עמנב

עמנב

בן 78 ממבשרת ציון




» דירג 0 ספרים
» כתב 3 ביקורות
» יש ברשותו 1 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 10 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה שלשום
» קיבל 19 תשבחות לביקורות שכתב

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

ביקורות ספרים:

מוצגות 3 מבין 3 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

גבעות הטיגריס מאת: סריטה מנדנה "גבעות הטיגריס" הוא ספר רחב יריעה (36 פרקים) שעלילתו מתרחשת בין סוף המאה ה-19 לראשיתה של המא... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 חודשים


זהו ספר קסום, המשלב מציאות ודמיון, תרבות הודית ותרבות אמריקנית, מהגרים ותושבים ותיקים, צעירים וזקנים, אוכל ואלימות אהבה ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 חודשים


כרחוק מזרח ממערב... על הספר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" לאחרונה קיבלתי מאחותי במתנה את ספרו של י. פ. סנדקר "אמנות ההקשבה לפ... המשך לקרוא
6 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 10 חודשים




מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

שומר פתאים ה' (1)
(מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס", עמ' 244-278)

הדרך לעמק גולמארג עברה בשלג. היא נכבשה ברגלי אנשים ופרדות, ויכולתי לצעוד בקלות על השלג הכבוש. הרגשתי את קור השלג בכפות הרגליים, כי מרוב עצלות וטיפשות, נעלתי סנדלי אצבע, שנקראו אז "סנדלי אילת". מזג האוויר היה נאה והשמש זרחה, אולם ככל שטיפסתי גבוה יותר, השמש הוסתרה על ידי העצים, ולבסוף נעלמה לחלוטין בענן שכיסה את היער ואת הדרך.
אנשים שירדו בדרך מולי, ראו את כפות רגליי היחפות בסנדלים והזהירו אותי מפני הסכנות שבקפיאת הרגליים. מכיוון שנותר לי עוד מרחק לא רב עד הבתים הראשונים בעמק, החלטתי שאני ממשיך עד אליהם, ושם מטפל ברגליים.
הגעתי.
משני צדי הדרך, בין עצי המחט הגבוהים, היו בתים עם גגות משופעים, קבורים עד גובה חלונותיהם בשלג. מכל בית נפרץ שביל אל הדרך, ומארובותיהם של כל הבתים היתמר עשן ההסקה. דפקתי על דלת הבית הראשון מימין לדרך. את הדלת פתחה לי אישה בשנות הארבעים לחייה ואולי הייתה צעירה יותר, ורק החיים הקשים הזקינו אותה בטרם עת. באנגלית ובסימני ידיים הבהרתי לה שרגליי קפואות. האישה הבינה מיד, והצביעה על כיסא. פרקתי את התרמיל מכתפיי והתיישבתי. האישה הזריזה הלכה למטבח והביאה קערה גדולה ממתכת שלתוכה יצקה מים רותחים. נחרדתי מהמחשבה לטבול את רגליי במים רותחים, אך בתנועות ידיים מלוות בדיבור בקשמירית, הורתה לי האישה לחלוץ את הסנדלים, להרים את רגליי ולהשאירן מעל האדים שעלו מן הקערה. לאט־לאט הרגשתי כיצד הרגליים מפשירות מקיפאונן והתחושה חוזרת אליהן מחדש.
בשלב זה הביאה האישה שרפרף שעליו הנחתי את כפות רגליי. היא כרעה לפניו, ובמיומנות רבה עיסתה את הרגליים, וכבר לא ידעתי אם האדימו מן האדים, או מן העיסוי. כל אותה עת עמד בנה הקטן של האישה, שנראה לי כבן ארבע, וצפה בשתיקה באורח הזר והמוזר ובפעלתנותה של אמו.
כשהייתה מרוצה ממעשה ידיה כיבדה אותי בעלת הבית בכוס תה והמשיכה לפטפט אתי בקשמירית, מבלי שהבנתי אף מילה. אני מאמין שהזהירה אותי לא לעשות עוד שטויות.
הודיתי לה בהינדי, נתתי לילד מעטפה עם בולי ישראל ונפרדתי לשלום. חזרתי לדרך הראשית, מתפעל מהכנסת האורחים המופלאה של בני קשמיר.
בכיכר הכפר שכרתי פרד/ה, ושיירת הפרדות ירדה בעצלתיים אל מישור עמק קשמיר. השמש זרחה והרגשתי שחזרתי שוב לציביליזציה. בשל האזהרות על הנזק הבריאותי שעלול להיגרם לי בגלל קפיאת כפות הרגליים, החלטתי לחפש מרפאה ולהיוועץ ברופא, ואנשים הפנו אותי אל מרפאה במחנה צבאי סמוך.
נכנסתי למחנה, מבלי שעצרו אותי בשער, ופניתי אל המרפאה. לא היו מטופלים במרפאה ואת פניי קידם הרופא, לבוש מדי חאקי ומעליהם חלוק לבן פתוח, שהסתיר את דרגותיו. מכיסו הימני של החלוק בצבץ מסכת (סטטוסקופ), שנסך בי ביטחון שאני נמצא בידיים טובות.
"שלום", אמרתי באנגלית.
"שלום לך, במה אני יכול לעזור לך"?
"עליתי בסנדלים האלה לעמק למעלה והזהירו אותי שאני עלול להינזק מבחינה בריאותית".
"נכון, נכון. בוא נבדוק את הרגליים".
הרופא הושיב אותי על כיסא וקרב אליי מתקן שהכרתי עוד מן המרפאה בבנימינה - מין עמוד מתכת שבראשו חצי סהר, שעליו מניחים את הרגל, עם בורג לכיוון הגובה. מרפאה לכל דבר ועניין!
"מהיכן אתה"? שאל אותי הרופא בעודו בודק את רגליי.
"מירושלים, ישראל."
"מישראל"??? קפץ הרופא מכיסאו כנשוך נחש. "זו המדינה שאני מעריץ".
לתגובה כזאת לא ציפיתי. מרבית תושבי קשמיר הם מוסלמים וכזה היה גם הרופא. היה צפוי שכמוסלמי יפתח הזדהות עם הערבים וטינה כנגד ישראל. אולם הוא, כאיש משכיל ומבין, פיתח הערצה למפעל הגדול של הקמת המדינה ולהישגיה הכלכליים והצבאיים.
הוא ניגש אל שולחנו ושלף מן המגרה העליונה ערמה של כתבי-עת: "טיים", "לייף" ו"ניוז וויק". על השער של אחת החוברות הייתה תמונה של משה דיין, לאחר הניצחון ב"מבצע סיני". הוא הראה לי בכל החוברות מאמרים שנכתבו על ישראל.

