“את הטכניקה הוא לא המציא. אדם בן 72 יושב וכותב את הוידוי שלו, מפנה את זה לבחורה צעירה, מישהי שהוא לכאורה בקושי מכיר אבל היא מוצאת חן בעיניו, ובעצם המעשה הוא ממנה אותה (ואותי) להיות השופטת, שלו ושל חייו.

וזה אישי. מאד אישי. מדובר פה במי שלכאורה בגד במולדת שלו ואחר כך בארצו, חמור מזה, גם במשפחה שלו ובכל מי שאי פעם היה קרוב אליו, אבל גם בערכים שלו, אם בכלל היו כאלה, ודרכם בעצם גם בו עצמו, כך שבאמצעות הסיפור הזה מתעצבת איזו תפיסה נהיליסטית שמטילה ספק במשמעות של כל אלה, כלומר, של מולדת וערכים חברתיים ויחסים בין אנשים ואפילו במה שלאורך מרבית הספר נראה כמו אי של נחמה, באמנות וביצירה.

ויש פה מצד אחד רצינות תהומית, כי אף אחד לא מניח את המעיים שלו על השולחן אם הוא לא מתכוון ברצינות לברר מה יש בהם, אבל מצד שני מדובר בחיים שכל ההחלטות שהתקבלו בהם מהסוג של אלה שאנחנו נוטים לקבל בכובד ראש, חתונות, ילדים, מקצוע וכאלה, ההחלטות האלה התקבלו באגביות מוחלטת, בין משהו למשהו, והדיסוננס הזה בין חוסר משמעות למשמעות הוא חלק מהיופי.

וכל זה קורה בספר שלכאורה משתייך לז'אנר שאני בכלל לא קוראת, ספרי הריגול, כי הגיבור שלו הוא אירי שחי באנגליה וריגל לטובת הרוסים במשך הרבה מאד שנים, החל משנות השלושים של המאה העשרים, תוך כדי מלחמת העולם השניה וגם אחר כך, בזמן המלחמה הקרה. אלה זמנים סוערים אבל הסערה שמתחוללת בחוץ היא לא העניין פה. גם לא עסקי הריגול. אפילו לא החבורה הבריטית האינטלקטואלית והיהירה שאליה הוא השתייך.

מההתחלה ועד הסוף הרומן הזה עוסק בזהות של הגיבור שלו, ביכולת להגדיר אותה ובצורך בזה, כלומר, בהגדרה כזאת.

אולי, אם סימנטוב היה כותב על הספר הזה, הוא היה אומר שזה מאד אינטלקטואלי, על גבול הפלצני, ואפשר בהחלט להניח שהוא היה צודק, אפילו להסכים איתו, ויחד עם זה לומר שבאופן קצת מפתיע זה לא פוגם, אלא להיפך, תורם לאותנטיות של הגיבור היהיר והחבורה השחצנית שעליה מסופר פה, אולי גם תודות לטון האירוני, כי גם במקומות שאת לא לגמרי מבינה את הבדיחה ברור לך לגמרי שהיא קיימת ואת אפילו מאמינה שהיא היתה יכולה להצחיק אותך.”

“אני לא אוהבת במיוחד סיפורי ריגול, כך שניגשתי לספרו של באנוויל במידה מסויימת של זהירות וחשדנות. אבל התבדיתי: הספר טוב. וסיפור הבגידה - מבוסס, אבוי, על פרשה אמיתית - הוא רקע מעולה לניתוח הפסיכולוגי, הסוציולוגי והאנתרופולוגי שבאנוויל עושה לגיבורו, לתקופה המדוברת ולמעמד הבריטי המסויים - זה שכמוהו אין בשום מדינה אחרת - חבורת ה"אולד בויס" תוצר בתי הספר הפרטיים, המגלמים את הביטחון שבמעמד, השירה, האומנות והספרות שהם מכירים ומעריכים, מכסים הכל בליטרים של אלכוהול, הוללות, וגם בדידות ורגשי נחיתות.

בשנות השלושים של המאה הקודמת המון צעירים בריטים שלמדו בבתי ספר פרטיים הפכו קומוניסטים. זה היה ה"להיות קול" של אותם הימים. חלק מהצעירים האלה בראיית השחור-לבן האופיינית לגילם, סברו שהברירה היא בין פאשיזם לקומוניזם. חלק מהצעירים האלה גוייסו - או התגייסו - לרגל למען רוסיה הסובייטית ששמחה להשתמש בפתיים האלה לטובתה. הפרשה כונתה "רשת קיימבריג'" שבסופה ערקו ברג'ס ומקלין לבריה"מ וחיו בה עד מותם.

