לוילבר יש תיאוריה. התיאוריה מטאפיזית לחלוטין, אבל ווילבר מעדיף להיקרא פילוסוף, והספר, שהוא ניו אייג'י – מתחפש לספר עיוני מקיף. אני לא כותב את זה כזלזול בניו אייג', יש לו מקום גם אצלי במדף, אלא כדי להזהיר קוראים פוטנציאליים שעשויים, כמוני, ליפול בפח השיווקי המוצלח. צריך לא מעט יהירות כדי לכתוב ספר שכותרתו (כמו גם תוכנו) היא "קיצור תולדות הכל", וו וילבר אכן לא מסתפק במועט. זה מתחיל עם העטיפה, ובה ראשו של וילבר הוא עטיפת הראש הכי גדולה שראיתי, וממשיך ברצף שלא נגמר של איזכורים של פילוסופים ואינטלקטואלים, ששמותיהם מובאים כביכול לחזק את טענותיו ובד בבד מוצגים כנחותים ממנו כי לא הגיעו לתובנות שלו. הניימדרופינג הוא עקר, אין מראי מקום, ביבליוגרפיה או ציטוטים לטענות, הכל בבלגן לא ערוך ובניסוחים שלפעמים לא מאפשרים סתירה. כל מי שמסתפק בהסברים מדעיים נענה בזילזול, וכשהסבר מדעי מתאים להשקפתו הוא מאומץ ללא הסתייגות. אבל האגו של וילבר הוא לא הדבר שהכי הפריע לי. וילבר מכריז שלצורך בניית התיאוריה הוא נועץ במדענים ובאנשי מקצוע (ששמם לא מפורט). כשקוראים כמה מהשטויות שהוא כותב, בפסקנות טיפוסית, אז או שהוא משקר או שהיועצים אמרו לו "לא!" והוא התעלם. סגנון הכתיבה של וילבר אהוב על שרלטנים. דוגמא לכך ניתן לראות בשטות הבוטה הראשונה שמופיעה כבר בפרק הראשון, כשהוא כותב את הדבר המדהים הבא: " ההסבר הניאו-דארוויניאני הסטנדרטי מדבר על מוטציות אקראיות ובררה טבעית – בימינו מעט מאוד תיאורטיקנים עדיין מאמינים בתיאוריה הזאת. ברור שהאבולוציה פועלת באופן חלקי לפי הבררה הטבעית שתיאר דארווין, אבל איש אינו מבין את המנגנונים שבאמצעותם בוחר התהליך הזה טרנספורמציות שכבר התרחשו" - ומיד מסביר – "קח לדוגמה את הרעיון שכנפיים פשוט התפתחו להן מהרגליים הקדמיות של חיות. צריך אולי מאה מוטציות כדי להגיע מרגל לכנף שעובדת – הרי חצי כנף לא מספיקה...חצי עין לא מספיקה...אין לה כל ערך הסתגלותי. לא ייאמן. ממש לא ייאמן. מוטציות שרירותיות אינן יכולות להתחיל אפילו להסביר את זה". באמת לא ייאמן. לא ייאמן שלא עצרתי כאן אלא המשכתי לקרוא, רק כדי להיתקל בטענות תמוהות נוספות, שנובעות מנחרצות חסרת ביסוס במקרה הטוב ומחוסר הבנה יסודי של הנושאים עליהם הוא מדבר במקרה הרע. ההבלים האלה לא משמשים רק כמטאפורות שעוזרות להבהיר את רעיונותיו – הם היסודות עליהם הוא בונה את התמונה הגדולה. במקרה שלו, קשה לטעון ברצינות שאל לנו לתקוף אותו שהוא לא מדייק כשהוא מתאר עצים כי מה שחשוב זה שהוא רואה את היער. אני לא יודע מה הוא רואה, אבל זה לא עומד אפילו על כרעי תרנגולת.