הרופא הרגיע אותי שלא נגרם כל נזק לרגליי, אך הזהיר אותי לבל אחזור על השטות המסוכנת. שוחחנו עוד כחצי שעה תוך שתיית תה ונפרדנו לשלום.


נכתב לפני חודשיים
טימבוקטו

ירדן הגיע לספריית אריאלה בתל-אביב, להשקה של ספר המתח הראשון שלי - "החיפוש אחר הנעלם". שלחתי לו הזמנה בצירוף עותק מן הספר, בתקווה שיגיע, אחרי שנים רבות שלא התראינו. כשהבחנתי בכניסתו, רצתי אליו בשמחה והתחבקנו.
"חיכית עם הפרסום עד גיל שלושים, חנונה, אבל הצלחת בגדול", אמר לי בחיוך גדול על פניו. "תמיד ידעתי שתהיי סופרת דגולה".
"תודה, ירדני, אני כל כך שמחה לראות אותך".
"תגידי, הספר לא מבוסס על מה שקרה לכם במשפחה? נראה לי ששילבת הרבה פרטים. איך הצלחת לזכור את כל מה שכתבת בספר?"
"אתה יודע שכתבתי יומן. וחוץ מזה, אני כותבת ויש לי "ליסנציה פואטיקה" ("חופש השירה, היצירה"), ומה שלא בדיוק זכרתי, הוספתי כיד הדמיון הטובה עליי".

