ארמון האשליות
זהו ספר נוסף בתרגום לעברית של הסופרת המוכשרת צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני. העלילות המרתקות של האפוס ההודי החשוב והארוך ביותר, מהאבהרטה, מובאות מפי פנצ'אלי (דראופדי), הנסיכה שנאלצה להינשא לחמשת האחים הנסיכים לבית פנדו. הנסיכה דראופדי, שנולדה מתוך אפר האש ולא מרחמה של אישה, היא אחת הדמויות הנשיות המסתוריות והחשובות ביותר במסורת התרבות ההינדואית.
ויאסה, המספר המסורתי של סיפור המהאבהרטה, מופיע כאחת הדמויות בספר, ומצאתי עניין בהיפוך היוצרות. העלילות של הגברים האנושיים וגם של קרישנה, התגלמות האל וישנו, בתהפוכות הגורל, בתככים ובמלחמות, כמו גם בהתמכרות להימורים ותוצאותיה האומללות, מובאות בספר מנקודת השקפה נשית. הסופרת מתארת באמצעות פנצ'אלי המספרת את הגדילה כנסיכה בארמון, את טקס בחירת החתן ואת היחסים בין הכלה לחמותה, המלכה קונטי. מצד אחד היחסים הם סטיריאוטיפיים – תחרות, קנאה, איבה, אך מצד אחר רוחשת הכלה הערכה לחמותה, אם חמשת בעליה וכן אמו של קרנה, אהובה הנסתר.
האהבה הנסתרת והנכזבת לקרנה הייתה חידוש עבורי. אולם, בבדיקה התברר לי ששאלת אהבתה של דראופדי לקרנה אכן נדונה על ידי הפרשנים, והדעות ביניהם חלוקות.
קראתי את הספר בעניין רב ואני ממליץ עליו בחום.

נהר הסוטרה

המחברת, גיטה מיטרה, מביאה את הסיפורים בספר מפי איש מינהל הודי ותיק שפרש מעבודתו. פרישתו לא הייתה מן המשרד בלבד, אלא הגשמה של רצונו לפרוש על פי המסורת ההינדואית של ארבעת השלבים – אשרמות (ashramāḥ): 1. תלמיד – ברהמצ'ארין (brahmacharin).
2. בעל בית ומשפחה – גריהסטהה (gr̥hastha).
3. פרוש שוכן יערות – וונפרסטהה (vanaprastha).
4. פרוש, נזיר המתקרב לאמת – סנניאסין (sannyasin).
המספר מציג עצמו כמי שעובר לשלב השלישי – שוכן יער.
פרישתו מן החברה אינה שלמה. הוא מקבל משרת ניהול של בונגלו, בית הארחה קטן בלב יער, שרק דרך בלתי סלולה ומשובשת ממשיכה לחבר אותו ל"ציוויליזציה". חלק מהסיפורים שלו קשורים גם בפרישה ובסיגוף ומעט ב"מוקשה" (mokṣa) – שחרור מגלגל הלידה-מוות-לידה מחדש, אך המוטיבים המרכזיים בסיפורים הם הרבה מוסיקה ושירה דתית וחילונית, אלימות ולעיתים אף מעט תיבול בסקס. הסיפורים אפופי מיסתורין ונוגעים לגיבורים וגיבורות בני תרבויות שונות בהודו – להינדואיזם וגם לג'איניזם ולאסלאם, במיוחד לכתות סוּפיות.
הבונגלו ממוקם על גבעה בהרי הוינדהיה (Vindhya), הצופה אל נהר נרמדה (Narmada) הקדוש והמיסתורי, שאתרי פולחן רבים מצויים על גדותיו ומהווים מקור משיכה לעולי רגל. המקום נקשר גם אל סיפורי האלה הקדומה, שאותה עבדו תושביו הקדומים של האזור לפני הכיבוש של הודו בידי האריינים בתחילת האלף השני לפנה"ס. חלק מן הסיפורים מדגישים את קרבתם עד היום של בני השבטים המאכלסים את האזור, לתרבות המיסתורית הקדומה, הפְּרֶה-אריינית.
הספר מעניין ומציג את הודו מזווית חדשנית. גם הצגת הסיפור היא בדרך מקורית – המספר מביא את הסיפורים מפי דוברים שונים המספרים לו את סיפורם האישי ומחבר אותם למקשה אחת בסיפור שלו.
ממליץ לקרוא!

