי אתו ברצון.
בביתו של ראווי הכרתי את אשתו ואת ילדיו – פרם ("אהבהPrem – "), בת העשר; דוו ("אֵל" Dev –), בן השמונה; ראג' ("מלך(Raj –", ילד שובב בן שש, וסוריה הקטנה – "צ'וטה סוריה" (Chota Surya) – בת השנתיים, שכמעט כל הזמן הייתה על הידיים. אכלנו ארוחת ערב מוקדמת וראווי הזמין אותי לסייר עמו בעיר. בשעת דמדומים הגענו אל שער ברזל בגדר שהקיפה את מתחם בסיס הצי בעיר. נזכרתי שישראל מכרה לצילון את שתי הפריגטות "משגב" ו"מבטח", והחלטתי לשאול עליהן. ב"בודקה", ביתן השמירה שליד השער, עמד שומר חמור סבר, שלא ידע כיצד להגיב על התקרבותי אליו.
"ערב טוב", אמרתי וחייכתי אליו – חיוך תמיד עוזר לשבור מחיצות.
"ערב טוב", ענה, עדיין מתלבט ותוהה מה אני רוצה ממנו.
"אני מישראל", אמרתי, "ורציתי לדעת מה שלום הפריגטות שמכרנו לכם".
"אה", אמר. "אחת הפריגטות נמצאת פה בנמל, אך כרגע אין אף קצין שתוכל לדבר אתו. בוא מחר בבקר בערך בשעה עשר, אז יהיו כולם".
"תודה רבה. אתה יכול להיות בטוח שאבוא", עניתי.
למחרת נכונה לי חוויה מיוחדת בבסיס הצי, אך היא אינה קשורה במשטה, ואין זה המקום לפרטה. לפנות ערב חזרתי אל ביתו של ראווי. בארוחת הערב הצעתי לקחת למחרת את הילדים לים. ביתם עמד במרחק לא רב מן הים והשקיף על המפרץ ועל המבצר שעל הגבעה ממול.
"איזה בגד ים יש לך?" שאלתי את דוו.
דוו השפיל בביישנות את עיניו ושתק.
"אין לו בגד ים", אמר ראווי.
"אז איך הוא שוחה?" שאלתי.
השתררה שתיקה שלאחריה אמרו שלושת הילדים כמעט במקהלה "אנחנו לא שוחים".
עבורי הייתה זו הפתעה מוחלטת. איך זה ייתכן לגור כה קרוב לים מבלי לשחות?
"מדוע?" שאלתי. "הים שלכם כה כחול והחוף כה זהוב, זה צריך להיות ממש תענוג!"
"זה לא מסוכן?" שאל ראווי.
"לא כשיודעים לשחות", אמרתי.
"ואם יבואו כרישים?" המשיך ראווי להקשות.
"האם מישהו ראה אי-פעם כריש במפרץ שלכם?"
"לא", ענה ראווי במבוכה.
"נראה לי שיש סיכוי קלוש מאד שדווקא מחר יגיעו כרישים בפעם הראשונה", אמרתי. "בואו איתי ואני אלמד את הילדים לשחות".
למחרת, לאחר ארוחת בקר קלה, יצאתי אל הים עם ראווי, דוו, פרם וראג'. צ'וטה סוריה נשארה על זרועות אמה בבית. כשהגענו לים, לא התמהמהתי לרגע. פשטתי את הבגדים, נכנסתי בבגד ים אל הקרירות הכחולה שעטפה אותי והתענגתי על השחייה. כעבור זמן קצר חזרתי אל החוף וקראתי להם להצטרף.
דוו היסס, אך ראג' פשט את המכנסיים והגופייה ונכנס בתחתונים למים. דוו ראה כמה ראג' נהנה ונכנס גם הוא למים, ואילו ראווי נשאר בחליפתו הלבנה ובנעליו השחורות על החוף, וגם פרם הביישנית נשארה לצדו. השכבתי כל אחד מן הבנים בתורו על זרועותיי במים, כדי שיתרגלו את התנועות הבסיסיות של שחיית חזה, שהדגמתי להם קודם לכן. ראג' הצליח יותר, ודוו ההססן הצליח פחות, אך שניהם התענגו על מגע המים בגופם, התיזו מים זה על זה בצווחות רמות, וניכר בהם שהם נהנים. התרחקתי מעט בשחייה ואז ראיתי את פרם פושטת את שמלתה הוורודה, ונכנסת גם היא בתחתונים ובגופייה למים. לא היה צורך ללמד אותה דבר – תוך דקות ספורות היא שחתה והתלוותה אליי. כל העת צפה בנו ראווי בעומדו על החוף, מבלי לפשוט את חולצתו ומבלי לחלוץ את נעליו – שומר על כבודו כמורה לשעבר וכאבי המשפחה.
חזרנו הביתה אחרי השחייה ואחרי ביקור במבצר, שם ראינו איילים נקודים מסתובבים חופשי בלי שום פחד מבני האדם. שלושת הילדים סיפרו בהתלהבות לאמם ולאחותם הקטנה על הרפתקותיהם, נכנסים זה לדבריו של זה.