ירדן הוא חבר שלי מילדות, מאז לימודיי בחטיבת הביניים של בית הספר האזורי. אני הייתי ממושב "שדה עולש", והוא בא מקיבוץ "בית חנה". הוא היה ילד יפה ועדין, ש"נדלקתי" עליו, אך הוא לא שם לב אליי. חברה טובה יעצה לי להגיד לו שאני ממשפחה הרוסה. "זה תמיד עוזר אצל בנים רגישים", אמרה.
"אני ממשפחה הרוסה", אמרתי לו בהפסקה, כשעברתי על פניו במסדרון. הוא הביט בי במבט בלתי מפוענח ושתק. המשכתי הלאה נבוכה, אך החלטתי שהקרח בינינו חייב להישבר. והוא אכן נשבר – יום אחד סיפרתי לו את סיפורי ונעשינו ידידים.
ביום אחר ישבנו תחת עץ בחצר בית הספר ואכלנו את הכריכים שהבאנו מהבית.
"את יודעת? גם אני ממשפחה הרוסה!" פתח, וסיפר לי את סיפור משפחתו.
ידידותנו התהדקה.

אמי ואבי הכירו בעת לימודיהם באוניברסיטת תל-אביב והמשיכו לאהוב אחד את השני גם כשהיו נשואים. אולם, כשהייתי בת עשר, חלה אצלם תפנית. אחותי הבכורה, יהודית, הגדולה ממני בארבע שנים, התקבלה לפנימייה של בית הספר למדעים ולאומנויות בירושלים, ועזבה את הבית, ומיד אחר כך, הבחנתי בשינוי שחל ביחסיהם.
אבי היה קשור מאד ליהודית. כשגילתה התקדמות בלימודי הנגינה בכינור, הוא בנה לה חדר נפרד, שבו תוכל להתאמן כאוות נפשה, מבלי להפריע לאיש מבני הבית. חשבתי לעצמי שאולי זה לא רק בגלל הנגינה. אולי היה עוד משהו?
לא שאלתי את אחותי, כי ידעתי מה תהיה תגובתה:
"מה את מבינה? את רק ילדה קטנה!"

לאחר שאחותי נסעה לירושלים, ראיתי פחות סימני חיבה בין ההורים, ואבי החל לבלות שעות רבות יותר במשרד עורכי הדין, שבו היה שותף. הוא היה מגיע מאוחר הביתה, ולפעמים לא הייתי רואה אותו מספר ערבים ברציפות. אמי נעשתה עצבנית, ואת הכעס והתסכול שלה היתה מוציאה עליי. כל מה שעשיתי גרר דברי ביקורת ממנה. למזלי היו לי חברות והיה לי עם מי לחלוק את מצוקותיי. במשך שנה שלמה היתה אווירה עכורה בבית, וגם יהודית, כשהגיעה הביתה לחופשות, הבחינה בכך, למרות שכאשר הגיעה היה אבינו יותר נינוח, והיה מגיע הביתה בשעות יותר סבירות.
חשדתי שאולי אבא מצא מישהי אחרת, אך לא שאלתי את אמי. ידעתי איך היא תגיב:
"מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!"

כשמלאו לי אחת עשרה, ביום ששי אחד, השכם בבקר, יצא אבינו מהבית ולא חזר, ומאז נעלמו עקבותיו. כשאמי הודיעה זאת לאחותי, היא הגיעה הביתה במיוחד ואז אמי הושיבה את שתינו בסלון על הספה, וחלקה עמנו את חשדה שלאבא היה רומן עם מזכירתו, ושכנראה הם ברחו יחד. היא בדקה במשרד עורכי הדין ואמרו לה שהמזכירה התפטרה יומיים לפני שאבא נעלם, ולא השאירה כתובת לאן היא עוברת. אמא העלתה השערה ששניהם נסעו הכי רחוק שאפשר – לטימבוקטו שבאפריקה, שתמיד הציתה את דמיונו של אבינו. היא אף סיפרה לנו ששילמה לחוקר פרטי, כדי שייסע לאפריקה להתחקות אחר עקבותיו.
מדי פעם אמא היתה מצלצלת אל החוקר ומדברת אתו על החיפוש, אך ללא תוצאות. יהודית היתה מדי פעם מתעניינת אם יש חדשות בנושא של אבא, ואמא היתה תמיד עונה שאין כל חדש. שמתי לב שהחוקר אף פעם לא צלצל אלינו, וקיבלתי רושם שאולי כל זה הוא רק סיפור שאמא המציאה, אך לא יכולתי לדבר על כך עם יהודית. כן, תגובתה צפויה - "מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!"

