ביקורת ספרותית על ציפורים בלי כנפיים מאת לואי דה-ברנייר
ספר לא משהו

---

עשר שנים לקח לדה ברנייר להוציא את הספר שבא לאחר ההצלחה הגדולה של "המנדולינה של קפטן קורלי". התוצאה היא ספר אפי במימדיו ושאפתני מאוד, מן גרסה של "מלחמה ושלום" בסביבה התורכית שבתחילת המאה ה- 20.
הספר ללא ספק מכוון גבוה. המאמץ ניכר, וזו אחת הסיבות שהוא מפספס, ולא היחידה.
במשפט אחד, הספר הוא על השפעת הסערות ההיסטוריות בתחילת המאה העשרים על תושבי כפר ציורי בדרום מערב תורכיה.
מבנה הספר מעניין. הוא מחולק להרבה פרקים, שרובם סובבים סביב הכפר ותושביו המגוונים במוצאם ובדתם, ותוך כדי, שזורים 22 פרקים שהם תיעוד היסטורי וביוגרפי של אטאטורק, אבי האומה התורכית – מידי כמה פרקים "רגילים" יש פרק היסטורי תיעודי. זה היה יכול להיות כלי חזק אם היתה הקבלה בין החיים בכפר לסיפור הביוגרפי אבל לא רק שאין כזו (או מטרה אחרת למבנה הזה), בשלב מסוים הפרקים האלה כל כך עמוסים בפרטים שקשה לעקוב אחריהם ורק מי שמאוד מתעניין בפאן ההיסטורי הזה ימצא סיפוק למאמץ הקריאה, לכל האחרים החוויה הופכת למסורבלת.
באמצע מסופר באריכות על חוויות המלחמה של אחד התושבים הצעירים. חוויותיו במערכת על גליפולי מתוארים בפירוט רב, כולל הרבה חלקים מזוויעים שכתובים בנימה כמעט אגבית, הייתי יכול לחיות גם עם מינון מצומצם יותר שלהם.
יש כמה סיפורים יפים בחלקים הכפריים של הספר, כמה פיסות חיים שמתוארות בצורה כמעט מענגת. הכתיבה בחלקים אחרים נעה בין הפואטי לדידקטי.
המטפורה בכותרת הספר, שהאדם הוא ציפור בלי כנפיים, והציפור היא אדם ללא צער, חוזרים בצורות שונות הרבה פעמים בספר. חלקים נוספים רפטטיביים מדי והופכים את הספר העמוס והעבה לעבה יותר...
התחושה הכללית שלי בתום קריאת הספר הזה, שלמרות חלקיו היפים, גם התמונה הגדולה וגם הסיפורים הקטנים נופלים קורבן ליריעה הרחבה מדי.
אספקט נוסף שהפריע לי הוא שהפירוט ההסיטורי התיעודי יוצר יומרה להיותו של הספר מדויק מבחינה היסטורית , מה לא תמיד עומדת בקנה אחד עם הדעה המקובלת. השואה הארמנית מוצגת שלא כמטרה מכוונת של הממשל התורכי אלא כתוצר לוואי של ישובם מחדש, ובכלל מי שעשה את זה היו הכורדים צמאי הדם, ובכל מקרה הארמנים הביאו את זה על עצמם בגלל חבירתם לרוסים כנגד התורכים.

» ביקורות נוספות של מיליו
» ביקורות נוספות על ציפורים בלי כנפיים