היו אלה יומיים אינטנסיביים מאד בטרינקומלי, ונקשרתי אל המשפחה החביבה ואל הילדים. פרם במיוחד התחבבה עליי לאחר הרפתקת השחייה בים, וביליתי אתה את הזמן הקצר שעוד נותר לי, עד שארזתי את התרמיל ואת המשטה בתוכו, ויצאתי שוב לדרך, בחזרה לקולומבו.

עד היום מעוררת בי המשטה הציילונית געגועים לגן-העדן הציילוני ונקשרת בזיכרוני עם המשפחה הטמילית החביבה.

הערה: לקוח מתוך ספרי "שנים-עשר פגיונות", בהוצאה דיגיטלית של "עברית" –
https://www.e-vrit.co.il/Product/29081/%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%A2%D7%A9%D7%A8_%D7%A4%D7%92%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA

נכתב לפני שנתיים

4. רהב קטלני

רהב קטלני

הסכר בנחל התנינים, בערך מול המחצבה, לא היה סכר גדול ורציני. לא נבעה בו חור ואף ילד לא תחב בו את אצבעו כדי להציל את האזור משיטפון. אך למרות היותו סכר זניח, תמונה אחת הקשורה בו נחרתה היטב בזיכרוני.
על שער המתכת הסוכר את הנחל ניצב יוסי, לבוש בבגד ים בלבד, מניף ידיו לצדדים ומדגיש את ה"משולש" שלו – כתפיים רחבות ומותניים צרות. כל כולו אומר "שוּפוּני יא נאס" (הסתכלו עליי, אנשים) ובעצם מתכוון לנערות ולבחורות הצעירות שהיו באותה עת במים ובסביבתם.
כשהרגיש שתשומת הלב מופנית אליו, קפץ קפיצת ראש מרשימה ביותר למים.
הוא צלל וחזר בתור גופה אל פני המים. רצפת הבטון בקרקעית הנחל הייתה מוצקה יותר מגולגולתו.

הערה: הסיפור מופיע בספרי "פנינת השומרון". לרכישה יש לפנות ישירות אל המחבר: עמוס נבו ארבל 22 מבשרת ציון טל'-02-6417440 או בדוא"ל .amosnevo@hotmail.com -

נכתב לפני שנתיים

5. ורדה. הסיפור הראשון בספרי "פנינת השומרון".