ויקטור מאסקל הוא הגיבור והמספר, הוא גילה שהוא הומוסקסואל אחרי שהיה נשוי ואב לשניים. הפעילות ההומוסקסואלית היתה פלילית באנגליה של אותם הימים. הוא חי חיים הוללים עם חבריו איתם למד בבית הספר, מנסה לחפות על הריקנות של חייו ועל העובדה שמעולם לא הצליח ליצור קשר אמיתי עם אדם אחר. הסיפור מלא בבגידות - לאו דווקא במולדת. רוב האנשים המתוארים בו אינם מצליחים לשמור אמונים לשום דבר, כולל לעצמם.

הספר לא קל. הוא כתוב היטב ולמרות ארכנות מסויימת בתאורים והמון דימויים שרק את חלקם הבנתי, לא משעמם ולא מעיק ומספק תאור מעמיק ומושלם של התקופה. ושל השכבה החברתית הבריטית הזו שהעולם שייך לה - הם מאמינים באמונה שלמה - כזכות מולדת. יכול להיות שהדוגמה החיה היחידה שנותרה מן המעמד הזה היא הנסיך צ'ארלס?”

“בסך הכול נהניתי לקרוא. ההתחלה הייתה קצת מייגעת, רצופה ברמזים מעורפלים, מבולבלים, אבל עד מהרה נשביתי בהומור הבריטי המעודן והמשובח, ובסיפור חייו המרתק של ויקטור מאסקל.
"המוקצה" מבוסס על פרשיה מאד מפורסמת, ודמותו של מאסקל מזכירה במידה רבה את אחד מגיבוריה של אותה פרשה. אך עם זאת, לא מדובר כאן בז'אנר, שלא מאד אהוב עליי, "מבוסס על סיפור אמיתי". באנוויל לוקח לעצמו המון חופש בבניית דמותו של מאסקל, ומשתמש בפרשיה הידועה כדי לפרוש בפנינו את סיפורה של האליטה האינטלקטואלית בלונדון, בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת.
אם נטייתי הטבעית הייתה תמיד להתבונן בהערצה מסוימת על האליטה הבריטית, על קור הרוח, ההומור, הידע התרבותי הנרחב וכן הלאה, הרי שהספר הזה הוא לא פחות מאשר כוס של מים קרים ישר לפנים. המשכילים הבריטים מוצגים בספר כמעין אנשים מתים-חיים. חוסר היכולת להפגין רגשות, ליהנות מהחיים כפשוטם, הצורך הבלתי פוסק בריגושים, בפרובוקציות, המצב הקבוע של שכרות, כל אלה מעידים על מצוקה נפשית קשה, ומעל לכל על אומללות מעוררת רחמים.
כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא היה לי שמץ של מושג במה הוא עוסק. זה בהחלט הוסיף הרבה מאד הנאה לקריאה. אני בהחלט ממליץ לא לקרוא את תקציר העלילה, שחושף קצת יותר מדי פרטים.”

“קראתי בשקיקה את הספר כשהעלילה היא הטריגר הראשי אבל לא רק. יש בספר ערך מוסף ספרותי. באנוויל הוא גאון שיודע לספר סיפור על פרטיו השונים מתוך זוית ראיה ביקורתית ובלשון מקורית עם גוון מובהק של הומור. מומלץ בחום!

הדמות המרכזית בספר היא ויקטור - פרופסור להיסטוריה של האומנות, מצפון אירלנד. הוא למד בקיימברידג' בשנות ה-50. הוא מלמד שם מזה כמה שנים וההיכרות שלו עם אחרים שלמדו אף הם בקיימברידג' נמשכת והולכת לכיוונים שונים. ראשית, הוא מחליט שאת החיים יש לחיות במלואם - פירוש הדבר עבורו הוא לעשות משהו משמעותי שישנה את העולם ויטביע חותם עליו. הוא מרגל עבור הסובייטים. שנית, ויקטור חי בחברה שמרנית של גבר שמתחתן עם אישה ומוליד ילדים. גם כאן הוא חייב להרגיש שלא החמיץ משהו. הוא פוגש גברים שונים ומבין שהנישואין שלו אינם אלא מס שפתיים לחברה. כאשר הוא חווה לראשונה מגע מיני עם גבר הוא מבין שהאינטואיציה שלו היא מעל לכל. כהומו הוא חווה ריגושים ורגשות שאילו היה נמנע מכך חייו היו חסרי טעם.

מתוך הכריכה האחורית: המוקצה הוא קודם כל דיוקן של איש מרהיב.... ג'ון בנוויל יצר כאן דמות בדויה שצוברת נפח ושיעור קומה מעמוד לעמוד ומפרק לפרק עד שהיא ניצבת בסופו של הספר לפני הקורא כאחת הדמויות המלאות והמורכבות ביותר בכל הסיפורת המודרנית... המוקצה הוא גם דיוקן של מעמד, ושל תקופה... זו "יצירת מופת קומית מבחינות רבות"...”