פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 4 חודשים "מרכבה" בתרבות היהודית ובתרבות ההודית עמנב

  

  עמנב

  "מרכבה" בתרבות היהודית ובתרבות ההודית
  
  מבוא
  אינני חוקר מרכבות, לא בתרבות היהודית ולא בתרבות ההודית, אך החלטתי לכתוב על הנושא משום שהמרכבה ממלאת תפקיד בשתי התרבויות, במיוחד בהיבט המיסטי. למרות שההבדל בין "יהודית" ל"הודית" הוא י' בלבד, לדעתי רב המפריד מן המשותף, ואינו מסתכם בקוצו של י'.
  
  המרכבה בתרבות היהודית
  פרופ' יונתן גרוסמן טוען שמקור המרכבה במיסטיקה היהודית הוא בתיאור מסעות בני ישראל במדבר אחרי יציאת מצריים. על פי פרשנויות מסורתיות, העגלה שעליה נישא ארון הברית ומעליו הכרובים היא עם ישראל ה"מהווה מרכבה לשכינה על הארץ, במקביל למרכבה השמיימית של הכרובים" (ויקיפדיה).
  בתנ"ך
  המרכבה נזכרת בתנ"ך בהקשרים גשמיים, ככלי מלחמה, או ככלי רכבו של המלך. במקרהו של אבשלום בן המלך דוד, המרכבה שימשה כסמל להכתרתו, כביכול, כיורש העצר והמלך בעתיד. הייתה זו קריאת תיגר על החלטתו של המלך דוד להעדיף את שלמה על פניו והקדמה למרידתו באביו:
  וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו." (שמואל ב', פרק ט"ו, פסוק א('.
  באופן אסוצייטיבי אני נזכר גם ביהוא בן נמשי. אמנם לא נוקבים בו במילה "מרכבה", אך היא מתבקשת מן ההקשר. נאמר על יהוא בן נמשי "כי בשיגעון ינהג" (מלכים ב', פרק ט', פסוק כ'). ברור כי נהג במרכבה, אך זהו תיאור גשמי שאינו קשור למרכבה בהקשר המיסטי.
  רק במקרה עלייתו של אליהו הנביא השמיימה, המרכבה מתאימה לדיוננו, מכיוון שיש בה ממד מיסטי:
  "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם") מלכים ב', פרק ב', פסוק י"א). הנביא אלישע, תלמידו של אליהו הנביא קורא לו: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (פסוק י"ב). אליהו הנביא הפך להיות מבשר הגאולה, וכך, בכל בית בישראל שבו נחוג ליל הסדר, ממלאים כוס יין לאליהו הנביא ופותחים עבורו את הדלת.
  יהואש בן יהואחז מלך ישראל קורא מאוחר יותר לנביא אלישע על ערש מותו "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (שם, פרק י"ג, פסוק י"ד).
  האל נזכר כ"רוכב שמים" (דברים, פרק ל"ג, פסוק כ"ו) בספר תהילים (פרק ס"ח, פסוק ה'): שִׁ֤ירוּ לֵֽאלֹהִים֮ זַמְּר֪וּ שְׁ֫מ֥וֹ, סֹ֡לּוּ לָֽרֹכֵ֣ב בָּֽ֭עֲרָבוֹת בְּיָ֥הּ שְׁמ֗וֹ וְעִלְז֥וּ לְפָנָֽיו.
  
  הנביאים ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל תיארו את אלוהים ומרכבתו. הנביא ישעיהו: "כִּי הִנֵּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו" (פרק ס"ו, פסוק ט"ו); ובדומה לכך אצל ירמיהו: "הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו--קַלּוּ מִנְּשָׁרִים, סוּסָיו" (פרק ד', פסוק י"ג);
  גם הנביא זכריה מזכיר מרכבות שמימיות, אך לא את מרכבתו של "אדון כל הארץ" (פרק ו'):
  א וָאָשֻׁב, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת, מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים; וְהֶהָרִים, הָרֵי נְחֹשֶׁת. ב בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה, סוּסִים אֲדֻמִּים; וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית, סוּסִים שְׁחֹרִים. ג וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית, סוּסִים לְבָנִים; וּבַמֶּרְכָּבָה, הָרְבִעִית, סוּסִים בְּרֻדִּים, אֲמֻצִּים. ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ, הַדֹּבֵר בִּי: מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי. ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ, וַיֹּאמֶר אֵלָי: אֵלֶּה, אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, יוֹצְאוֹת, מֵהִתְיַצֵּב עַל-אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ.