ורדה
ורדה הייתה הגננת שלי בגן של "הגדולים". בגיל ארבע, היה קשה לי לעבור מהגנון לגן אחר. בגנון המגונן אהבתי את הגננת מרים, והיא אהבה אותי. אחרי שנתיים פתאום עברתי לגן שהייתה בו גם קבוצה של בני חמש, והכל נראה לי זר, מנוכר ואפילו קצת מפחיד.
שתי גננות היו בגן. הגננת הראשית גֶניה, הייתה ותיקה ומבוגרת, שהייתה קולעת את שערה החום בצמה ארוכה, וכורכת אותה בעיגול כנזר על ראשה. היא הייתה מנגנת בהרמוניקה ושרה לנו שירים ברוסית, והיה לה מבטא רוסי כבד גם כשדיברה עברית. לעומתה, הגננת ורדה הייתה צברית צעירה, בלונדינית תוססת ויפה, בת לאחת המשפחות המכובדות במושבה. סיפרו עליה שהיא הולכת לרקוד בקפה הולץ, ומבלה עם החיילים ועם הקצינים הבריטים. המבוגרים היו מדברים עליה בלחש, ובקול רם היו אומרים "בושה, בושה וחרפה".
עבורי הייתה ורדה גננת נפלאה – חמה, מחבקת ומלטפת. אהבתי אותה, והייתה לי הרגשה שגם היא אוהבת אותי ומעניקה לי יחס מיוחד. ב"ריכוז" הייתה מושיבה אותי על ידה, ולא פעם אף הייתה מושיבה אותי על ברכיה. אהבתי לחוש את חום גופה ולהריח את ניחוח שערה. לעיתים קרובות, כשהייתי "שובב" וראוי לנזיפה, היא הייתה לי למליץ יושר.
יום אחד, בשנתי השנייה בגן, שיחקתי עם כמה מחבריי בארגז החול. משה רצה להצטרף אלינו, אך אנחנו לא הסכמנו. הוא לא היה "משלנו". הוא היה צעיר מאתנו בשנה, בן למשפחה ממוצא תורכי, והוריו נמנו עם אלה שכונו על ידי הורינו "פרענקים". משה עצמו היה ילד מפותח וחזק, והיה מתנהג בגן בגסות ובאלימות, כאילו הכל מגיע לו. עתה, כשלא היינו מוכנים לשתפו במשחק בארגז החול, ניסה לחטוף ממני בכוח את מעדר הצעצוע שאחזתי בידי. התנגדתי לו ואף הכיתי אותו במעדר על הראש. דם החל לזוב מן הפצע שבראשו והוא פרץ בבכי. כשראיתי את הדם, נבהלתי מאד, וגם אני התחלתי לבכות. הגננות הגיעו בריצה לטיפול באירוע. גניה החלה לטפל במשה, ותוך כדי כך גערה בי וצעקה עליי שאני ילד רע. זה עוד הגביר את בכיי. גם כך הייתי מבוהל ממה שעשיתי, ועכשיו הוצמדה לי גם התווית "ילד רע"!
הוטל עליי עונש לשהות שעה בבידוד במחסן הכלים שבפאתי הגינה. ורדה לקחה את ידי בידה והובילה אותי למקום כלאי. היא הבינה ללבי, ולמרות שלא תמכה במעשה שעשיתי, מצאה לנכון לנחם אותי בדרכנו אל הצריף. מגע ידה בידי ודברי הכיבושין שלה הרגיעו אותי. אולם כשננעלתי בצריף, נוספו החושך והבדידות אל החרטה והעלבון, והדמעות פרצו בשנית. השעה בצריף העץ החשוך, שרק סדקים צרים החדירו אליו מעט מאור השמש, נראתה לי כנצח. נחמתי היחידה הייתה שכאשר אצא אוכל להתרפק שוב על ורדה וליהנות מהגנתה. ואכן, הייתה זו ורדה שפתחה לי את דלת הצינוק והוציאה אותי לחופשי. נצמדתי אליה והלכתי אחריה ככלבלב, עד שבאה אמי לאסוף אותי מהגן.
כשהייתי בכיתה ב' או ג', עוד לפני מלחמת השחרור, היו שמועות שוורדה היגרה לאנגליה. אני לא ראיתי אותה עוד, אך לא שכחתי – איך אפשר?

נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים

6. פנינת השומרון

פנינת השומרון - סיפורים מן המושבה

הספר "פנינת השומרון" הוא ספר זיכרונותיו של המחבר מהמושבה בה גדל בצעירותו. הם נכתבו על פי איך שהוא זוכר שחווה אותם, והם מובאים בגוף ראשון בפרק הראשון של הספר. הסיפורים בפרק השני, הם כאלה שהיה עד להם, או ששמע עליהם. זהו קובץ של סיפורים קצרים המשקפים תקופה, אך הספר אינו אוטו-ביוגרפיה היסטורית, אלא זיכרונות סובייקטיביים.
אני מעיד כך על סיפוריי בהקדמה לספר:
"הסיפורים האלה, ככל סיפור, מורכבים ממציאות ומדמיון, גם כאלה הכתובים בגוף ראשון. מרכיב המציאות שבסיפורים הוא סובייקטיבי - על פי זיכרוני, וייתכן שאינו תואם את המציאות כפי שנתפשה ונזכרת על ידי אחרים. במרבית הסיפורים שיניתי שמות ופרטים מזהים, אך מי שמכיר את המושבה, יכול לנסות ולשייך אותם לאנשים, כאלה שחיים, וכאלה שכבר לא".