אמי, היתה בת ארבעים כשאבא נעלם. היא היתה עדיין יפה וחטובה, והקפידה על גזרתה באימוני פילטיס, ריצות ארוכות, שחייה ורכיבה על אופניים. היא אפילו השתתפה בתחרויות טריאתלון. היא גם טיפחה את שערה ואת עורה היתה מושחת בכל מיני קרמים ותמרוקים, ונראתה יפה מאד.

אמא שימשה כראש לשכתו של יבואן מצליח בתל-אביב, ולאחר היעלמותו של אבי, השקיעה עצמה בעבודה. את סופי השבוע היתה מקדישה לטיולי ג'יפים. את הג'יפ רכשה עוד כשהיה אבי בבית, אך הוא אף פעם לא הצטרף אליה לטיולים. היא היתה יוצאת עם דני וזיוה, שגרו במרחק של מספר בתים מאתנו במושב. זיוה היתה חברתה הטובה ביותר של אמא, אולם כשהיתה בת שלושים ושתיים בלבד, כאשר ניסתה לחצות כביש בנתניה, מכונית שעברה באור אדום פגעה בה והיא מתה מפצעיה בבית החולים לניאדו. טיולי הג'יפים המשותפים של אמא עם דני, עזרו לו ולה להתגבר על מותה ללא עת, וידידותו של דני עם הורינו היתה אמיצה מאד.

כאשר נעלם אבינו, הידידות בין אמי לדני התחזקה עוד יותר, והוא היה מבקר קבוע בביתנו. הוא היה אחד החקלאים הבודדים במושב, שהתפרנס מחקלאות - מן הפרדס ומחממות פרחים. אהבתי לשבת אתו על הספה ולהקשיב לסיפוריו על שירותו הצבאי, על טיולי הג'יפים שעשה בארץ ובחו"ל, וכשגדלתי ונכנסתי לחטיבת הביניים, היה מספר לי גם על הבחורות שהיו לו לפני שפגש את זיוה. אמא חשבה שאולי דני בא אלינו הרבה, משום שהוא שם עין על הפרדס שלנו, ורוצה לרכוש אותו, אבל לי נראה שהוא שם עין על אמא.
כמובן שלא שאלתי אותה – מה היתה משיבה לי?
"מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!"

גם הידידות שלי עם ירדן התהדקה. באחד מביקוריו אצלנו במושב, כשהיינו בני שש עשרה, ישבנו על המיטה בחדרי וסגרנו את הדלת. פטפטנו, אך ממש לא יכולתי להתיק ממנו את עיניי.
"אתה יודע שאתה ילד יפה?" אמרתי לו וקירבתי אליו את פניי כדי לתת לו נשיקה.
הוא נרתע לאחור.
"אני מגעילה אותך? זה בגלל המשקפיים?"
"לא, חנונה (כך מכנים אותי כולם, אך בכלל קוראים לי דורה), גם את ילדה יפה, אבל אני נמשך לבנים ולא לבנות".
"אתה הומו? איך אתה יודע? כבר שכבת עם מישהו?"
"לא. אבל אני יודע שאני נמשך לבנים".
נשארנו ידידים.

