“היו לי ציפיות רבות לגבי הספר הזה, היות שאהבתי מאוד את הצעיף צבעוני (גם הסרט מצוין) וגם בגלל הביקורת המקסימה של ג'ניה. אך לצערי נחלתי אכזבה מסוימת.
למעשה קראתי את הספר כהפוגה מפרויקט מלחמת העולם הראשונה, אך גיליתי כי מן המלחמה הגדולה קשה לחמוק וכי נקודת הפתיחה של הספר היא בחזרתו של גיבורנו, לארי, מן המלחמה, אשר בדומה לרבים וטובים לפניו, לפחות אלו שזכו לחזור, תשנה את חייו לנצח.
לארי, אשר נלחם כטייס, זייף את גילו בכדי להתגייס לצבא, בכך הוא מזכיר לי את המינגווי שלא הצליח להתגייס לצבא האמריקני ולכן התגייס כמתנדב לצלב האדום. בקיצור מדובר בבן טובים, הרפתקן, פזיז שבא לשחק במשחקי מלחמה וגילה שמדובר במשחק אכזרי ביותר.
עם שובו הביתה לשיקגו לארי מסרב ללכת ללמוד או לקבל הצעת עבודה מפתה מחברו הטוב. לאחר טראומת המלחמה החיים הבורגניים הקרתניים נראים לו משמימים וחסרי טעם. לארי שלנו רוצה לחפש את עצמו הרחק מן הבית, מן הציפיות, המחויבויות והארוסה המלחיצה. בתחילה הוא נוסע לאירופה ולאחר מכן הוא מרחיק במסע החיפוש הרוחני עד להודו (כנראה שאין חדש תחת השמש...).
את סיפורם של לארי, ארוסתו החומרנית, אימה, הדוד העשיר והסנוב ועוד כמה דמויות מן השמנה והסלתה של ארה"ב ואירופה בין המלחמות פורש לפנינו מוהם מזווית הראייה שלו, תחת שמו האמיתי, כמי שהכיר את הדמויות, נפגש עימן לפרקים וזכה בידידותן ובגילוי ליבן.
לדעתי, הסיפור על המסע הרוחני ועל השפעותיו על לארי עצמו ועל אלו שנשארו מאחור, בעיקר על ארוסתו לא עמד בכבוד במבחן הזמן. ייתכן שהסגנון והשפה היו מעניינים יותר לו הייתי קוראת את הספר במקור היות ויש לי חשד כבד לגבי איכות התרגום.
בקיצור, החזרה מהודו גרסת שנות ה-20' העליזות לא עשתה לי את זה. אה, וג'ניה צודקת, העטיפה באמת נוראית.”

“"על חוד התער"
עמוס נבו

uttiṣṭha jāgrata prāpya varān nibodhata |
kṣurasya dhārā niśitā duratyayā durga pathas tat kavayo vadanti ||

"קום! התעורר! השג (את אטמן) בהתקרבות אל המעולים.
קשה למעבר כחוד התער היא הדרך, כך אומרים החכמים"
(קטהה אופנישד, 1.3.14, תרגום שלי. ע.נ.).

שם ספרו של סומרסט מוהם "על חוד התער", נלקח מן הפסוק המצוטט לעיל והספר ספוג השפעות מן הפילוסופיה ההודית. הגעתי אל הספר בגלל התעניינותי בהודו, ונשארתי בגלל העלילה המרתקת ובגלל הכתיבה של סופר גדול.

"על חוד התער הוא סיפור אהבה ומסתורין יוצא דופן, שחורג מן המוסכמות ומפתיע בעוצמתו. העלילה מתמקדת בחברה הגבוהה של פאריס ובמקדשים ובאשרמים של הודו, שם מחפשים המאמינים את ההתגלות האמתית של האלוהות. על חוד התער הוא סיפור אהבה בין שני צעירים אמריקנים, שהרדיפה אחרי הכסף וחיי מותרות מצד אחד, והחיפוש אחר האמונה, האמת והצדק מצד שני, הופכים את אהבתם הסוערת לבלתי אפשרית."
כך מוצג הספר במרשתת, בתקציר המיועד לקדם את מכירת התרגום העברי שלו.