אני מפיץ את הספר באופן עצמאי. המעוניינים יכולים לפנות אליי באמצעים שלהלן:
ד"ר עמוס נבו.
ארבל 22, מבשרת ציון. 9075722.
טל' 02-6417440, 0547-519838. פקס. 02-6419215.
דוא"ל: amosnevo@hotmail.com.

נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים

7. בן הסנדלר

בן הסנדלר

אתמול נערכה לווייתה של חנה, המחנכת שלנו מכיתה א' עד כיתה ח'. רבים מן "הילדים" בכיתה – כולם כבר סבים וסבתות – הגיעו ללוויה. לא היינו עצובים במיוחד, חנה מיצתה את חייה עד תום. היא נפטרה בשיבה טובה בגיל 92, הצליחה בחייה המקצועיים ובחיי המשפחה ולקראת סוף ימיה אף זכתה באהבה מאוחרת, וראתה נכדים ונינים.
גם בכר היה אתמול בבית הקברות. הוא עדיין גבר גבוה ותמיר, וכאז כן עתה, קולו נשמע ברמה. הוא חבש כובע רחב תיתורה מעור משובח מעל שערו המאפיר, וזקן מטופח עיטר את פניו. הוא מתלבש בצניעות, ודבר בחזותו לא מעיד על הצלחתו העסקית ועל העושר שצבר במשך השנים, מלבד אולי אופנוע הרלי דווידסון היוקרתי שלו.
הדודה של בכר, אחותו של אביו, היתה שכנה שלנו. למרות שהיינו שש עשרה משפחות בלבד בשיכון, ניתן לספור על אצבעות יד אחת את ביקוריה אצלנו. איני זוכר שהוריי ביקרו אי-פעם אצלה וגם אני ביקרתי אצלם בבית פעם, או פעמיים בלבד, ולא משום שביתם היה האחרון בשורת הבתים בשיכון. אביו של בכר הגיע מתורכיה. הוא היה איש צנוע ונעים הליכות, שעסק כל חייו בסנדלרות. למרות שהכרנו את בכר הסנדלר והוקרנו את נועם הליכותיו, את מנעלינו היינו מתקנים אצל הסנדלר זמורה האשכנזי.
גם בנו של בכר וגם בנו של זמורה, שני בני הסנדלרים, למדו אתי באותה הכיתה בבית הספר העממי. לימים, כשהתרחקתי מן המושבה, איבדתי כל קשר עם זמורה, ולא ראיתיו עוד. אתמול לפני הלוויה, שמעתי את סיפורו העצוב. הוא נפטר מגידול סרטני בראשו, מיד כשיצא לגמלאות.
עם בכר לעומת זאת, נפגשתי מספר פעמים במהלך השנים. הפגישה הראשונה היתה כשהייתי סטודנט באוניברסיטה בירושלים. בקיץ, בחופשה משנת הלימודים הראשונה, חזרתי למושבה ורציתי להרוויח כסף כדי לכסות את הוצאותיי בירושלים. בלשכת העבודה שובצתי לעבודה "שחורה" כעוזר למסגר, בהרחבה של מחצבת "אבן וסיד" הסמוכה למושבה. ה"בוס" שלי היה מסגר ממוצא מרוקני, ששמח מאד על ה"אינטליגנט" האשכנזי שהיה נתון למרותו.
גם בכר, בן כיתתי לשעבר, היה אחד מן המסגרים שעבדו בהרחבת המחצבה. בגיל ארבע עשרה, לאחר סיום כיתה ח', הוא לא המשיך ללמוד אתנו בתיכון, אלא הלך לעבוד כשוליה אצל דב'לה, הנפח של המושבה, ולמד ממנו את רזי המקצוע. כשנפגשנו במחצבה הוא היה כבר מסגר מדופלם ובעל ניסיון.
יום אחד ה"בוס" שלי לא הגיע לעבודה, ואני שובצתי לעבוד כעוזרו של בכר.
"צחוק הגורל", חשבתי לעצמי. "הוא נפלט מן הלימודים בגיל ארבע עשרה ואני סטודנט באוניברסיטה, ואילו כאן במחצבה, הוא הממונה עליי ונותן לי הוראות!"
עבדנו על מסוע לחצץ, שהיתמר גבוה מעל פני הקרקע וצפה על כביש חיפה-תל אביב, שכיום נקרא כביש מספר 4.
"תראה איזו מכונית יפה", אמרתי והצבעתי על מכונית שברולט אדומה ונוצצת, ארוכה והדורה, עם גג פתוח, שחלפה ביעף בכביש.
"כן", אמר בכר, "איזה מׇלְיאן נוהג בה".
וכעבור רגע הוסיף:
"תשמע, עמוס, צריך לדעת מאיזה ביצים לצאת!"

