ביקורת ספרותית על סיפור כתוב במניפה מאת ליסה סי

---

סיפור כתוב במניפה

הספר "סיפור כתוב במניפה", של הסופרת ליסה לי, הכניס אותי לעולם זר לי לחלוטין – לקומה העליונה, חדר הנשים, בבית כפרי סיני. בספר מתוארים החיים בחברה הכפרית הסינית, במאה ה-19, על כל היבטיהם – אמונות ומנהגים, הבדלי מעמדות בין עשירים לעניים, בין משכילים לנבערים, אך בעיקר בין גברים לנשים. ההשכלה מוצגת כמכשיר לניעות (מוביליות) חברתית – מי שמצליח בבחינות הקיסריות, מקבל תואר "מנדרין" ומשרה, שמקנים לו עושר ומעמד חברתי גבוה. מצויים בספר תיאורים של שפע ומחסור, גסות ואלימות, חברות אמיצה, תככים, עזרה הדדית, אהבה ושנאה, וגם "עסקי מיטה".

גיבורת הספר, "פרח שושן", זקנה בת שמונים (תוחלת החיים הממוצעת לאישה כפרית באותה עת היה 32!), מספרת את סיפור חייה. היא הצליחה באמצעות שידוך טוב להגיע למעמד גבוה בהרבה מן המעמד ממנו באה. היא מתארת בחיות רבה את חייה כילדה בבית איכרים עני, ואת חייה החדשים כמטרונה מכובדת, בעיקר כאשר בעלה, בנו של ראש הכפר החשוב ביותר בנפה, הפך בעצמו לראש הכפר, לאחר מות אביו.

המספרת מתארת את הסבל הרב שנגרם לה ולמקורביה במרד הטאיפינג (1850-1864), שעל פי הערכות (בהעדר סטטיסטיקה מוסמכת) גרם להרג של עשרות מיליוני בני אדם. יש אפילו כאלה הטוענים, שמספר האבדות הגיע למאה מיליון – "האירוע המלחמתי הקטלני ביותר בתולדות האנושות" (ויקיפדיה).

חלק נכבד מפרק הילדות בספר תופס תיאור תהליך קשירת הרגליים. המנהג של קשירת הרגליים של בנות, התקיים בסין כ-1000 שנה, והוצא אל מחוץ לחוק רק ב-1902, אך לא פס לחלוטין מן המציאות הסינית גם במהלך המאה ה-20. התהליך מתואר לפרטי פרטים וכולל תיאורים קשים לקריאה. "רגלי הלוטוס" שבתרגום העברי נקראות "רגלי השושן", היו אידיאל יופי בסין, ובעבר היותר רחוק, היו סמל סטטוס של המעמדות העליונים, עד שהמנהג חלחל גם למעמדות הנמוכים יותר. הרגליים הקשורות, הנתונות בנעליים קטנטנות, הבטיחו שידוך/זיווג טוב. הורים היו מוכנים להקריב את בריאות הבת, ולעתים אף את חייה, למען שידוך טוב, ועל פי המתואר בספר – למען הסיכוי לזכות בטובות הנאה לאחר נישואי הבת לבן משפחה נעלה ועשירה.

הספר נכתב מנקודת ראות נשית ומכיל ביקורת מרומזת וגלויה על מעמדן הנחות של הבנות והנשים בסין. הצייתנות היא מצווה מקודשת לכל בת ואישה. להלן ציטוט: "כילדה, צייתי לאביך; כרעיה, צייתי לבעלך; כאלמנה צייתי לבנך"...... ובאותו הקשר בהמשך, עם מסר יותר אופטימי - "צייתי, צייתי, צייתי, ובסוף עשי כרצונך" (עמ' 185. ציטוט זה מופיע גם בעמודים נוספים בהמשך). כמו כן, תמיד יש לתת כבוד – להורים, לאחים הגדולים, לבעל ולאם הבעל - בעיקר לאם הבעל.

תופעה ייחודית המתוארת בספר היא "תאומות ישנות" – חברות קרובה ואמיצה בין שתי ילדות בנות אותו גיל, לעתים ילידות אותו יום. החברות נקבעת בשידוך, ממש כמו בשידוך לנישואין, על פי סימנים/סימניות קבועים/ות, ונמשכת כל החיים. "פרח שושן" המספרת ו"תאומתה" "פרח שלג", תִחְזקו את חברותן ואהבתן זו לזו, למרות הבדלי מעמד ביניהן, ולמרות קשיים ומשברים רבים. אמצעי מיוחד שסייע להן בתִחזוק הקשר היה כתב "נושו" - כתב סודי, ייחודי לנשים בלבד (כנראה הכתב המגדרי היחיד בעולם) - ששימש להעברת מסרים מוצפנים על גבי מניפה, ממחטות רקומות, אגרות נייר, ועוד.

המספרת הזקנה, ממרום גילה וניסיונה, משיאה עצות לנשים כיצד להפיק את המֵרב ממצבן הנחות מלכתחילה. לדעתי, היא משמשת כשופר בידי הסופרת, להעברת מסרים פמיניסטיים, הנכונים גם כיום לחברה מודרנית, המתאפיינת בשליטה גברית מובהקת.

» ביקורות נוספות של עמנב
» ביקורות נוספות על סיפור כתוב במניפה