סומרסט מוהם מספר סיפור, שהוא כביכול, סיפור שקרה במציאות והוא עצמו נחשף אליו ומשתתף בו. הסיפור מתרחש בשלוש יבשות – אמריקה, אירופה ואסיה – בשלוש מדינות עיקריות – ארה"ב, צרפת והודו. בלשון סיפורית קולחת, מתאר המחבר את גיבוריו האמריקנים, ואת תהפוכות גורלם. הסיפור נע בטבעיות בין שיקגו לפריס ובין אירופה לדרום הודו, בין חיי עושר ונוחות לבין חיי צנע והסתפקות במועט, בין רדיפה אחר החומריות לבין חיפוש אחר האמת הרוחנית, בין אהבה לקנאה, בין אנוכיות לבין נכונות להקרבה. המחבר מציג את ה"הארה" בהודו ואת השלווה שבאה בעקבותיה כאידיאל, כמושא שמן הראוי לשאוף אליו גם בחיים הגשמיים שבמערב. מוהם, שבילה במחיצתו של הגוּרוּ ראמׇנה מׇהארֽשי באׇשֽרׇם שלו (אני שהיתי באשרם שבוע, כשהגורו כבר לא היה בין החיים), טען בכמה הזדמנויות, שאלמלא הציג את הפרק ההודי בחייו של הגיבור, ספק אם היה כותב את הספר.
לארי, גיבור הספר, שירת כטייס במלחמת העולם הראשונה. הוא נפגש לראשונה עם המוות, כשמטוסו של חברו הטוב הופל והחבר נהרג. המפגש עם המוות גרם ללארי לשנות את כיוון חשיבתו ואת אורח חייו. לאחר המלחמה, חזר לעיר הולדתו, אך לא נכנס למעגל העבודה והרדיפה אחר הכסף. הוא שב לאירופה, לפריס, והשתלב בחיי הבוהמה בעיר, תוך אינטרוספקציה ותהייה על המטרה האמתית של חייו. מפריס הוא יצא לחיי נדודים ברחבי היבשת. אנשים שונים שפגש, במיוחד קצין לשעבר בצבא הפולני וכן נזיר בנדיקטיני, קידמו אותו בחשיבה ובחיפוש. הוא שם פניו להודו על סיפון אנייה שהפליגה לשם, תוך כדי עבודה כאחד המלחים. בהודו הגיע אל אׇשֽרׇם של גוּרוּ בדרום, שהמחבר הושפע בתיאור דמותו מראמנה מהארשי. לארי הגיע ל"הארה" בתום תקופה של התבודדות ביער, ואז חזר לאירופה, ואחר כך לארצות הברית.

המחבר שוזר בסיפור גם עלילה רומנטית. לארי מציע לארוסתו איזׇבֶּל להצטרף אליו בנדודיו הסגפניים באירופה, אך היא אינה מוותרת על חיי הנוחות והעושר, מבטלת את אירוסיהם ונישאת למיליונר, חברו של לארי. במשבר הכלכלי של ראשית שנות השלושים, מגיעים לפריס איזבל ובעלה, שירד מנכסיו, ופוגשים שוב את לארי. גם סופי, בת כיתתם - שאיבדה את בעלה ותינוקה בתאונת מכונית והתדרדרה לאלכוהול, לסמים ולזנות - מגיעה לפריס. לארי, שרוצה להצילה משפל המדרגה שאליו הגיעה, מציע לה נישואין. בכך רומז המחבר שלארי מתנהג כקדוש ומצרף אותו לרשימה של נביאים וקדושים, שנישאו לזונות. למשל, הנביא הושע שנשא לאישה את הזונה גוֹמֶר בת-דׅבֽלׇיים, וכן המסורות המייחסות לישו הנוצרי יחסים, ואפילו נישואים, למרים המגדלית, שיש המחשיבים אותה כזונה.