בקיץ שבין השביעית לשמינית, הגיעה יהודית לחופשה במושב. היינו מדברות הרבה על אבא, וחלקנו את כעסנו עליו על שנטש אותנו והעדיף את מזכירתו על פנינו. לעתים נדירות היתה גם אמנו מצטרפת לשיחה.
בכל שיחה אמא תמיד הדגישה בפנינו את הצורך ללמוד באוניברסיטה ולקבל תואר. יהודית אמרה שהיא רוצה ללמוד באקדמיה למוסיקה, להתפתח ככנרת ובמוסיקה בכלל. אמא היתה מתעקשת שהאקדמיה למוסיקה איננה אוניברסיטה ושאי-אפשר להתפרנס ממוסיקה. גם לי "טפטפה" כל הזמן על הצורך בלימודים אקדמיים למרות שהייתי רק בחטיבת הביניים. אני קיבלתי את דבריה ללא התנגדות, אך הוויכוחים שלה עם יהודית הסתיימו לא פעם במריבה קולנית. באותו קיץ, לאחר אחת המריבות, יהודית החליטה לחזור לירושלים.
"אל תסעי, יהודית, אני אוהבת אותך וזקוקה לך".
"לא, אמא, את סתם טומרת את זה. הכעס על אבא מעביר אותך על דעתך, ואת שונאת גם אותי, למרות שגם אני כועסת עליו".
לא עזרו הדיבורים וההפצרות, יהודית נכנסה למכוניתה - כן, כבר היו לה רישיון נהיגה וגם מכונית - ונסעה לירושלים. בדרכה היתה מעורבת בתאונת דרכים. היא נפצעה קשה, איבדה את ההכרה, ופונתה באמבולנס לביה"ח "הדסה" עין-כרם. כשקיבלנו את הידיעה, אמא כמעט יצאה מדעתה מרוב דאגה. צלצלתי לדני והוא בא אלינו. הוא התעקש לקחת אותנו לירושלים.
"עמליה, מסוכן לך לנהוג במצב כזה", טען.
ישבנו שלושתנו ליד מיטתה של יהודית כל אחר הצהריים והלילה, ולמחרת בבקר היא חזרה להכרתה. בבית החולים גיבסו את ידה השמאלית שנשברה, וטיפלו בה יפה מאד. אנחנו קיימנו משמרות ליד מיטתה בתורנות, במשך שמונה ימים, עד שהחלימה ושוחררה מבית החולים.
מלבד החזרת היד השבורה לתפקוד, כך שיהודית יכלה להמשיך ולנגן בכינור, היו לאירוע שתי תוצאות חיוביות. הראשונה - היחסים בין יהודית לאמא השתפרו לאין-ערוך, כשיהודית גילתה עד כמה אמא באמת דואגת לה ואוהבת אותה, למרות כל הוויכוחים וחילוקי הדעות. והתוצאה השנייה - אמא גילתה בירושלים, שידידותה עם דני חורגת מתחום היחסים האפלטוניים, ובעצם הם מאוהבים. מאז, הפך דני לבן-בית לכל דבר אצלנו ומצב רוחה של אמא השתפר פלאים. מבחינתי נעשה הרבה יותר קל להיות אתה, ודני, שתמיד חיבב אותי, נהג בי כמו בבת, שמעולם לא היתה לו. זיוה והוא היו חשוכי ילדים.

יהודית סיימה את לימודיה בביה"ס בירושלים, ונסענו עם דני להשתתף בטקס הסיום. אמא בירכה את יהודית ואיחלה לה מכל הלב הרבה אושר והצלחה, אך גם שאלה לאיזו אוניברסיטה היא מתכוונת להירשם. יהודית התאפקה מלענות, ובמזל לא הסתיים האירוע המשמח בוויכוח מעציב.
דני הכין לנו הפתעה לערב – הוא קנה לארבעתנו כרטיסים להופעתו של הכנר הישראלי הבין-לאומי, שלמה מינץ. ישבנו מרותקים לנגינתו הווירטואוזית, ובמיוחד התמוגגנו מן הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. יהודית בהתה במינץ כמהופנטת, אמא הסתכלה עליה ודני הסתכל עליי וחייך בהנאה. בסוף הקונצרט נתנה אמא את ברכתה ליהודית להמשך הלימודים באקדמיה למוסיקה.

