קוראים מנתניה

ברצוני להמליץ על סדרת הטלוויזיה אל עצמי, שמשודרת בערוץ ניקולאודיון. על אף שאינני שייכת לקטגוריית נוער, עקבתי אחריה בעניין ואהבתי.
אומנם תמיד עדיף המקור בעיניי (הספר שיצא בשנות ה 70 והסרט שיצא בשנות ה 80). עם זאת נראה כי היה הכרחי להתאים את הסדרה לשנות האלפיים ולנוער של היום. למרות שאני אוהבת נוסטלגיה, אני חושבת שהסדרה לא רעה בכלל ואם יש לכם ילדים שהם בני נוער, מומלץ בחום לצפות יחד איתם.
הסדרה כללה עד עתה שתי עונות, אך כבר הוכרז כי בקיץ הבא תשודר העונה השלישית. לצד ליעד פאר שמגלם את ציון בחינניות רבה, משחקים עוד כמה בני נוער מוכשרים כמו: יהלי ווטסון המוכר בטיקטוק כזמר ששיריו שברו את הרשת. בנוסף אציין לטובה שחקנים ותיקים יותר כמו: חנה אזולי הספרי בתפקיד הסבתא, צחי הלוי בתפקיד האבא של ציון, יעל שרוני ועומר עציון בתור הורי המשפחה האומנת.
הערה: עומר עציון מוכר כטראמפ בארץ נהדרת וגם בסדרה אל עצמי הוא מביא לא מעט אתנחתות קומיות.
בכלליות, עדיין מדובר על ציון הילד ממשפחת המצוקה מבית שאן ולכן עדיין יש קטעים עצובים, אך הסדרה הרבה יותר קלילה, אופטימית ומעלה חיוך מאשר הספר או הסרט. כך למשל ציון וניר הפכו לצמד חמד, מה שלא קרה כל כך במקור. בנוסף, בסדרה זוכים הצופים להכיר את אבא של ציון כאב אוהב שעושה מאמצים להשתקם ולחזור למוטב בעיקר למען בנו. כמו כן בסדרה הסבתא הרבה יותר דומיננטית בחייו של ציון, היא דמות צעירה ברוחה שצברה המון ניסיון חיים והיא חכמה מספיק להעביר לו מניסיונה בעזרת מטבעות לשון קצרות וקולעות. אלו דברים שלא נכללו בספר או בסרט ומאד שמחתי שהוסיפו אותם בסדרה.