אני עוסק בענף הפילוסופי ההודי, שנקרא אׇדֽוׇאיֽטה וֶדאנֽטה – תורת אי-השניות. שם הספר והמסר האדוואיטי שלו הם בעלי משמעות מיוחדת עבורי ואני נוהג להזכיר את הספר ולהמליץ עליו לכל המתעניינים.”

“לפני כשנתיים כשנרשמתי לסימניה, אחד הספרים שהכי רציתי לכתוב עליהם היה הספר הזה. אבל אז מואם היה פה סופר מאוד מאוד "לא קיים".. היה פה אזכור אולי לשניים מספריו. מאז שכחתי מהצורך.. והיום , נחפשתי פתאום לביקורת של יעל על הספר "הצעיף הצבעוני", ואז מצאתי שהדף של מואם הורחב. אפילו מאוד..

אז קודם כל תודה רבה ליעל, ולשאר האנשים שכתבו פה ביקורות על ספריו של מואם והזכירו אותו לטובה - אני אכן חושבת שהוא סופר מבריק, אחד המעולים.. אחד הלא רבים שהייתה לי תקופה ששקעתי בקריאת ספריו בלבד..

אז ככה.. הכל התחיל יום בהיר אחד שנתנו לי את הספר "תאטרון" שלו. ספר מוכר ומבריק, ברוסית הכי מוכר שלו כנראה. ברוסית יש אפילו סרט, מאוד מפורסם. כתוב יפה, מפתיע, עם פנץ' ליין, אבל כבר ידעתי את העלילה. בקיצור לא נפלתי.. אבל אחריו באותו הספר היה איזה "סיפורון" צנוע למדי.. 100-200 עמודים. משהו שאיש לא שמע עליו.. משהו מאוד לא דומה לא באופי ולא ברמת הפרסום לעטיפה המגוחכת שאנחנו רואים כאן, לא משווק את עצמו, בעצם בקושי קיים..

הייתי בחופשת לידה. לא הרשיתי לעצמי לעשות כמעט דבר פרט ללהיות עם ביתי הגדולה והמקסימה שהייתה אז בת כחודשיים. אבל פתאום שקעתי בו לגמרי.. אני זוכרת את היום-יומיים שפשוט טבעתי בסיפור הזה. סיפור כל כך קצר, כל כך צנוע, וכל כך מדבר בדיוק את מה שחשבתי, את מה שהגרשתי, את מה שחיפשתי דרכים לתאר. זה היה לפני יותר מ-7 שנים. אולי עכשיו זה היה משפיע עלי אחרת. אולי מאז ברור לי שעוד רבים אחרים דיברו על זה, או שאני, מאז שהדלת לשם נפתחה לי דיברתי על זה רבות והנושא נהיה לי קצת שחוק.

והנושא מבחינתי היה הדת. או חיפוש הדת, או חיפוש המשמעות. אבל חיפוש מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים לרוב. לא דת שכופה את עצמה, לא דת שמשווקת, לא דת אלימה. בעצם לא דת - אלא אמונה. כי בעיני יש תהום בין השניים. אמונה שיש לרבים מאיתנו צורך עילם בה, אבל אמונה שהיא לגמרי עמוקה ומופנמת. אמונה שאין לה שום ביטוי חיצוני, שקיימת רק בפנים. אמונה שאף אחד לא המציא בשבילה מילים יפות, ושיוצאת לעולם בצניעות ובשקט כצורך הכי אינטימי של האדם עם עצמו..