על מנת לשפר את מצבנו הכלכלי, דני הציע שנמכור את הפרדס שלנו. גרנו בפאתיו המערביים של המושב, ועל פי התכנון, הקרקע החקלאית עמדה להיות מופשרת לבנייה. הגיעו אלינו מספר לא קטן של הצעות רכישה, ואמא היססה והתלבטה, עד שלבסוף הסכימה למכור.
מספר ימים לאחר שעלו הדחפורים על השטח לעקור את הפרדס ולהכשיר את הקרקע לבנייה, נתקל אחד הדחפורים בקצה הפרדס, בפתחה של באר ישנה, מכוסה בצמחייה עבותה. כשהפועלים האירו את הבאר בפנסיהם, גילו שהיא ריקה ממים, אך בתחתיתה מצויים שרידי בגדים ועצמות. היו אלה שרידי גופתו של גבר. בארנק שנמצא בכיסו היתה תעודת הזהות של אבא, וגם בדיקת השיניים אישרה את זהותו. בנתיחה שלאחר המוות התגלו שברים בגולגולתו, והפתולוג קבע שהם נגרמו בזמן הנפילה, מן הפגיעה באבני הבאר.
האמנם? תהיתי אם זה ההסבר היחיד!
לא יכולתי לחלוק את ספקותיי עם אמי, או עם אחותי.
מה אני כבר מבינה? הייתי רק ילדה קטנה!

כל דמיון לסרט "הצד הטוב של הכעס", אינו מקרי בהחלט.
נכתב לפני 8 חודשים
הרפתקה בהימאליה
עמוס נבו

עשיתי את דרכי במעלה ההר. השארתי מאחורי את צילם הנעים של עצי המחט, והשמש קפחה בעוז. השביל נפרש עתה בין סלעים כבירים, בשטח צחיח למדי, למעט כתמי ירוק פה ושם.
"מה אני עושה פה?", חשבתי לעצמי. "בשביל מה לקחתי על עצמי את 'מסע החגור' הזה?"

הכל התחיל בשיחה בדהרמסאלה, עם שלושת ידידיי האמריקנים הצעירים, מחיל השלום של קנדי.
"היינו פה באגם קטן, שמימיו קרים כקרח, ואי אפשר להיכנס אליהם כלל", אמרו לי.
"כן?" אמרתי בהתרסה, "אני אוכל בכל זאת. שחיתי בבריכה של חורשת טל, שמקבלת את מי הפשרת השלגים בחרמון, ואוכל גם כאן".
"לא כדאי לך לשחות באגם, המים ממש מקפיאים", אמרו לי, "אך כדאי בכל זאת לבקר. האגם יפהפה".
הם יעצו לי בתבונה, אך אני לקחתי את דבריהם כאתגר – מימי ההימאליה יותר קרים ממי החרמון?

והנה אני בדרכי לאגם, עוקב אחר הוראות הדרך המפורטות שנתנו לי חבריי. התיישבתי לנוח בצל עץ נמוך ובודד, פרקתי מעליי את התרמיל, וגמעתי בצימאון מן המימייה. התענגתי על המנוחה ועל הרוח הקרירה יחסית, שליטפה אותי וייבשה את הזיעה. על פי תיאור חבריי האמריקנים, נותרה לי עוד כשעת הליכה אחת בלבד.

הגעתי אל "מקדש מעט" בצד הדרך – בליטת סלע צבועה באדום, מעין שיווה לינגם טבעי (סֽוׇיׇמֽבּֽהוּ), מוקף מסביב במעגל של אבנים. היה זה הסימן, שמעבר לגבעה הקרובה נמצא האגם "שלי".
ברכתי את האל שיווה במחוות אׇנֽגׇ'לי, והמשכתי בדרכי.