  הרב ברויאר, חוקר תנ"ך שזכה גם להכרה אקדמית, משווה בין התיאורים הדומים של ישעיהו ושל יחזקאל בהסתמך על התלמוד, (חגיגה, י"ג, ע"ב):
  אָמַר רָבָא: כׇּל שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל, רָאָה יְשַׁעְיָה. לְמָה יְחֶזְקֵאל דּוֹמֶה — לְבֶן כְּפָר שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ, וּלְמָה יְשַׁעְיָה דּוֹמֶה — לְבֶן כְּרַךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ.
  טיעונו העיקרי של ברויאר הוא ששניהם ראו את אותו המראה, אך יחזקאל הרבה בפרטים כבן-כפר שרואה דבר בפעם הראשונה, מתפעל ומרבה בפרטים, לעומת ישעיהו, שכתב את תיאורו כבן-עיר מנוסה, שראה ומכיר ועל כן ממעיט בפירוט.
  חזיון יחזקאל (פרק א', פסוקים ד'-כ"ח):
  ד וָאֵ֡רֶא וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ סְעָרָ֜ה בָּאָ֣ה מִן הַצָּפ֗וֹן עָנָ֤ן גָּדוֹל֙ וְאֵ֣שׁ מִתְלַקַּ֔חַת וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִ֑יב וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ כְּעֵ֥ין הַֽחַשְׁמַ֖ל מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ ה וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ דְּמ֖וּת אַרְבַּ֣ע חַיּ֑וֹת וְזֶה֙ מַרְאֵיהֶ֔ן דְּמ֥וּת אָדָ֖ם לָהֵֽנָּה׃ ו וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ת וְאַרְבַּ֥ע כְּנָפַ֖יִם לְאַחַ֥ת לָהֶֽם׃ ז וְרַגְלֵיהֶ֖ם רֶ֣גֶל יְשָׁרָ֑ה וְכַ֣ף רַגְלֵיהֶ֗ם כְּכַף֙ רֶ֣גֶל עֵ֔גֶל וְנֹ֣צְצִ֔ים כְּעֵ֖ין נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל׃ ח (וידו) וִידֵ֣י אָדָ֗ם מִתַּ֨חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם׃ ט חֹ֥בְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹֽא יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃ י וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֮ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי שׁ֥וֹר מֵֽהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן׃ יא וּפְנֵיהֶ֕ם וְכַנְפֵיהֶ֥ם פְּרֻד֖וֹת מִלְמָ֑עְלָה לְאִ֗ישׁ שְׁ֚תַּיִם חֹֽבְר֣וֹת אִ֔ישׁ וּשְׁתַּ֣יִם מְכַסּ֔וֹת אֵ֖ת גְּוִיֹּֽתֵיהֶֽנָה׃ יב וְאִ֛ישׁ אֶל עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵ֑כוּ אֶ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה שָּׁ֨מָּה הָר֤וּחַ לָלֶ֨כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ יג וּדְמ֨וּת הַֽחַיּ֜וֹת מַרְאֵיהֶ֣ם כְּגַֽחֲלֵי אֵ֗שׁ בֹּֽעֲרוֹת֙ כְּמַרְאֵ֣ה הַלַּפִּדִ֔ים הִ֕יא מִתְהַלֶּ֖כֶת בֵּ֣ין הַֽחַיּ֑וֹת וְנֹ֣גַהּ לָאֵ֔שׁ וּמִן הָאֵ֖שׁ יוֹצֵ֥א בָרָֽק׃ יד וְהַֽחַיּ֖וֹת רָצ֣וֹא וָשׁ֑וֹב כְּמַרְאֵ֖ה הַבָּזָֽק׃ טו וָאֵ֖רֶא הַֽחַיּ֑וֹת וְהִנֵּה֩ אוֹפַ֨ן אֶחָ֥ד בָּאָ֛רֶץ אֵ֥צֶל הַֽחַיּ֖וֹת לְאַרְבַּ֥עַת פָּנָֽיו׃ טז מַרְאֵ֨ה הָאֽוֹפַנִּ֤ים וּמַֽעֲשֵׂיהֶם֙ כְּעֵ֣ין תַּרְשִׁ֔ישׁ וּדְמ֥וּת אֶחָ֖ד לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּמַרְאֵיהֶם֙ וּמַ֣עֲשֵׂיהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁ֛ר יִֽהְיֶ֥ה הָֽאוֹפַ֖ן בְּת֥וֹךְ הָֽאוֹפָֽן׃ יז עַל אַרְבַּ֥עַת רִבְעֵיהֶ֖ן בְּלֶכְתָּ֣ם יֵלֵ֑כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ יח וְגַ֨בֵּיהֶ֔ן וְגֹ֥בַהּ לָהֶ֖ם וְיִרְאָ֣ה לָהֶ֑ם וְגַבֹּתָ֗ם מְלֵאֹ֥ת עֵינַ֛יִם סָבִ֖יב לְאַרְבַּעְתָּֽן׃ יט וּבְלֶ֨כֶת֙ הַֽחַיּ֔וֹת יֵֽלְכ֥וּ הָאֽוֹפַנִּ֖ים אֶצְלָ֑ם וּבְהִנָּשֵׂ֤א הַֽחַיּוֹת֙ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ יִנָּֽשְׂא֖וּ הָאֽוֹפַנִּֽים׃ כ עַ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה שָּׁ֨ם הָר֤וּחַ לָלֶ֨כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ שָׁ֥מָּה הָר֖וּחַ לָלֶ֑כֶת וְהָאֽוֹפַנִּ֗ים יִנָּֽשְׂאוּ֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַֽחַיָּ֖ה בָּאֽוֹפַנִּֽים׃ כא בְּלֶכְתָּ֣ם יֵלֵ֔כוּ וּבְעָמְדָ֖ם יַֽעֲמֹ֑דוּ וּֽבְהִנָּשְׂאָ֞ם מֵעַ֣ל הָאָ֗רֶץ יִנָּֽשְׂא֤וּ הָאֽוֹפַנִּים֙ לְעֻמָּתָ֔ם כִּ֛י ר֥וּחַ הַֽחַיָּ֖ה בָּאֽוֹפַנִּֽים׃ כב וּדְמ֞וּת עַל רָאשֵׁ֤י הַֽחַיָּה֙ רָקִ֔יעַ כְּעֵ֖ין הַקֶּ֣רַח הַנּוֹרָ֑א נָט֥וּי עַל רָֽאשֵׁיהֶ֖ם מִלְמָֽעְלָה׃ כג וְתַ֨חַת֙ הָֽרָקִ֔יעַ כַּנְפֵיהֶ֣ם יְשָׁר֔וֹת אִשָּׁ֖ה אֶל אֲחוֹתָ֑הּ לְאִ֗ישׁ שְׁתַּ֤יִם מְכַסּוֹת֙ לָהֵ֔נָּה וּלְאִ֗ישׁ שְׁתַּ֤יִם מְכַסּוֹת֙ לָהֵ֔נָּה אֵ֖ת גְּוִיֹּֽתֵיהֶֽם׃ כד וָֽאֶשְׁמַ֣ע אֶת ק֣וֹל כַּנְפֵיהֶ֡ם כְּקוֹל֩ מַ֨יִם רַבִּ֤ים כְּקוֹל שַׁדַּי֙ בְּלֶכְתָּ֔ם ק֥וֹל הֲמֻלָּ֖ה כְּק֣וֹל מַֽחֲנֶ֑ה בְּעָמְדָ֖ם תְּרַפֶּ֥ינָה כַנְפֵיהֶֽן׃ כה וַיְהִי ק֕וֹל מֵעַ֕ל לָֽרָקִ֖יעַ אֲשֶׁ֣ר עַל רֹאשָׁ֑ם בְּעָמְדָ֖ם תְּרַפֶּ֥ינָה כַנְפֵיהֶֽן׃ כו וּמִמַּ֗עַל לָֽרָקִ֨יעַ֙ אֲשֶׁ֣ר עַל רֹאשָׁ֔ם כְּמַרְאֵ֥ה אֶֽבֶן סַפִּ֖יר דְּמ֣וּת כִּסֵּ֑א וְעַל֙ דְּמ֣וּת הַכִּסֵּ֔א דְּמ֞וּת כְּמַרְאֵ֥ה אָדָ֛ם עָלָ֖יו מִלְמָֽעְלָה׃ כז וָאֵ֣רֶא כְּעֵ֣ין חַשְׁמַ֗ל כְּמַרְאֵה אֵ֤שׁ בֵּֽית לָהּ֙ סָבִ֔יב מִמַּרְאֵ֥ה מָתְנָ֖יו