הוא ואני לא ידענו – נולדנו להורים עובדים, קשי יום. אולם ילדיו של בכר נולדו לאיש מצליח ואמיד, שעשה את הונו בעבודת כפיים. הוא ניהל בתבונה את עסקיו, והרחיב אותם לכל הארץ, וגם לחו"ל. אינני יודע אם גם לילדיו השמיע בכר את אותה אמרת שפר שהשמיע באוזניי בראש המסוע, ואולי לא היה בכך כל צורך – הם ידעו!

תוספת – אפילוג עצוב
לפני כשבועיים בכר נפטר. ביום 17.1.19 נערכה הלווייתו בבנימינה, אך נבצר ממני להגיע. יהי זכרו ברוך.
אני תוהה כיצד קורה שסיפורי נפתח בלוויה אחת ומסתיים באחרת. זו פחות בחירתי ככותב, ויותר הכתבה של המציאות.

הערה: הסיפור המקורי עומד להתפרסם בספרי "פנינת השומרון", שנמצא בדפוס ויתפרסם בקרוב.

נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים

8. צ'האיה הקבצנית היפה

צ'האיה הקבצנית היפה
עמוס נבו


"סאב! סאב!" ("סהיב" - "אדון" בשפה העממית בהודו. המקור "צאחִבּ" בערבית). כך קראה לעברי הצעירה והושיטה אלי את כף ימינה הפתוחה, ובשמאלה חבקה תינוק.
"אוכל לתינוק, אוכל", אמרה בתחינה כשהבחינה שקלטתי אותה.
אינני נוהג לתת נדבה לקבצנים בחו"ל – "עניי עירך קודמים". ובוודאי לא בהודו – אתה נותן לאחד ומאה נוספים מגיעים מיד בעקבותיו.
אולם, היה משהו בצעירה הזאת שגרם לי להתעכב. היא לא נראתה קבצנית רגילה. היא הייתה בת שתים עשרה, או שלוש עשרה. היו לה פנים יפים ובהירים יחסית, ועיניים נבונות, והיא דיברה אנגלית טובה למדי. היא לבשה סארי נקי בצבע תכלת, שהגיע עד כפות רגליה, ונעלה סנדלים. שערה השחור, המבריק, היה מסורק בקפידה לאחור, ופרח לבן תקוע בו לקישוט.
"איך קוראים לך?", שאלתי.
"צ'האיה" ("צל" בסנסקריט. כמה מתאים למי שמקבצת נדבות בצל העושר של אזור התיירות של מומבאי), ענתה. "וזה קומאר, אחי הקטן, והוא רעב".
רחמיי נכמרו על הילדה היפה והנבונה, שנאלצה לקבץ נדבות, אך החלטתי שאינני נותן לה כסף. כסף מזומן לקבצן/ית תמיד יכול למצוא דרכו למטרות אחרות ולאו דווקא למזון. "הבה ונתחכמה לה", חשבתי בלבי.
"איזה אוכל את צריכה בשביל התינוק?", שאלתי.
"אבקת חלב", הייתה תשובתה המיידית.
"איפה אפשר לקנות פה אבקת חלב?"
"שני רחובות מפה, יש בית מרקחת שמוכר אבקת חלב לתינוקות".
"בואי, הראי לי את הדרך. אני אקנה לך אבקת חלב בשביל התינוק".
חיוך רחב הציף את פניה. כנראה חיוך של "סידרתי אותו", שאני לתומי חשבתי שהיה חיוך של הכרת תודה.