וכאן בא המקום לספר את הקשר שלי לדת. אז ככה - אין ביינינו קשר. בקושי שלום-שלום. אבל כמעט באותה מידה אין קשר ביני לבין האטאיזם. נושא הדת חביב עלי בתור תחושת קרבה לכוח העליון, ובנקודה החביבה של מסורת שמחברת אנשים ועם ונותנת תחושת שייכות - אבל קשה עד בלתי נסבל בעיני לדמיין שאם יש אלוהים יש לו צורך כלשהו בביטויינו החומריים כדי להוכיח לו את אמונתינו. צורם לי מאוד אפילו האפשרות לחשוב על הקשר בין אמונה והמוסריות לבין הגדרות כמו ללחוץ על כפתורים בימים מסוימים או לא, או מה לאכול, או עוד דברים יומיומיים. אני יודעת שאלה שורות פרובוקטיביות, אבל אני לא יכולה לכתוב על הספר בלי להזכיר את זה.. כי זאת המהות.. אני מאמינה שאמונה צריכה להתבטא בצורך במוסריות, ובצורך שמגיע מבפנים. ולא כחובה על אוכלוסיה שמגיעה מבחוץ להתנהלות. ולמרות הפרדוקס שאני כותבת את זה כאן, אני מאמינה שזה צריך להיות משהו מאוד מאוד אינטימי בין האדם לעצמו. שנים רבות לא הייתי מוכנה לפתוח את הפה ולדבר על זה עם אף אחד - כי מילים הופכות רגשות לאבק.. ויכוחים או התפלספות שוחקים לגמרי את ההרגשה המקורית האותנטית.
אבל לא אני התחלתי - מואם התחיל :)

הספר מספר על בחור צעיר שחוזר ממלחמה שראה בה דברים שזעזעו אותו. חוזר ולא מצליח למצוא את עצמו חזרה בעולם הרגיל. הוא מבין שיש איזו משמעות נסתרת מין העין בקיומינו, לפחות הוא רוצה לקוות שיש, אבל באותו רגע, אחרי מה שראה, העולם נראה לו מלא בריק, בבלגן, בחוסר הגיון וחוסר משמעות או עקביות.. למרות שיש כמה מפנים לאורך חייו בהם הוא יכול לבחור בחיים שקטים ורגועים ( יש לו איזו ירושה או כסף מאיפשהו, אני כבר לא זוכרת) - כל פעם מחדש הוא בוחר בחיים צנועים מחד, ושעיקרם חיפוש מעידך. הוא גם מעלה במהלך הספר את הטענה שלא יתכן שהתגלמות "הקיום האלוהי" יכולה להיות בביצוע חוקים חומריים והתנהגותיים שנדרשים מאנשים. נשמע לו חיבור בין רמות עומק שונות ולא מתחברות - בין האמונה עצמה, לבין החוקים החומריים וה"חיצוניים". כאן מגיע אחד מהמפשפטים הגדולים של הספר. הוא פוגש איזה איש דת חכם, וההוא אומר לו - אתה חושב שאתה לגמרי אטאיסט, ואין ולא דבר בינך לבין הדת - אבל הקשר בינך לבין האמונה האמיתית ברמה הפנימית הוא עמוק הרבה יותר מהרבה אנשים שחושבים את עצמם לדתיים. כי אצלך זה בפנים. ( ציטוט מאוד לא מדוייק, אבל זאת המשמעות).
הוא מחפש את עצמו רבות.. והמספר של הסיפור פוגש אותו בהפרשי זמן גדולים מאוד, כשתוך כדי הוא מספר על דמויות מסוג אחר לגמרי, בחורה צעירה, אנשי בוהמה ועוד.. וכל פעם הבחור מתגלה כדמות מופנמת שמנהלת את חייה לגמרי מחוץ לקופסא..