וּלְמָ֑עְלָה וּמִמַּרְאֵ֤ה מָתְנָיו֙ וּלְמַ֔טָּה רָאִ֨יתִי֙ כְּמַרְאֵה אֵ֔שׁ וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִֽיב׃ כח כְּמַרְאֵ֣ה הַקֶּ֡שֶׁת אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶ֨ה בֶֽעָנָ֜ן בְּי֣וֹם הַגֶּ֗שֶׁם כֵּ֣ן מַרְאֵ֤ה הַנֹּ֨גַהּ֙ סָבִ֔יב ה֕וּא מַרְאֵ֖ה דְּמ֣וּת כְּבוֹד יְהוָ֑ה וָֽאֶרְאֶה֙ וָֽאֶפֹּ֣ל עַל־פָּנַ֔י וָֽאֶשְׁמַ֖ע ק֥וֹל מְדַבֵּֽר.
  
  בחזיונו של הנביא יחזקאל, אשר הפך למקור העיקרי של ספרות ההיכלות והמרכבה, המושג "מרכבה" אינו מוזכר במפורש אלא "אופנים" בלבד. תיאורם מזכיר את תיאור אופני המרכבה שהייתה בבית המקדש הראשון שבנה שלמה (מלכים א', ז', ל"ג): וּמַֽעֲשֵׂה֙ הָאֹ֣ופַנִּ֔ים כְּמַעֲשֵׂ֖ה אֹופַ֣ן הַמֶּרְכָּבָ֑ה יְדֹותָ֣ם וְגַבֵּיהֶ֗ם וְחִשֻּׁקֵיהֶ֛ם וְחִשֻּׁרֵיהֶ֖ם הַכֹּ֥ל מוּצָֽק.
  בספרות ההיכלות והמרכבה
  "ספרות ההיכלות והמרכבה התחברה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. מועד חיבורה וזהות מחבריה שנויים במחלוקת. המקדימים מייחסים חיבורים אלו לשלהי התקופה התנאית ולתקופה האמוראית (מאות שנייה–שלישית עד שישית לספירה) ואילו המאחרים מייחסים ספרות זו למאות שביעית–שמינית. קדמותה של מסורת המרכבה מקובלת במחקר גם אם שאלת מועד עריכת החיבורים שנויה במחלוקת. חלקים רבים ממסורת המרכבה משקפים קשרי גומלין עם ספרות קומראן, עם הספרות התנאית ועם מסורת התפילה הקדומה, ומצביעים בבירור על קדימותה.". (מתוך: רחל אליאור - ספרות ההיכלות והמרכבה והקשרה הכוהני. ויקיפדיה).
  ההיכרות הראשונית שלי עם ספרות ההיכלות והמרכבה הייתה בשנות השמונים של המאה העשרים, בשיעור של פרופ' יוסף דן על המיסטיקה היהודית הקדומה. כיום יש חוקרים אחדים העוסקים בנושא והבולטת ביותר ביניהם היא פרופ' רחל אליאור, אשר פרסמה ספרים ומאמרים בנושא ומרצה עליו בפורומים שונים.
  בספרות היהודית המיסטית הקדומה המרכבה הייתה אמצעי התחבורה הקבוע להגעה אל הרקיעים העליונים, עד לרקיע השביעי, מקום מושבו של האל. אזכיר ספר אחד שנחרת בזיכרוני – "שיעור קומה". האל מתואר בו בדמות אדם, ומקורו של שרשרת המסירה מיוחס לרבי עקיבא. המספר מתאר את ממדיהם של אברי האל ואת שמותיהם, אך מכיוון שהאל חורג מכל התנסות אנושית רגילה, המספר מתאר את ממדיו במושגים שהמוח האנושי אינו מסוגל להכיל. למשל:
  "צווארו שלושה עשר אלפי רבבות פרסאות גובה צווארו. סנניה"ו ובהתיק"ן שמו. עיגול ראשו שלוש מאות אלפים רבבות ול"ג ושליש פרסאות, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע....".