זהו הספר הראשון של קולין הובר שאני קוראת ובהחלט מרגישה שזה לא יהיה האחרון. ספר עצוב ובגלל זה נגשתי אליו בחשש (כי גם ככה עצוב לי בזמן האחרון ולהוסיף עוד לא נראה לעניין). מצד שני משהו בספר משך אותי ואני לא מתחרטת שהתגברתי על החשש והחלטתי לקרוא בכל זאת. בכלליות, יכולה להעיד כי הספר מרגש ומצליח לגעת בנימי הנפש העמוקים.
הספר כתוב כיומנה של נערה בת 18 בשם לייקן, אך לטעמי הוא אינו ספר נוער קלאסי וגם מבוגרים יוכלו להתחבר אליו בקלות, משום שמדובר בנערה בוגרת לגילה. לייקן התבגרה בעל כורחה, כמעט בין לילה, עקב מותו הפתאומי של אביה, שהותיר אותה עם אח קטן בן תשע ועם אמא שבורת לב שעל אף הקושי עושה הכל כדי להותיר את המשפחה עם הראש מעל המים, גם מהבחינה הכלכלית. האם מתקבלת למשרה טובה במישיגן, דבר שמאלץ את המשפחה לעקור מהבית שבו גדלה לייקן. לייקן ממורמרת מהמעבר, אך מבינה כי לא הייתה ברירה.
כבר ביומה הראשון בשכונה החדשה, פוגשת לייקן בוויל, בחור קצת יותר גדול ממנה שגר בבית ממול. הם נפגשים בזכות האחים הקטנים שלהם שהתחברו מיידית. גם לוויל יש אח בן תשע שיותר מאוחר יתברר ללייקן שהוא כל עולמו. בהתחלה הם נפגשים בצורה אקראית, מפגשים קצרצרים מתוקף היותם שכנים. הדבר שמשנה את התמונה הוא נסיעה משותפת למכולת, שבמהלכה נפתחת לייקן בפני וויל. באופן שמפתיע גם אותה היא מספרת לו על אביה. כנראה הפתיחות שלה עושה משהו בליבו של וויל, שמזמין אותה לדייט שבמהלכו חושף מעולמו.
מתברר שהחיבור ביניהם מתחזק באותו דייט שמבחינת לייקן יכול היה להימשך לנצח. החיבור מתרחש בערב סלאם שוויל לוקח אליו את לייקן. גם אני לא ידעתי מה הם ערבי סלאם, מתברר שאלו ערבים בהם עולים אנשים על הבמה ומקראים מיצירותיהם באור הזרקורים, לרוב מדובר בטקסטים של שירה מדוברת ומתלווה להקראות גם תחרות, אך זה פחות משמעותי בעיני.
בערב זה נחשפת לייקן לסיפורים לא קלים. וויל חשב שהוא ולייקן יהיו רק צופים, אך בסופו של דבר עולה על הבמה עם "משהו ישן" ואז מתגלה ללייקן שגם הוא עבר דבר או שניים בחייו.
"אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים. פתאום אנחנו הופכים לשני האנשים היחידים בחדר, כל הרעש החיצוני מתפוגג ונעלם".
בשלב הזה אפסיק לכתוב על עלילת הספר. מה ביגר את לייקן הקוראים יודעים כבר מהתקציר ומה ביגר את וויל?
הספר חשף אותי לעולם חדש ולא מוכר ולצעיר וצעירה קצת שונים מצעירים שאני רגילה לפגוש כיום. לא נראה לי שצעירים רבים כיום, היו מתעניינים בערבי שירה מדוברת. כמו כן, לא נראה לי שרבים היו מסוגלים לשאת על כתפיהם את כובד האחריות שנושאים וויל ולייקן על כתפיהם.
השוני והייחודיות בוויל ובלייקן ריגשו אותי וחיברו אותי אליהם ביתר שאת. מתישהו בסיפור משהו אילץ אותם להיפרד, אך כקוראת קיוויתי בכל ליבי כי החיבור שנוצר ביניהם ימשיך להתפתח לכיוונים טובים, לרפא כל אחד מהם ולשרוד את החיים הלא קלים של שניהם.

שלום חברים
עם בוא סוף שנת הלימודים, התחלתי קריאה של ספר חדש יחסית והפעם למבוגרים. אומנם מאירה ברנע גולדברג ידועה יותר כסופרת ילדים ונוער. בעיקר תודות לסדרה כראמל, אבל היא כתבה כמה ספרי מבוגרים ואחד מהם יצא לאור השנה. בעלי ואני היינו בהרצאה שלה. היא מרצה בחסד עליון, ההרצאה מתובלת בהמון קסם אישי ועטופה בהומור, אבל למעשה דנה בנושאים חשובים ורציניים. מאירה מעלה על נס את החשיבות לזכור את הדורות הקודמים, לפני שילכו לעולמם.
למאירה יש סבתא בת 98 ויום אחד במשפחה התפשטה ידיעה כי בכוונת הסבתא לברוח מהבית. בסופו של דבר הסבתא במציאות לא ברחה, אך בראשה של מאירה כבר נרקם סיפור הרפתקאות שממחיש מה היה קורה אילו תוכנית הסבתא הייתה יוצאת לפועל. הסבתא בסיפור יוצאת למסע בעקבות סוד משפחתי מוזר. למסע הבריחה היא מגייסת לעזרתה את הנכדים ואת העובדת הזרה שלה, שבתחילה היא רואה בה פולשת.
הספר חשוב לדעתי, הוא מראה את נקודת המבט של קשישים שלא מרבים לדון בה. בדרך כלל כשמדובר בקשישים, ממהרים לפתור עבורם את הצד הטיפולי ופחות חושבים על עולמם הפנימי/ רגשי. כלומר: אם לקחת תרופות ויש מי שיטפל בך את בסדר. האם אכן זה כך?
מאירה מודה שהיא פחות בצד הטיפולי. אך לעולמה הפנימי/ רגשי של סבתה, היא צללה לעומק וזאת בזכות שיחות ארוכות ועמוקות שניהלה איתה ועליהן בעצם מבוסס הספר. ההתחלה משעשעת ואת מאירה אני מחבבת מאד. כל מי שסבתא וסבא בליבו מומלץ שיקרא את הספר. גם אני מאד מתגעגעת לסבתא וסבא שלי שכבר אינם ומקווה שהספר יתרום לי בעניין.
ולסיום ציטוט נבחר: "מי שמטפל בזקניו זוכה בעץ החיים".