עמדתי בראש הגבעה ונהניתי ממראה משטח המים הכחולים שנפרש מתחתיי. גודלו של האגם לא עלה בהרבה על גודלו של מגרש כדורגל, ומימיו היו כחולים מאד ונצצו כמראה, שמרצדים עליה זהרורי זהב.
החשתי פעמיי, משתוקק לחוש את קרירות המים על גופי.
לא הייתה נפש חיה בסביבה. התפשטתי והטלתי את עצמי אל המים. ניסיתי לשחות, אולם נשימתי נעתקה - המים המתעתעים היו באמת "קפואים". הרגשתי שעוד רגע אני צולל פנימה אל תוך הכחול היפהפה, ולא עולה יותר.
בשארית כוחותיי חזרתי אל החוף, מתנשם ומתנשף.

הייתי צריך לדעת טוב יותר. הייתי כבר בן עשרים ושבע, בוגר אוניברסיטה, והייתי חייב לבדוק את המים בטרם נכנסתי, במיוחד לאחר שהוזהרתי. אך חטאתי בחטא היוהרה, "היבריס", או כפי שהיה נהוג לומר בזמני – "שוויץ".
עשיתי לא מעט שטויות במהלך מסעי בהודו, אך נראה לי שזו הייתה המסוכנת ביותר. כמו במקרי השטויות המסוכנות האחרות שיצאתי מהן בשלום, חלף במוחי הפסוק מתהילים קט"ז, 6 – "שומר פתאים ה'....".

{הסיפור לקוח מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס", המתאר את מסעי הראשון להודו בשנות הששים של המאה הקודמת}.
נכתב לפני 9 חודשים
שומר פתאים ה'....
עמוס נבו

עשיתי את דרכי במעלה ההר. השארתי מאחורי את צילם הנעים של עצי המחט, והשמש קפחה בעוז. השביל נפרש עתה בין סלעים כבירים, בשטח צחיח למדי, למעט כתמי ירוק פה ושם.
"מה אני עושה פה?", חשבתי לעצמי. "בשביל מה לקחתי על עצמי את 'מסע החגור' הזה?"

הכל התחיל בשיחה בדהרמסאלה, עם שלושת ידידיי האמריקנים הצעירים, מחיל השלום של קנדי.
"היינו פה באגם קטן, שמימיו קרים כקרח, ואי אפשר להיכנס אליהם כלל", אמרו לי.
"כן?" אמרתי בהתרסה, "אני אוכל בכל זאת. שחיתי בבריכה של חורשת טל, שמקבלת את מי הפשרת השלגים בחרמון, ואוכל גם כאן".
"לא כדאי לך לשחות באגם, המים ממש מקפיאים", אמרו לי, "אך כדאי בכל זאת לבקר. האגם יפהפה".
הם יעצו לי בתבונה, אך אני לקחתי את דבריהם כאתגר – מימי ההימאליה יותר קרים ממי החרמון?

והנה אני בדרכי לאגם, עוקב אחר הוראות הדרך המפורטות שנתנו לי חבריי. התיישבתי לנוח בצל עץ נמוך ובודד, פרקתי מעליי את התרמיל, וגמעתי בצימאון מן המימייה. התענגתי על המנוחה ועל הרוח הקרירה יחסית, שליטפה אותי וייבשה את הזיעה. על פי תיאור חבריי האמריקנים, נותרה לי עוד כשעת הליכה אחת בלבד.

הגעתי אל "מקדש מעט" בצד הדרך – בליטת סלע צבועה באדום, מעין שיווה לינגם טבעי (סֽוׇיׇמֽבּֽהוּ), מוקף מסביב במעגל של אבנים. היה זה הסימן, שמעבר לגבעה הקרובה נמצא האגם "שלי".
ברכתי את האל שיווה במחוות אׇנֽגׇ'לי, והמשכתי בדרכי.

עמדתי בראש הגבעה ונהניתי ממראה משטח המים הכחולים שנפרש מתחתיי. גודלו של האגם לא עלה בהרבה על גודלו של מגרש כדורגל, ומימיו היו כחולים מאד ונצצו כמראה, שמרצדים עליה זהרורי זהב.
החשתי פעמיי, משתוקק לחוש את קרירות המים על גופי.
לא הייתה נפש חיה בסביבה. התפשטתי והטלתי את עצמי אל המים. ניסיתי לשחות, אולם נשימתי נעתקה - המים המתעתעים היו באמת "קפואים". הרגשתי שעוד רגע אני צולל פנימה אל תוך הכחול היפהפה, ולא עולה יותר.
בשארית כוחותיי חזרתי אל החוף, מתנשם ומתנשף.