בסוף הוא מוצא את התשובות שלו בבודהיזם, שבאמת קטונתי מלהניח שהדת הזאת יותר קרובה ל"אמת שאני מחפשת" מהדת היהודית. יתרה מכך - כשאני שומעת את ההסברים העמוקים לחוקים מהאנשים הדתיים שסביבי, לחוקי הדת היהודית, הסברים עמוקים ויפים מאוד, אני מתמלאת כבוד עצום, ועניין רב. מן הסתם על הבודהיזם אני יודעת עוד פחות. אין גם בכוונתי חלילה להזדהות עם העדפת דת אחת על אחרת - אהבתי בספר את הצורך והדרך שאותה הוא עושה, את השאלות שהוא שואל, לא ראיתי ערך בתשובות. אבל הרעיון המקסים הנוסף הוא שכשהוא מוצא את "האמת" שאותה חיפש הוא רוצה להפיץ אותה. שיווק, הלא? ( אני שונאת שיווק. אולי הכי מכל דבר אחר בעולם) והוא מחפש בצורה אינטואיטיבית את הדרך שתבוא ותגרום לאנשים להתחבר לרעיונות שלו מבפנים. בלי שזה יהיה שיווק אלים. בלי שזו תהיה כפיית דעתו שלו. ובעיני, לפחות דאז, היה נראה לי שהוא מוצא פתרון גאוני. אני נמנעת מלכתוב אותו כאן, אפילו לא בגלל שזה ספויילר, אלא בגלל שיקומו רבים ויגידו שזה דומה להפצות הנוצרים בארץ , שאני יודעת שרבים סולדים לזה רבות. אני לא - כי מבחינתי זאת תופעה שקופה. תופעה שלא קיימת , שאני לא מבינה את משמעותה, שהשפעתה עלי הוא , וגם יכולתי להבין את משמעותה הוא 0 , ולכן לא רואה את חסרונותיה, וגם בין השאר כי אני לא רואה הבדל בין הדתות..

אז מה מצאתי שם בעצם, בספר הזה?
סיפור שעלילתו חביבה וכיפית, יש דמויות דינמיות מעניינות וזזות, דמויות אחרות לגמרי. יש תיאורים מבריקים של טבע האדם, אחד הקטעים שנפלתי מהם , זה כשהמספר מתאר את הבחורה שהיא אחת הדמויות המרכזיות, ואת האמפטיה שלו כלפיה, וכמה הוא נהנה כל פעם לדבר איתה, ומסביר זאת בפשטות - "כן, אני אוהב מאוד אנשים יפים".. זה כל כך מצחיק ונכון.. באמת, לפחות לי זה קורה, אם אני פוגשת אנשים שטבעם נורמלי ( לא אנשים מגעילים או מתנשאים כמובן) וחביב ובנוסף הם גם יפים, התקשורת איתם נותנת איזו הנאה גדולה יותר - זאת תופעת אפליה כל כך שטחית ומכוערת שאנחנו כל הזמן מנסים להתכחש לה - אבל היא כל הזמן פה :).. ועוד ועוד התבטאויות עוקצות כאלה על טבע של כולנו, או לפחות של הפחות מושלמים שבינינו..
אבל בעיקר, בעיקר, מצאתי בספר הזה אוצר עצום. אוצר עצום של תיאור חיפוש של משהו חמקמק שקשור לדת ולאמונה, לא את הפתרון אבל את תיאור החיפוש. ומאוד מאוד הזדהיתי עם הצורך בחיפוש הזה. לפחות אז. ונפלתי מהצניעות. איך דווקא זה הגיע לי מאיזה ספרון קטנטן שאף אחד לא תכנן עליו..

אני מתנצלת בדיעבד על שני דברים - האחד הוא ספויילרים אפשריים, אבל אני חושבת שזה לא כל כך משמעותי, כי לא תיארתי כמעט את העלילה עצמה.. יתרה מכך , אני בקושי זוכרת אותה. והדבר השני החשוב יותר - אני מקווה מאוד שלא פגעתי ברגשות האנשים הדתיים שקוראים את זה, אני לא מתיימרת להבין מבחוץ את מה שהם יודעים ומכירים מבפנים. זה לא מגיע מזלזול כלל וכלל, זה אולי פרובוקטיבי, אבל מגיע בעיקר מהיותי מסתכלת מבחוץ, ואלה הרגשות שלי.