  התיאור שלעיל מתקשר אצלי לאחד ממיתוסי הבריאה בתרבות ההינדואית – סיפור ה"פורושה" – יצור קמאי בדמות אדם, שקדם לבריאת העולם. הוא הוקרב, ומגופו נוצר העולם המוכר לנו כיום (פורושסוקטה, ריגוודה, 10.90).
  הרעיונות המיסטיים של ספרות המרכבה וההיכלות, השפיעו גם על הוגים יהודים בדורות הבאים. "מעשה מרכבה" הפך להיות מילה נרדפת לחקר הנסתר ולניסיון להבין את מהותו של האל. תקצר היריעה מלעסוק בכל ההתייחסות לנושא ביהדות. די להזכיר שקיימת מחלוקת לגבי העיסוק בנסתר. יש השוללים אותו לחלוטין ויש המתירים אותו ליחידים בלבד, שהגיעו לדרגת בשלות רוחנית מתאימה. אולם, לא לפני גיל ארבעים, כאשר דמות רבי עקיבא משמשת כדוגמה.
  
  המרכבה בתרבות ההודית
  כמו בתרבות היהודית, גם בתרבות ההודית המרכבה מופיעה כתיאור של מציאות גשמית, וגם כמשל מבחינה מיסטית-רוחנית. גם אם לא הייתה מרכיב בחיי היום-יום של מרבית האנשים, המרכבה הייתה מוכרת לכת הלוחמים (קְשָטְריה), והייתה מרכיב חשוב בתרבות ההודית.
  לכל אל באמונה ההינדואית יש "רֶכֶב", כלומר בעל חיים המשמש לו למעבר ממקום למקום. למשל במשפחת שיווה, האל שיווה רוכב על פר בשם "נָנְדי", רעייתו פּארווטי רוכבת על לביאה, בתו סָרָסְווטי רוכבת על טווס, בנו האחד – קָרְטְטיקֶיָה/קוּמאר/סוּבְּרָמָנְיָה/סְקָנְדה, ועוד שמות רבים אחרים – רוכב על טיגריס, גָנֶשָה, בנו האחר של שיווה, הכרסתן בעל ראש הפיל, רוכב על עכבר/וש.
  אינְדְרָה, מלך האלים ברובד המוקדם של ההינדואיזם, רוכב על פיל לבן בשם "אָייראווטה". אולם, במלחמתו נגד השדים יש לו מרכבה. הוא משאיל את מרכבתו לאל ראמה, וכן נותן אותה גם לאָרְג'וּנה, לשם מסעו אל השמים (מָהאבְּהָרָטה, להלן).
  המרכבה משחקת תפקיד חשוב מאד בבְּהאגָוודְגיטא, שהיא חלק מן האפוס הגדול ביותר בעולם – המהאבהרטה. לפני הקרב הגדול והמכריע, ארג'ונה, המפקד של צבא בני פָּנְדוּ, מסרב להילחם. הוא צופה את ההרוגים הרבים מבין חייליו ומבין חיילי הצבא של יריביו בני קוּרוּ, וביניהם גם לוחמים קרובים ויקרים ללבו. רַכָּבו, חברו המלך קְרישְנה, שהוא התגלמות האל וישְנוּ, משכנע אותו שבתור בן לכת הלוחמים, הוא חייב להילחם. הבהאגוודגיטא הפכה ל"ספר חובה" למתוודעים לדת ההינדואיזם, והייתה נר לרגליו של מהאטמה גנדי, שהביא להקמתה של הודו הדמוקרטית המודרנית.
  הדיאלוג הדתי/פילוסופי/רוחני בין ארג'ונה לקרישנה, מתרחש במרכבה. בהיותה הרקע לתרחיש בין בן-התמותה לאל בן האלמוות, המרכבה מקבלת משמעות סמלית לקשר בין האדם לאל, וחורגת מתפקידה הגשמי ככלי מלחמה.