באמת היו כאן 850 עמודים? לא רק שלא הרגשתי, הייתי בשימחה ממשיך. נכון שלא מדובר בספר מתח אבל יש כמה מאות עמודים באמצע שבמהלך קריאתם קשה להניח את הספר מהיד. אבל שלא תבינו לא נכון, החלק הראשון ובו הצגת הדמויות, התקופה והרקע בלבד הם משהו כמו 200 והחלק הזה מהפנט. זה למה? כי יש המון רגישות להתנהגות אנושית שבאה לידי ביטוי בכתיבה עדינה וחכמה. ראיתי כאלה שהגדירו את הספר הזה כספר לנשים, לא ברור לי למה, נדמה שכאילו לא קראנו את אותו הספר. לא רק שהנושאים בהם מתעסק הספר הם די קשים רגשית יש גם עניין אוניברסלי, התפרקותה של משפחה באה בד בבד ובמקביל להתפרקות החלום האמריקני בתחילת שנות ה60, עם ההיגררות למרוץ החלל ואובדן המצפן מוסרי של אומה שלהוטה לנצח. נכון שהעריכה איננה מהודקת, אבל מספר העמודים ששווים קריאה גבוה בהרבה מאלה המיותרים. בין העמודים המיותרים הייתי מוריד אולי את אלה הדנים בחד מיניות של המספרת. ההקשר לסיפור הכללי מאולץ למדי שמגיע בחלקו האחרון. ובכל זאת, הקריאה בספר היא תענוג מתמשך.

יצירה "אפלה", ספוגת אוירה פרנואידית ותחושת אימה פסיכולוגית. לאור החומרים הנפיצים בהם הספר מתעסק, היעדר שמץ של ראיה מוסרית עושה לסיפור רק טוב ומעיד על כישרונה של הסופרת. אורכו הקצר של הספר וסגנון הכתיבה החזק וחסר העידון מובילים לקריאה בנשימה עצורה. לא יצא לי לקרוא את אוטס בעבר, הטעימה הזו לא תישכח במהירה ומביאה חשק לעוד.

עשר שנים לקח לדה ברנייר להוציא את הספר שבא לאחר ההצלחה הגדולה של "המנדולינה של קפטן קורלי". התוצאה היא ספר אפי במימדיו ושאפתני מאוד, מן גרסה של "מלחמה ושלום" בסביבה התורכית שבתחילת המאה ה- 20. הספר ללא ספק מכוון גבוה. המאמץ ניכר, וזו אחת הסיבות שהוא מפספס, ולא היחידה. במשפט אחד, הספר הוא על השפעת הסערות ההיסטוריות בתחילת המאה העשרים על תושבי כפר ציורי בדרום מערב תורכיה. מבנה הספר מעניין. הוא מחולק להרבה פרקים, שרובם סובבים סביב הכפר ותושביו המגוונים במוצאם ובדתם, ותוך כדי, שזורים 22 פרקים שהם תיעוד היסטורי וביוגרפי של אטאטורק, אבי האומה התורכית – מידי כמה פרקים "רגילים" יש פרק היסטורי תיעודי. זה היה יכול להיות כלי חזק אם היתה הקבלה בין החיים בכפר לסיפור הביוגרפי אבל לא רק שאין כזו (או מטרה אחרת למבנה הזה), בשלב מסוים הפרקים האלה כל כך עמוסים בפרטים שקשה לעקוב אחריהם ורק מי שמאוד מתעניין בפאן ההיסטורי הזה ימצא סיפוק למאמץ הקריאה, לכל האחרים החוויה הופכת למסורבלת. באמצע מסופר באריכות על חוויות המלחמה של אחד התושבים הצעירים. חוויותיו במערכת על גליפולי מתוארים בפירוט רב, כולל הרבה חלקים מזוויעים שכתובים בנימה כמעט אגבית, הייתי יכול לחיות גם עם מינון מצומצם יותר שלהם. יש כמה סיפורים יפים בחלקים הכפריים של הספר, כמה פיסות חיים שמתוארות בצורה כמעט מענגת. הכתיבה בחלקים אחרים נעה בין הפואטי לדידקטי. המטפורה בכותרת הספר, שהאדם הוא ציפור בלי כנפיים, והציפור היא אדם ללא צער, חוזרים בצורות שונות הרבה פעמים בספר. חלקים נוספים רפטטיביים מדי והופכים את הספר העמוס והעבה לעבה יותר... התחושה הכללית שלי בתום קריאת הספר הזה, שלמרות חלקיו היפים, גם התמונה הגדולה וגם הסיפורים הקטנים נופלים קורבן ליריעה הרחבה מדי. אספקט נוסף שהפריע לי הוא שהפירוט ההסיטורי התיעודי יוצר יומרה להיותו של הספר מדויק מבחינה היסטורית , מה לא תמיד עומדת בקנה אחד עם הדעה המקובלת. השואה הארמנית מוצגת שלא כמטרה מכוונת של הממשל התורכי אלא כתוצר לוואי של ישובם מחדש, ובכלל מי שעשה את זה היו הכורדים צמאי הדם, ובכל מקרה הארמנים הביאו את זה על עצמם בגלל חבירתם לרוסים כנגד התורכים.