הרוקח הכיר את צ'האיה, ומיהר להביא את קופסת אבקת החלב. שילמתי את המחיר - בערך חמישים רופיות - כחמישה שקלים בכסף ישראלי.
צ'האיה הודתה לי ונפרדה ממני, ואני חזרתי למלון בהרגשה שעשיתי מעשה טוב.

לא ידעתי אז דבר על ארגון הקבצנים, ודחיתי את המחשבה הטורדנית, שאולי צ'האיה תמכור בחזרה את אבקת החלב לרוקח, עם רווח נאה לשניהם. אולם, זה כנראה בדיוק מה שעשתה.

שנתיים מאוחר יותר, בשנת אלפיים, פתחתי את הסיור בהודו עם רעייתי בעיר מומבאי, והגענו גם ל"שער הודו", ברובע קוֹלאבּה, מול מלון תאג' מהאל המפואר. ליד ה"שער" הבחנתי בילדה צעירה מקבצת נדבות, ותינוק על זרועותיה. לרגע חשבתי שזו צ'האיה, אך כשהתקרבנו גיליתי שזו לא היא. אולם, התמונה התבהרה לי, וראיתי את האפיזודה עם צ'האיה באור אחר.
"איפה צ'האיה?" שאלתי.
"במרחק שני בלוקים מפה", אמרה, "שם האזור שלה".
המקום שהצביעה עליו, היה בדיוק המקום שבו פגשתי את צ'האיה בביקורי הקודם. הילדה היפה והנבונה, שדיברה אנגלית כה יפה, הייתה אם כן, חלק מארגון מסועף של קבצנים, עם חלוקת עבודה מוגדרת, באזור המתוייר ביותר של מומבאי.

למרות העובדות החדשות שהתבהרו לי על צ'האיה, אני ממשיך לזכור לטובה את פניה היפים ואת עיניה הנבונות.

המלצה לאוהבי ספר, בעלי עצבים חזקים - תיאור נרחב של ארגון הקבצנים, הדומה בהתנהלותו לארגון פשיעה, מתואר בהרחבה בספרו המצוין, אך המזעזע, של רוהינטון מיסטרי, "איזון עדין".

נכתב לפני 7 שנים ו-7 חודשים

9. חוויה מביקור בקשמיר

שומר פתאים ה' (1)
(מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס", עמ' 244-278)

