פורומים » אתר סימניה
יש לכם הצעות? הערות? רוצים לספר לנו מה אתם חושבים על אתר סימניה? זה המקום.
כתיבת הודעה חדשה בפורום אתר סימניה
» נצפה 85 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנה ו-5 חודשים כחום היום עמנב
כחום היום
"חם היום", אמר עובד, והתרווח בכיסאו. הם ישבו על שפת הים, שמשייה מצלה עליהם, ופחיות קולה בידיהם.
"כן חם מאד", אמר אמוץ.
"בבגדד היה עוד הרבה יותר חם", הוסיף עובד.
"תראה את הצולעת הזאת בביקיני. צולעת, אבל ממש חתיכה".
"הצולעת הזאת מזכירה לי את הפעם הראשונה שלי".
"באמת? מתי זה היה? אם מותר לשאול".
"כשהייתי בן חמש עשרה, בבגדד. אף פעם לא סיפרתי לך?"
הם היו ידידים ותיקים. שניהם עבדו ב"פלתורס" - סוכנות נסיעות ידועה בתל אביב – ואת הפסקת הצהרים נהגו לבלות בקיץ על שפת הים. אמוץ היה בשנות העשרים שלו, עדיין טירון וחסר ניסיון. עובד היה עתיר ניסיון – בעבודה, ועם נשים – מבוגר מאמוץ כמעט בעשרים וחמש שנה, אך בכל זאת מצאו שפה משותפת.
"הייתי אז נער רזה ולא גבוה, אך חזק ואתלטי" אמר עובד. "הייתי מעיף מבטים משתוקקים בנערות המתפתחות שבשכונה, ומזמין אותן, בחיוך בעיניים".
"וזה עבד?" שאל אמוץ.
"הראשונה שנענתה למבטיי הייתה פאטמה. היו לה עיניים שחורות יוקדות ושפעת תלתלים שחורים, שגלשו על כתפיה. היא הייתה בערך בת עשרים, נמוכת קומה, בעלת גוף חטוב, וחזה עגול ומוצק, והייתה צולעת על רגלה השמאלית. דווקא הצליעה שלה, כמו של זאת שראינו עכשיו, שידרה חושניות. היא הייתה בתהּ של האלמנה המוסלמית שעבדה אצלנו כמשרתת".
"אמהּ עבדה אצלכם?! איך יכולת? ומה עם כבוד המשפחה אצל המוסלמים?" אמר אמוץ.
"טוול באלך! הארך רוחך ידידי, תשמע עד הסוף", ענה עובד. "אביה מת כשהייתה ילדה קטנה, ולא היו לה אחים. כצולעת, לא היה לה סיכוי לשידוך הולם, ולכן לא בחלה בשום לובש מכנסיים שנקרה בדרכה. לפעמים גם גבתה תשלום עבור התענוגות שהעניקה לגברים, אבל ממני לא ביקשה דבר בתמורה".
"נו, ספר כבר, איך זה היה?" החל אמוץ להתלהב.
"זה היה יום קיץ חם, יותר חם מהיום", הוסיף עובד. "נפש חיה לא נראתה בחוץ. כולם הסתגרו בבתים, מחפשים קצת קרירות ומחסה מפני השמש הקופחת. ראיתי את פאטמה בחצר ויצאתי אליה. הייתה לי הרגשה שהיא לא תסרב לי. כשראתה אותי, היא זאת שפיתתה אותי לבוא אחריה אל המחסן. היא צלעה בבטחה אחורנית, ולא הסירה את עיניה מן הבליטה של 'אבו שלמה' במכנסיים שלי".
בשלב זה הפסיק עובד את סיפורו, ונפנה לראות את ההשפעה של דבריו על חברו. אמוץ נראה מתלהב בעליל, ומבטו הפציר מעובד להמשיך.
"סגרתי מאחוריי את דלת המחסן", המשיך עובד. "קרני האור הדקות שחדרו מבעד לסדקי העץ, פילחו את האפלולית, מאדימות את שרשראות הפלפלים החריפים שהיו תלויות מתקרת המחסן, ומכסיפות את גרגרי האבק ששייטו באוויר בעצלתיים".
"החלטת לשגע אותי? מה התחלת להתפייט פתאום?"
"טוב", המשיך עובד. "פאטמה נשכבה על הגב, תקעה את עקביה היחפים במצע שקי האורז והחיטה, הרימה את חצאיתה, ופישקה את ירכיה".
שוב הפסקה מתודית.
"מה אני אגיד לך?" המשיך, "היא פתחה בפניי את שערי גן-העדן. הייתי מאד מיוחם ובקושי הצלחתי להפשיל את המכנסיים. ניסיתי בהיסוס מה, להיכנס, אתה יודע, בכל זאת פעם ראשונה, והיא הדריכה אותי איך להעמיק לחדור".
"ואז, מה אגיד לך?", נזכר עובד, "כמו פרץ של אור עז התפוצץ לי מול העיניים, וחשתי את להט החרב המתהפכת".
בשלב זה אמוץ היה כבר משולהב לחלוטין.
"וואו, איזה קטע היה לך!" התפעל אמוץ, "אבל 'החרב המתהפכת'? זה הגירוש מגן עדן, עונש על חטא?!"
"כן, אל תשכח שגדלתי בבית יהודי מסורתי".
עכשיו הבין אמוץ מדוע מאז, בכל יחסיו עם הנשים – יהודיות ולא יהודיות – ליוותה את עובד התחושה של חטא קדמון. במשך שנים רבות, לא נישא, עד שפגש את צרויה, והוא כבר במחצית השנייה של שנות הארבעים לחייו. עובד, שלא הרבה בדיבורים, הרגיש נוח מאד בחברתה – מעשרה קבין של שיחה שירדו לעולם, היא נטלה תשעה – ונראה לו שהוא מגיע סוף, סוף, אל המנוחה ואל הנחלה. תוך זמן קצר הם נישאו, וכעבור מספר שנים, כשכבר היו להם שני ילדים מוצלחים – התגרשו.
שני הגברים המשיכו לשבת אל מול הים, לוגמים בשתיקה מפחיות המשקה, ושוזפים עיניהם בחתיכות החולפות על פניהם.
הערה: הסיפור מופיע בספרי "ארוס ותנטוס" בהוצאת "עברית": https://www.e-vrit.co.il/Product/30351/%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%A1_%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%A1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