ג'אנר הריגול לא רגיל לכתיבה ברמה כזו. המתח אינו הגלגל המניע העיקרי כאן, יותר המניעים הפסיכולוגים של הדמויות ואווירת הדקדנטיות של בני המעמד הגבוה בשנות ה- 30 באנגליה. הגיבור הוא אאוטסיידר בכל רמח איבריו. הומו, אירי באנגליה (פרוטסטנטי אירי- אפילו לא אירי קתולי), בוגד. האידיאולוגיה פחות מניעה אותו, קיימת רק כאמתלה לבגידה. הבגידה היא מוטיב שמופיע רבות בחייו, לא רק בארצו - באביו, אחיו, משפחתו. הדמות, שמבוססת על אישיות אמיתית, מרתקת בריקבונה. כל כך הרבה כישרון יש לבאנוויל וזה ניכר מהתחלה, כשכל עמוד מלא בפניני חוכמה שנונים וחריפים ובכתיבה מאלפת. ספר שנקרא בבעונג רב - לאט אך בנשימה עצורה.

מסיבות מובנות (אך מעצבנות) ההוצאה לאור בחרה להציג את הספר הזה כמותחן היסטורי רומנטי. למעשה, חלום סקיפיו הוא רומן על רעיונות פילוסופיים העומדים בפני מבחן המציאות. הפלטפורמה היא רומן היסטורי, אבל הספר נעדר את האלמנט האסקפיסטי שקיים ברומנים כאלה וההתרחשות בשלוש תקופות בהיסטוריה הרחוקות מאוד אחת מהשניה באה לשרת את המטרה - לתאר צמתים שבהם מתבקשת הכרעה של דילמה מוסרית. כל העלילות מתרחשות באותו איזור, דרום צרפת. אין קו מקשר מובהק בינן, אבל יש הרבה מהמשותף. כל דמות מכירה את הדמויות הישנות יותר, היכרות לא מלאה, ואת היצירה "חלום סקיפיו" שנכתבה על ידי אחת מהן לאחר התמוטטותה של רומא. כל דמות מתמודדת עם דילמות מוסריות דומות, כל אחת בדרכה שלה. שלושת התקופות הן זמנים מכריעים בהם הציביליזציה המוכרת בסכנת התפוררות חמורה. גם ליהודים יש תפקיד משותף וחשוב (מלוהקים כשעיר לעזאזל) וכאן גם יש את אחת ההברקות של איאן פירס. ממש רואים שלושה סוגים שונים של אנטישמיות, מתחילתה בעת קריסת האימפריה הרומית , דרך הציביון שלבשה כשהנצרות הקתולית היתה בשיא עוצמתה ואת האנטישמיות של העידן הפוסט נוצרי , עידן הנאצים באירופה. (אגב, הדמות היחידה בספר שאכן חיה במציאות היא הרלב"ג, אחד היהודים המרתקים. שאר הדמויות פיקטיביות אך מבוססות באופן חופשי על אישים אמיתיים) . מבנה הספר לא מקל על הקריאה. שלושת העלילות מסופרות במקביל, בחתיכות קטנות, ללא חלוקה לפרקים. הספר זז לאט, בעיקר בהתחלה. כמעט שנטשתי אותו לאחר קריאת קרוב לרבע ממנו. אותם עמודים ראשונים ספוגים בדיונים פילוסופיים (שחשיבותם באה לידי ביטוי בהמשך) וכן מהווים אקספוזיציה של שלושה סיפורים שונים ולכן גם לא ניתן לקרוא אותם מהר. בדיוק אז, כשמשכתי עוד קצת, כבר לא רציתי לעזוב. הדמויות הנשיות כאן לא כל כך ברורות, משהו לא עובד בסיפורי האהבה. יש עוד פגמים בספר, הוא לא מושלם אבל לא אעמוד עליהם כאן כי הם נסלחים. השורה התחתונה - יופי של ספר, יצירה מרשימה ובעלת עומק.