  מרכבות גשמיות ממלאות תפקיד בתרחישים רבים בספרות ההינדואית, וכמו בבהאגוודגיטא, ממלאות תפקיד גם בתרחישים פילוסופיים-רוחניים. באחד המקרים, היא כלי תחבורה שמימי, אולם לא של אחד האלים, אלא של בת-תמותה – המלכה סָטְייווטי. למרות היותה בת-תמותה, היא מצליחה לטעת יראת-כבוד ואפילו פחד עד כדי רעד, באל השמש סוּריה, ובבנו, אל המוות יָמָה.
  נאסיקטה, נושא הדוקטורט שלי היה נער שנשלח אל מותו וחזר בשלום לחיים בארץ. יום אחד, בהיותו בעולם שמעבר, היה עד לשיח בין הנווד השמימי נאראדה ואל המוות ימה. בשמיים חלפה מרכבה, בעת ששוחחו, וימה החל לרעוד בכל גופו. כאשר נאראדה שאל אותו לסיבת פחדו, הוא סיפר לו את סיפורה של המלכה סטייווטי, המלכה שנהגה במרכבה. הסיפור ארוך ולא אכנס כאן לפרטיו. התייחסתי אליו במאמרי:
  "SatyavatĪ - A Little Story of a Great Woman ." South Asia. Journal of South Asian Studies. Vol. XXXII, no. 1. April 2009.
  
  המרכבה משמשת גם כמשל לפסיכולוגיה האנושית במשל המרכבה בקָטְהָה אוּפּנישָד (פרק 3, פסוקים 3 -9). היא משמשת כאמצעי להבהרת המסר הרוחני החדשני של היצירה – מעבר מהקרבת קורבנות מן החי, למדיטציה, אינטרוספקציה, ותרגול דיסציפלינה אישית של יוגה:
  "הגוף הוא המרכבה; 'אָטְמָן' – היסוד הרוחני באדם, המרכיב הקוסמי באני הפרטי, הוא אדון הרכב (הלוחם); ה'בּוּדְהי' – המכלול הנפשי של האדם (לפעמים מתורגם כאינטלקט בלבד), הוא הרַכָּב; החושים הם הסוסים ומושאי החושים הם מסלוליהם; מי שמחשבתו בלתי מרוסנת ונעדר הבנה/ידיעה נכונה, חושיו בלתי מרוסנים ומתרוצצים כסוסי פרא, ומי שהוא בעל הבנה/ידיעה נכונה, חושיו מרוסנים כסוסים מאולפים של רכב מנוסה" (תרגום שלי. ע. נ.).
  המשל מציג כנמשל את המבנה הפסיכולוגי של האדם, ואת היוגה כאמצעי להשגת ריסון החושים, המבטיח את השגת הידיעה המשחררת. שוחר הידיעה ו"השחרור", צריך להגיע לשליטה מוחלטת בחושים, במחשבות וברגשות – בכל המכלול הגופני והפסיכולוגי שלו – על מנת להשיג את יהבו.
  משל המרכבה בהינדואיזם מזכיר את משל המרכבה אצל אפלטון בחיבור "פיידרוס", בנאום השלישי של סוקרטס. הוא מציג את הצדדים המנוגדים באופן קוטבי בנפש האדם דרך המשלתם לסוסים. הסוס השחור מייצג את הצד היצרי, הפרוע, והסוס הלבן את הצד הרציונלי, המאולף, כאשר הרַכּב, השכל האנושי שולט בסוסים:
  "משל הסוסים של אפלטון מייצג את תפיסת הפיקוד שלי וגם את תפיסתי את מדע המדינה. הוא מתאר את חייו של אדם או ארגון או מדינה, כמירוץ של מרכבה עם שני סוסים: סוס אחד שחור: סוס פרא, שקשה מאוד להשתלט עליו; וסוס אחד לבן: סוס שקט הניתן בקלות לשליטה. מי שאיננו משתלט על הסוס השחור יכול להפוך את המרכבה. לכן הוא נוטה לוותר עליו ולהישאר עם הסוס הלבן. אבל, אז, הוא לבטח לא ינצח במירוץ כי יוותר עם סוס אחד". (מתוך: גרשון הכהן, מורכבות בביטחון לאומי. ויקיפדיה - 31 באוגוסט 2017(.
  גם זיגמונד פרויד עשה שימוש פסיכולוגי במשל זה:
  "ניתן לדמות את היחסים שבין ה'אני' (ה'אגו') לבין ה'סתם' (ה'איד') לאלה שבין הרוכב לסוסו. הסוס מספק את האנרגיה התנועתית, והרוכב את היתרון של קביעת המטרה והכוונת בהמת הרכיבה לקראתה. אלא שלעיתים קרובות למדי אנו מוצאים ביחסים שבין ה'אני' וה'סתם' התגלמות של מצב אידיאלי פחות, לפיו נכפה על הרוכב להוביל את סוסו לכיוון שאליו רוצה הסוס ללכת" (פנחס נוי, פרויד והפסיכואנליזה, עמ' 200). (ויקיפדיה: על פיידרוס, מאת אפלטון).
  ראוּסון טוען שהבהגוודגיטא – הדיאלוג בין ארג'ונה הלוחם לאל קרישנה רכבו, שמתקיים במרכבה לקראת הקרב – הוא הרחבה של משל המרכבה בקטהה אופנישד:
  Rawson, J.N. - The Kaha Upaniṣad.
  Oxford University Press. (London, 1934), p. 47.
  סיכום
  ספרות ההיכלות והמרכבה לא נכללת בהלכה היהודית הקנונית, ונותרה כ"ספרים חיצוניים". למרות זאת, לא מעט פסוקים ממנה השתלבו בתפילות, בפיוטים, במדרשים ובפולקלור הדתי. גם לא מעט מן ההתדיינויות במחשבת ישראל בנושאי מהות האל, או ביחסים שבין המאמין לאל, הושפעו ממנה ומן הקבלה. הוטלו הסתייגויות ואיסורים על העיסוק במיסטיקה, תורת הסוד – שנקראה בשמות אחדים ו"מעשה מרכבה" היה אחד מהם – למשל במשנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה א':
  אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה, וְלא בְּמַעֲשֵֹה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם, וְלא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.
  להדגמה, סיפור "ארבעה נכנסו לפרדס", ה"פרדס" הוא שם נוסף לתורת הסוד, או כפי שפירשו אותו כראשי תיבות: פשט, דרש, סוד. הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס הופיע לראשונה בתלמוד הבבלי: (חגיגה, י"ד, ע"ב:(
  "תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר (אלישע בן-אבויה. ע. נ.), ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר 'דבר שקרים לא יכון לנגד עיני' (תהלים ק"א, ז'). בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (תהלים קט"ז, ט"ו). בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו' (משלי כ"ה, ט"ז). אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.
  בגרסה אחרת:
  רבי עקיבא, "עלה בשלום וירד בשלום" – נכנס בשלום ויצא בשלום.
  שמעון בן זומא "הציץ ונפגע" – השתגע.
  שמעון בן עזאי "הציץ ומת".
  אלישע בן אבויה "הציץ וקיצץ בנטיעות" – התפקר.
  הסיפור המשיך להתפתח ומופיע גם בזוהר ובמקורות אחרים, ורבים עושים בו שימוש במסגרת הדיונים הדתיים, הפילוסופיים/מיסטיים. הספר "כעלה נדף" הוא רומן היסטורי מרתק, שגיבורו המרכזי הוא אלישע בן-אבויה. מופיעים בו גם שלושת חבריו שנכנסו לפרדס ומתוארים בו החיים היהודיים בתקופת הסנהדרין והאירועים ההיסטוריים הרלבנטיים, כולל מרד בר כוכבא.
  
  לעומת תפקידה החשוב של המרכבה במיסטיקה, באמונה ובפרקטיקה העממית היהודית, בתרבות ההודית תפקידה הוא מצומצם בהרבה. המרכבה מופיעה בעיקר ככלי מלחמתי בהקשרים רבים, והמפורסמת ביותר היא מרכבתו של ארג'ונה, שמקשרת בין הלוחם האנושי לרַכּבו ומקבלת גם משמעות מיסטית/רוחנית בפרק הבהאגוודגיטא. במקרים רבים, ובעיקר בהצגות ובסרטים, היא מופיעה כמרכבה גשמית, המשמשת ככלי מלחמה וכרקע לדיון שבין ארג'ונה לקרישנה.
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.