הייתי צריך לדעת טוב יותר. הייתי כבר בן עשרים ושבע, בוגר אוניברסיטה, והייתי חייב לבדוק את המים בטרם נכנסתי, במיוחד לאחר שהוזהרתי. אך חטאתי בחטא היוהרה, "היבריס", או כפי שהיה נהוג לומר בזמני – "שוויץ".
עשיתי לא מעט שטויות במהלך מסעי בהודו, אך נראה לי שזו הייתה המסוכנת ביותר. כמו במקרי השטויות המסוכנות האחרות שיצאתי מהן בשלום, חלף במוחי הפסוק מתהילים קט"ז, 6 – "שומר פתאים ה'....".

{הסיפור לקוח מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס", המתאר את מסעי הראשון להודו בשנות הששים של המאה הקודמת}.
נכתב לפני 10 חודשים
הקוראים:


הביקורות האחרונות של עמנב שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. אמנות ההקשבה לפעימות הלב - הלב #1 / יאן-פיליפ סנדקר כרחוק מזרח ממערב... על הספר "... המשך לקרוא ר ו נ י ת לפני 4 חודשים
2. גבעות הטיגריס / סריטה מנדנה גבעות הטיגריס מאת: סריטה מ... המשך לקרוא רץ לפני 5 חודשים
3. גבעות הטיגריס / סריטה מנדנה גבעות הטיגריס מאת: סריטה מ... המשך לקרוא זלי לפני 5 חודשים
4. גבעות הטיגריס / סריטה מנדנה גבעות הטיגריס מאת: סריטה מ... המשך לקרוא אפרתי לפני 5 חודשים
5. גבעות הטיגריס / סריטה מנדנה גבעות הטיגריס מאת: סריטה מ... המשך לקרוא לי יניני לפני 5 חודשים
6. גבעות הטיגריס / סריטה מנדנה גבעות הטיגריס מאת: סריטה מ... המשך לקרוא שמוליק כ. לפני 5 חודשים
7. גבעות הטיגריס / סריטה מנדנה גבעות הטיגריס מאת: סריטה מ... המשך לקרוא מחשבות לפני 5 חודשים
8. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא Pulp_Fiction לפני 9 חודשים
9. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא כרמליטה לפני 9 חודשים
10. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא חני לפני 9 חודשים
11. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא rachis לפני 9 חודשים
12. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא לי יניני לפני 9 חודשים
13. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא מחשבות לפני 9 חודשים
14. אדונית התבלינים / צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני זהו ספר קסום, המשלב מציאות ... המשך לקרוא סנטו לפני 9 חודשים
15. אמנות ההקשבה לפעימות הלב - הלב #1 / יאן-פיליפ סנדקר כרחוק מזרח ממערב... על הספר "... המשך לקרוא Mira לפני 10 חודשים
16. אמנות ההקשבה לפעימות הלב - הלב #1 / יאן-פיליפ סנדקר כרחוק מזרח ממערב... על הספר "... המשך לקרוא דני בר לפני 10 חודשים
17. אמנות ההקשבה לפעימות הלב - הלב #1 / יאן-פיליפ סנדקר כרחוק מזרח ממערב... על הספר "... המשך לקרוא חגית לפני 10 חודשים
18. אמנות ההקשבה לפעימות הלב - הלב #1 / יאן-פיליפ סנדקר כרחוק מזרח ממערב... על הספר "... המשך לקרוא ערגה לפני 10 חודשים
19. אמנות ההקשבה לפעימות הלב - הלב #1 / יאן-פיליפ סנדקר כרחוק מזרח ממערב... על הספר "... המשך לקרוא לי יניני לפני 10 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