וזה גם קצת מתחבר לי לביקורת המצויינת של אנה שקראתי כאן בשבועות האחרונים על "סודותיו של מורה נבוכים". אני אביא כאן את הציטוט שלה מהספר שתפור לי על הנושא בול:

האל מושלם, האל חכם, האל סולח. ביטויים מהסוג הזה תמיד חרו לי. יש תחושה של זילות. גם המילה "שלמות" היא אנושית מדי כדי להשתמש בה. האל הוא מעבר, השפה מלכלכת. קשה לשמוע אנשים מדברים על האל כאילו הוא החבר הטוב שלהם.
"כהמחשה לדבריו, תיאר הרמב"ם חזן אשר הרבה לשבח את האל ותקף אותו על ידי כך במילים קשות. לטענת הרמב"ם, ריבוי תארים לאל איננו מוסיף לכבודו- אלא גורע ממנו- מול האלוהות יש לשתוק ותו לא. השבח לאלוהים הוא הדממה עצמה" (277).
"התורה משתמשת בדימוי מאניש של האלוהות כדי לחנך את ההמון למציאותו של האל אך לבסוף חותרת לבסוס אי גשמיותו"... אלוהים גדול מן השפה, אך התורה לוכדת אותו במילים".
הרמב"ם העלה את האל מעל השפה, לא רק מעל החומר.


ולגבי העטיפה המצ'ואיסטית והזולה, שכל כך לא מתאימה לרוח הספר - אני באמת לא הבנתי מה זה היה.. או שמה פספסתי משהו.”

“השם סומרסט מוהם ידוע וקיים אי שם ברקע מאז שלמדתי מה זה ספרים, ולמרות זאת אני לא זוכרת אם קראתי משהו שלו עד לספר הזה. כשראיתי את הכריכה חשבתי על משהו כמו "חשמלית ושמה תשוקה", אך אין שום קשר בין התמונה שבכריכה, שכנראה נועדה למשוך את הקוראים של שנות החמישים יעני הפושטק הזרוק והקשוח, לבין הדמויות שבספר, בטח לא ללארי שהוא הדמות המרכזית בספר, העדין ויודע הספר.

לארי הנהדר מייצג את הסופר.
סומרסט מוהם כמו סקוט פיג'רלד למשל, מכסח את החברה הגבוהה לא בלי להימשך לקסם הבורגני שלה.
לסומרסט מוהם יש את אליוט המבוגר - הסנוב האולטימטיבי, שמתלבש בהידור, גר בהידור, וכל עוד כוחו במותניו מוזמן ומזמין לנשפים וערבי חברה עם מלכים ורוזנים. אך כשהוא מזדקן הוא יותר ויותר הופך פטתי בחברה הפכפכה, מתנכרת והולכת.

בקצה השני ניצב לארי שבתחילת דרכו הוא מתידד וכמעט מתאהב באיזבל שהיא אם טיפוס לחברה הבורגנית. אך מהר מאד מואס בכל זה. הממון וההון לא מדברים אליו, ולאחר שהוא נוסע להודו הוא מגלה את ההארה והאושר שבפשטות ובויתור על הערכים המטרייליסטיים.

בתחילת המאה, בזכות השליטה הבריטית בהודו, התגלתה הגישה הבודהיסטית ומשכה אליה את האיטלקטואלים לפני שהתפשטה כאש בשדה קוצים במערב של שנות השישים והלאה. וסומרסט מוהם רואה את היופי שבבודהיזם ועם זאת מעריך את החן של הבורגנות הארופאית.
בקיצור עוד עולם שהיה ונעלם.”