אשתו של מגדל התה

גוון, גיבורת הספר "אשתו של מגדל התה" של הסופרת דיינה ג'פריס, היא צעירה אנגליה המתאהבת באלמן מבוגר מממנה בכחמש עשרה שנה, בעל חוות תה בציילון. מאז שהגיעה אליו לצילון, היא הופכת ל"אשתו של מגדל התה" ואין כמעט התייחסות חיצונית של הסביבה אליה כבעלת זהות משלה, אל תכונותיה, אל שאיפותיה ואל רגשותיה כאדם.
אחד המאפיינים הבולטים אצלה הוא ההומניות שלה, המתבטאת ביחס שוויוני אל הילידים הסובבים אותה, סינהלזים או טמילים. בהירארכיה הקולוניאלית זו התנהגות חריגה המתקבלת בחוסר סובלנות מובהק. אחוזת התה מציבה גם אתגרים נוספים – אווירת מסתורין וסודות אפלים שמקשים מאד על תפקודה של גוון.
הסופרת מצליחה לתאר מערכת יחסים מורכבת בתוך סביבה מורכבת ומיוחדת. הספר כתוב בצורה קולחת ומצליח ליצור אצל הקורא סקרנות ומאתגר אותו לפענח את התעלומות בהן נתקלת הגיבורה.
ממליץ!

המחברת מציגה בספר למעלה מ-500 שנה של תולדות משפחתה החשובה והעשירה, מאז גירוש ספרד ועד הקמתה של מדינת ישראל. הספר מחולק לארבעה שערים וכל שער נקרא על שם בת משפחה שהשפיעה על התקופה. כל סיפור מפיה של אחת מארבע הגיבורות מתאר אחת מן התחנות המרכזיות בדרכה של המשפחה:
ספרד – העיר טֶרוּאֶל והכפר אלבארסין – סוף המאה ה-15.
צרפת – באיון - המאה ה-17.
רודוס – המאה ה-19.
תורכיה – מילאס, המאה ה-20.
לא בכדי שמה המחברת את עלילות בני המשפחה בפי ארבע נשים. היא מאמינה שהנשים היו הכוח שהניע את בני המשפחה והביא להישרדותם ולהישגיהם במהלך הדורות.
הספר נוגע כמובן גם בגברים – החל ברופא המלך בספרד במאה ה-15, וכלה בעורכי הדין בתורכיה במאה ה-20. הגברים היו עשירים ונגידים, סוחרים ומנהיגים בקהילה, רופאים ועורכי דין, שדאגו לביתם, אך גם לקהילתם.
במשך מאות שנים בספרד היו הגברים במשפחה בעלי השפעה על הקהילה ועל היחסים עם השלטון, הן תחת השליטים המוסלמים והן תחת השליטים הנוצרים, עד תקופת שלטונם של פרדיננד ואיזבלה, "המלכים הקתוליים", אשר החליטו על גירוש היהודים מספרד ב-1492. בשנה זו מתחיל סיפור נדודיה של המשפחה. דונה שריתיקה, הגיבורה הראשונה, ארגנה את הבריחה מפני רדיפות הנוצרים והשלטון בספרד, במסע של עגלות לצרפת דרך הפיריניאים.
ההיסטוריה המשפחתית לאורך הדורות שזורה בספר בפרטים על המסורת התרבותית של מגורשי ספרד – ממסורות סיפוריות ושיריות, דרך שפת הלדינו/ספניולית, ועד למאכלים אופייניים.
המחברת פותחת את הספר ומסיימת אותו בסיפורה האישי, וכיצד היא משתלבת בסאגה המשפחתית. היא סוקרת את המחקר המקיף שעשתה בארכיונים ומתארת את ביקוריה בתחנות מסעה של המשפחה. בסוף העלילה היא כוללת סיפור מדהים שקרה לה, הסוגר מעגל. לא אפרט מהו, כדי לא לעשות קַלְקְלָן (ספוילר).
הפרק המסיים, "סוף דבר", מכיל פריטי מידע רבים שאספה המחברת על משפחתה, והכל מתועד כבסיס למחקר נוסף לכל המעוניינים לבצעו.
קראתי את הספר בעניין רב ונהניתי מאד. ממליץ!

"על חוד התער"
עמוס נבו

uttiṣṭha jāgrata prāpya varān nibodhata |
kṣurasya dhārā niśitā duratyayā durga pathas tat kavayo vadanti ||

"קום! התעורר! השג (את אטמן) בהתקרבות אל המעולים.
קשה למעבר כחוד התער היא הדרך, כך אומרים החכמים"
(קטהה אופנישד, 1.3.14, תרגום שלי. ע.נ.).

שם ספרו של סומרסט מוהם "על חוד התער", נלקח מן הפסוק המצוטט לעיל והספר ספוג השפעות מן הפילוסופיה ההודית. הגעתי אל הספר בגלל התעניינותי בהודו, ונשארתי בגלל העלילה המרתקת ובגלל הכתיבה של סופר גדול.

"על חוד התער הוא סיפור אהבה ומסתורין יוצא דופן, שחורג מן המוסכמות ומפתיע בעוצמתו. העלילה מתמקדת בחברה הגבוהה של פאריס ובמקדשים ובאשרמים של הודו, שם מחפשים המאמינים את ההתגלות האמתית של האלוהות. על חוד התער הוא סיפור אהבה בין שני צעירים אמריקנים, שהרדיפה אחרי הכסף וחיי מותרות מצד אחד, והחיפוש אחר האמונה, האמת והצדק מצד שני, הופכים את אהבתם הסוערת לבלתי אפשרית."
כך מוצג הספר במרשתת, בתקציר המיועד לקדם את מכירת התרגום העברי שלו.

סומרסט מוהם מספר סיפור, שהוא כביכול, סיפור שקרה במציאות והוא עצמו נחשף אליו ומשתתף בו. הסיפור מתרחש בשלוש יבשות – אמריקה, אירופה ואסיה – בשלוש מדינות עיקריות – ארה"ב, צרפת והודו. בלשון סיפורית קולחת, מתאר המחבר את גיבוריו האמריקנים, ואת תהפוכות גורלם. הסיפור נע בטבעיות בין שיקגו לפריס ובין אירופה לדרום הודו, בין חיי עושר ונוחות לבין חיי צנע והסתפקות במועט, בין רדיפה אחר החומריות לבין חיפוש אחר האמת הרוחנית, בין אהבה לקנאה, בין אנוכיות לבין נכונות להקרבה. המחבר מציג את ה"הארה" בהודו ואת השלווה שבאה בעקבותיה כאידיאל, כמושא שמן הראוי לשאוף אליו גם בחיים הגשמיים שבמערב. מוהם, שבילה במחיצתו של הגוּרוּ ראמׇנה מׇהארֽשי באׇשֽרׇם שלו (אני שהיתי באשרם שבוע, כשהגורו כבר לא היה בין החיים), טען בכמה הזדמנויות, שאלמלא הציג את הפרק ההודי בחייו של הגיבור, ספק אם היה כותב את הספר.
לארי, גיבור הספר, שירת כטייס במלחמת העולם הראשונה. הוא נפגש לראשונה עם המוות, כשמטוסו של חברו הטוב הופל והחבר נהרג. המפגש עם המוות גרם ללארי לשנות את כיוון חשיבתו ואת אורח חייו. לאחר המלחמה, חזר לעיר הולדתו, אך לא נכנס למעגל העבודה והרדיפה אחר הכסף. הוא שב לאירופה, לפריס, והשתלב בחיי הבוהמה בעיר, תוך אינטרוספקציה ותהייה על המטרה האמתית של חייו. מפריס הוא יצא לחיי נדודים ברחבי היבשת. אנשים שונים שפגש, במיוחד קצין לשעבר בצבא הפולני וכן נזיר בנדיקטיני, קידמו אותו בחשיבה ובחיפוש. הוא שם פניו להודו על סיפון אנייה שהפליגה לשם, תוך כדי עבודה כאחד המלחים. בהודו הגיע אל אׇשֽרׇם של גוּרוּ בדרום, שהמחבר הושפע בתיאור דמותו מראמנה מהארשי. לארי הגיע ל"הארה" בתום תקופה של התבודדות ביער, ואז חזר לאירופה, ואחר כך לארצות הברית.

המחבר שוזר בסיפור גם עלילה רומנטית. לארי מציע לארוסתו איזׇבֶּל להצטרף אליו בנדודיו הסגפניים באירופה, אך היא אינה מוותרת על חיי הנוחות והעושר, מבטלת את אירוסיהם ונישאת למיליונר, חברו של לארי. במשבר הכלכלי של ראשית שנות השלושים, מגיעים לפריס איזבל ובעלה, שירד מנכסיו, ופוגשים שוב את לארי. גם סופי, בת כיתתם - שאיבדה את בעלה ותינוקה בתאונת מכונית והתדרדרה לאלכוהול, לסמים ולזנות - מגיעה לפריס. לארי, שרוצה להצילה משפל המדרגה שאליו הגיעה, מציע לה נישואין. בכך רומז המחבר שלארי מתנהג כקדוש ומצרף אותו לרשימה של נביאים וקדושים, שנישאו לזונות. למשל, הנביא הושע שנשא לאישה את הזונה גוֹמֶר בת-דׅבֽלׇיים, וכן המסורות המייחסות לישו הנוצרי יחסים, ואפילו נישואים, למרים המגדלית, שיש המחשיבים אותה כזונה.

אני עוסק בענף הפילוסופי ההודי, שנקרא אׇדֽוׇאיֽטה וֶדאנֽטה – תורת אי-השניות. שם הספר והמסר האדוואיטי שלו הם בעלי משמעות מיוחדת עבורי ואני נוהג להזכיר את הספר ולהמליץ עליו לכל המתעניינים.

סיפור כתוב במניפה

הספר "סיפור כתוב במניפה", של הסופרת ליסה לי, הכניס אותי לעולם זר לי לחלוטין – לקומה העליונה, חדר הנשים, בבית כפרי סיני. בספר מתוארים החיים בחברה הכפרית הסינית, במאה ה-19, על כל היבטיהם – אמונות ומנהגים, הבדלי מעמדות בין עשירים לעניים, בין משכילים לנבערים, אך בעיקר בין גברים לנשים. ההשכלה מוצגת כמכשיר לניעות (מוביליות) חברתית – מי שמצליח בבחינות הקיסריות, מקבל תואר "מנדרין" ומשרה, שמקנים לו עושר ומעמד חברתי גבוה. מצויים בספר תיאורים של שפע ומחסור, גסות ואלימות, חברות אמיצה, תככים, עזרה הדדית, אהבה ושנאה, וגם "עסקי מיטה".

גיבורת הספר, "פרח שושן", זקנה בת שמונים (תוחלת החיים הממוצעת לאישה כפרית באותה עת היה 32!), מספרת את סיפור חייה. היא הצליחה באמצעות שידוך טוב להגיע למעמד גבוה בהרבה מן המעמד ממנו באה. היא מתארת בחיות רבה את חייה כילדה בבית איכרים עני, ואת חייה החדשים כמטרונה מכובדת, בעיקר כאשר בעלה, בנו של ראש הכפר החשוב ביותר בנפה, הפך בעצמו לראש הכפר, לאחר מות אביו.

המספרת מתארת את הסבל הרב שנגרם לה ולמקורביה במרד הטאיפינג (1850-1864), שעל פי הערכות (בהעדר סטטיסטיקה מוסמכת) גרם להרג של עשרות מיליוני בני אדם. יש אפילו כאלה הטוענים, שמספר האבדות הגיע למאה מיליון – "האירוע המלחמתי הקטלני ביותר בתולדות האנושות" (ויקיפדיה).

חלק נכבד מפרק הילדות בספר תופס תיאור תהליך קשירת הרגליים. המנהג של קשירת הרגליים של בנות, התקיים בסין כ-1000 שנה, והוצא אל מחוץ לחוק רק ב-1902, אך לא פס לחלוטין מן המציאות הסינית גם במהלך המאה ה-20. התהליך מתואר לפרטי פרטים וכולל תיאורים קשים לקריאה. "רגלי הלוטוס" שבתרגום העברי נקראות "רגלי השושן", היו אידיאל יופי בסין, ובעבר היותר רחוק, היו סמל סטטוס של המעמדות העליונים, עד שהמנהג חלחל גם למעמדות הנמוכים יותר. הרגליים הקשורות, הנתונות בנעליים קטנטנות, הבטיחו שידוך/זיווג טוב. הורים היו מוכנים להקריב את בריאות הבת, ולעתים אף את חייה, למען שידוך טוב, ועל פי המתואר בספר – למען הסיכוי לזכות בטובות הנאה לאחר נישואי הבת לבן משפחה נעלה ועשירה.

הספר נכתב מנקודת ראות נשית ומכיל ביקורת מרומזת וגלויה על מעמדן הנחות של הבנות והנשים בסין. הצייתנות היא מצווה מקודשת לכל בת ואישה. להלן ציטוט: "כילדה, צייתי לאביך; כרעיה, צייתי לבעלך; כאלמנה צייתי לבנך"...... ובאותו הקשר בהמשך, עם מסר יותר אופטימי - "צייתי, צייתי, צייתי, ובסוף עשי כרצונך" (עמ' 185. ציטוט זה מופיע גם בעמודים נוספים בהמשך). כמו כן, תמיד יש לתת כבוד – להורים, לאחים הגדולים, לבעל ולאם הבעל - בעיקר לאם הבעל.

תופעה ייחודית המתוארת בספר היא "תאומות ישנות" – חברות קרובה ואמיצה בין שתי ילדות בנות אותו גיל, לעתים ילידות אותו יום. החברות נקבעת בשידוך, ממש כמו בשידוך לנישואין, על פי סימנים/סימניות קבועים/ות, ונמשכת כל החיים. "פרח שושן" המספרת ו"תאומתה" "פרח שלג", תִחְזקו את חברותן ואהבתן זו לזו, למרות הבדלי מעמד ביניהן, ולמרות קשיים ומשברים רבים. אמצעי מיוחד שסייע להן בתִחזוק הקשר היה כתב "נושו" - כתב סודי, ייחודי לנשים בלבד (כנראה הכתב המגדרי היחיד בעולם) - ששימש להעברת מסרים מוצפנים על גבי מניפה, ממחטות רקומות, אגרות נייר, ועוד.

המספרת הזקנה, ממרום גילה וניסיונה, משיאה עצות לנשים כיצד להפיק את המֵרב ממצבן הנחות מלכתחילה. לדעתי, היא משמשת כשופר בידי הסופרת, להעברת מסרים פמיניסטיים, הנכונים גם כיום לחברה מודרנית, המתאפיינת בשליטה גברית מובהקת.

גבעות הטיגריס
מאת: סריטה מנדנה

"גבעות הטיגריס" הוא ספר רחב יריעה (36 פרקים) שעלילתו מתרחשת בין סוף המאה ה-19 לראשיתה של המאה העשרים. שם הספר הוא שמה של אחוזה רחבת ידיים במחוז קוּרְג, בהרי הגהאט המערביים של דרום הודו. בספר הביכורים שלה, מתארת המחברת בכישרון רב את מחוז הולדתה ההררי והקסום, שבמדינת קרנטקה. הספר רווי תיאורים של יערות עד ושטחי בר של חזרן (במבוק), פילי פרא וטיגריסים, ושפע של ציפורי שיר ועופות מים. לאנפות תפקיד מיוחד בספר, והן מופיעות גם על עטיפתו. אחוזת "גבעות הטיגריס" היא "השורשים" של דמויות המפתח, ולא בכדי נבחר שמה כשם הספר.

שלושת חלקי הספר נקראים בשמות שלושה גברים. כל אחד מהם מילא תפקיד חשוב ומיוחד בחייה של דווי - הגיבורה הראשית בספר – בשלבים שונים בחייה, שהיו שזורים אידיליה וחיי תום בטבע, אהבה עזה וטרגדיה נוראה, הצלחות וכישלונות, רגעי אושר ותהומות של צער.

האווירה ההודית המתוארת בספר גם היא מיוחדת. בחיי הגיבורים מתקיימים זה בצד זה, מנהגים ופולחני אלים הינדואים לצד אמונות ופולחנים דרווידיים עתיקים, ייחודיים למקום. בנוסף לגיבורים ההודיים, מצויות בספר דמויות מפתח של לבנים בריטים וגם גרמנים, מיסיונרים ומוסדות נוצריים, לצד אנשי צבא ובעלי מטעים עשירים. ההתגייסות לצבא הבריטי מהווה מרכיב חשוב בחיי שניים מגיבורי הספר.
במכלול הנושאים של הסאגה המשפחתית הסבוכה משולבת גם נגיעה בנו - נזכרים בה הנאצים לפני עלייתם לשלטון ושנאתם ליהודים.

הספר מרתק ונקרא בנשימה עצורה – מומלץ בחום.

זהו ספר קסום, המשלב מציאות ודמיון, תרבות הודית ותרבות אמריקנית, מהגרים ותושבים ותיקים, צעירים וזקנים, אוכל ואלימות אהבה ותשוקה. הגיבורה היא צעירה הודית בת-אלמוות, שהגיעה לאוקלנד, אורגון בארה"ב, במאה העשרים, במצוות "האם הגדולה". לאחר שנצרפה באש-כישוף, ונפשה הצעירה שוכנה בגוף של זקנה, היא מנהלת באוקלנד חנות תבלינים, בעיקר למהגרים ההודים.
יש קושי מסוים בקריאה, בעיקר בשל שילוב מושגים הודיים ללא הסבר, או תרגום. למרות הקושי, אני מוצא שהספר מרתק, הן בתכניו והן בלשונו. למרות שלא קראתי את המקור, נראה שהמתרגמת הצליחה לשמור על האופי המיוחד ועל אווירת המסתורין של הספר.
השילוב של נפש צעירה בגוף זקן, פותח פתח נרחב לדמיונה של הסופרת, והעלילה הדמיונית/מציאותית מרתקת.
ממליץ בחום.

כרחוק מזרח ממערב...
על הספר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב"

לאחרונה קיבלתי מאחותי במתנה את ספרו של י. פ. סנדקר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב", וקראתי אותו בשקיקה. הספר כתוב יפה, ושומר על מתח והפתעות עד תומו. בצד העלילה המרתקת וסיפור על אהבה נדירה ובלתי נתפשת, מפגיש הסופר את התרבות המערבית, המיוצגת על ידי המספרת האמריקנית, עם התרבות המזרחית, המיוצגת על ידי המספר הבורמזי, המגולל בפניה את הסיפור של הכפר הבורמזי, שממנו הגיע אביה.

ניסיון הגישור בספר בין תרבות המזרח לבין תרבות המערב מתחולל בנפשה של המספרת, שמוסיפה להבנה הרציונאלית כעורכת דין אמריקנית, גם את התחושות והתובנות הגובלות במיסטיקה ואי-רציונאליות, של הכפר הבורמזי הנידח, שאליו היא נקלעת.
עלי להודות, שבמסעי הראשון להודו, שארך ששה חודשים, גם אני הוספתי לצפייה הרציונאלית מן הצד, את הבנת הצורך הרגשי של המאמינים לעבוד את האל כפסל, להיאחז בביטוי מוחשי של מושא האמונה, כמו ב"סיפור העגל" במקרא (תיאורים מפורטים מצויים בספרי "אל מקורות הגנגס").