הדרך לעמק גולמארג עברה בשלג. היא נכבשה ברגלי אנשים ופרדות, ויכולתי לצעוד בקלות על השלג הכבוש. הרגשתי את קור השלג בכפות הרגליים, כי מרוב עצלות וטיפשות, נעלתי סנדלי אצבע, שנקראו אז "סנדלי אילת". מזג האוויר היה נאה והשמש זרחה, אולם ככל שטיפסתי גבוה יותר, השמש הוסתרה על ידי העצים, ולבסוף נעלמה לחלוטין בענן שכיסה את היער ואת הדרך.
אנשים שירדו בדרך מולי, ראו את כפות רגליי היחפות בסנדלים והזהירו אותי מפני הסכנות שבקפיאת הרגליים. מכיוון שנותר לי עוד מרחק לא רב עד הבתים הראשונים בעמק, החלטתי שאני ממשיך עד אליהם, ושם מטפל ברגליים.
הגעתי.
משני צדי הדרך, בין עצי המחט הגבוהים, היו בתים עם גגות משופעים, קבורים עד גובה חלונותיהם בשלג. מכל בית נפרץ שביל אל הדרך, ומארובותיהם של כל הבתים היתמר עשן ההסקה. דפקתי על דלת הבית הראשון מימין לדרך. את הדלת פתחה לי אישה בשנות הארבעים לחייה ואולי הייתה צעירה יותר, ורק החיים הקשים הזקינו אותה בטרם עת. באנגלית ובסימני ידיים הבהרתי לה שרגליי קפואות. האישה הבינה מיד, והצביעה על כיסא. פרקתי את התרמיל מכתפיי והתיישבתי. האישה הזריזה הלכה למטבח והביאה קערה גדולה ממתכת שלתוכה יצקה מים רותחים. נחרדתי מהמחשבה לטבול את רגליי במים רותחים, אך בתנועות ידיים מלוות בדיבור בקשמירית, הורתה לי האישה לחלוץ את הסנדלים, להרים את רגליי ולהשאירן מעל האדים שעלו מן הקערה. לאט־לאט הרגשתי כיצד הרגליים מפשירות מקיפאונן והתחושה חוזרת אליהן מחדש.
בשלב זה הביאה האישה שרפרף שעליו הנחתי את כפות רגליי. היא כרעה לפניו, ובמיומנות רבה עיסתה את הרגליים, וכבר לא ידעתי אם האדימו מן האדים, או מן העיסוי. כל אותה עת עמד בנה הקטן של האישה, שנראה לי כבן ארבע, וצפה בשתיקה באורח הזר והמוזר ובפעלתנותה של אמו.
כשהייתה מרוצה ממעשה ידיה כיבדה אותי בעלת הבית בכוס תה והמשיכה לפטפט אתי בקשמירית, מבלי שהבנתי אף מילה. אני מאמין שהזהירה אותי לא לעשות עוד שטויות.
הודיתי לה בהינדי, נתתי לילד מעטפה עם בולי ישראל ונפרדתי לשלום. חזרתי לדרך הראשית, מתפעל מהכנסת האורחים המופלאה של בני קשמיר.
בכיכר הכפר שכרתי פרד/ה, ושיירת הפרדות ירדה בעצלתיים אל מישור עמק קשמיר. השמש זרחה והרגשתי שחזרתי שוב לציביליזציה. בשל האזהרות על הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לי בגלל קפיאת כפות הרגליים, החלטתי לחפש מרפאה ולהיוועץ ברופא, ואנשים הפנו אותי אל מרפאה במחנה צבאי סמוך.
נכנסתי למחנה, מבלי שעצרו אותי בשער, ופניתי אל המרפאה. לא היו מטופלים במרפאה ואת פניי קידם הרופא, לבוש מדי חאקי ומעליהם חלוק לבן פתוח, שהסתיר את דרגותיו. מכיסו הימני של החלוק בצבץ מסכת (סטטוסקופ), שנסך בי ביטחון שאני נמצא בידיים טובות.
"שלום", אמרתי באנגלית.
"שלום לך, במה אני יכול לעזור לך"?
"עליתי בסנדלים האלה לעמק למעלה והזהירו אותי שאני עלול להינזק מבחינה בריאותית".
"נכון, נכון. בוא נבדוק את הרגליים".
הרופא הושיב אותי על כיסא וקרב אליי מתקן שהכרתי עוד מן המרפאה בבנימינה - מין עמוד מתכת שבראשו חצי סהר, שעליו מניחים את הרגל, עם בורג לכיוון הגובה. מרפאה לכל דבר ועניין!
"מהיכן אתה"? שאל אותי הרופא בעודו בודק את רגליי.
"מירושלים, ישראל."
"מישראל"??? קפץ הרופא מכיסאו כנשוך נחש. "זו המדינה שאני מעריץ".
לתגובה כזאת לא ציפיתי. מרבית תושבי קשמיר הם מוסלמים וכזה היה גם הרופא. היה צפוי שכמוסלמי יפתח הזדהות עם הערבים וטינה כנגד ישראל. אולם הוא, כאיש משכיל ומבין, פיתח הערצה למפעל הגדול של הקמת המדינה ולהישגיה הכלכליים והצבאיים.
הוא ניגש אל שולחנו ושלף מן המגרה העליונה ערמה של כתבי-עת: "טיים", "לייף" ו"ניוז וויק". על השער של אחת החוברות הייתה תמונה של משה דיין, לאחר הניצחון ב"מבצע סיני". הוא הראה לי בכל החוברות מאמרים שנכתבו על ישראל.

הרופא הרגיע אותי שלא נגרם כל נזק לרגליי, אך הזהיר אותי לבל אחזור על השטות המסוכנת. שוחחנו עוד כחצי שעה תוך שתיית תה ונפרדנו לשלום.

נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים