ביקורת ספרותית על נוילנד מאת אשכול נבו
ספר בסדר

---

****


גילוי נאות: באוגוסט 2010 סיימתי סדנת כתיבה אצל אשכול נבו, כך שאולי קשה לי יותר לנתק את הספר מהסופר. משל הייתי תלמיד בכיתת אומן ללימוד קסמים ועתה אני צופה במופע, הספר הזה נחשף לי כמעט במערומיו, על כל אחיזות העיניים שבו, התעלולים, האשליות והתחתיות הכפולות. אני חוזה בקלות רבה מדי מתי ייצא השפן מהכובע, ומדוע. אני רואה את התרגילים הקטנים, מזהה את הפניות והמהלכים הספרותיים, את צורת החשיבה, ואת אופן בניית הדמויות. לא בהכרח יש לזה קשר ישיר לסדנה, כי הרגשתי את זה עוד הרבה לפני כן ב"צימר בגבעתיים", זה זחל לי מתחת לעור עוד ב"משאלה אחת ימינה", וזה הטריף אותי ב"ארבעה בתים וגעגוע". כל הספרים האלה סבלו מ, אני לא יודע איך לקרוא לזה - אולי השפה האישית הספציפית של אשכול נבו, ה"אשכול-נבואיות" הזאת - הצורה שבה הוא מתנסח, הדרך שבה הוא ממציא מילים חדשות כי הוא מתלהב מהן נורא, הדרך שבה הוא מתאמץ להיות ישראלי-בכוח כמעט בכתיבתו, ובעיקר האופן שבו הדמויות מדברות ומתקיימות, בצורה שהיא כמעט עגולה, מתוחקרת עד העצם אבל בה בעת מרגישות בדיוק כך - מתוחקרות. מומצאות. אמינות - אבל לא אמיתיות. זה שקוף לי כמעט איך נבו אסף במשך שנים כל מיני פרטים קטנים ובדלי התנהגויות של אנשים, ואז בנה לכל דמות בספר מין "סט" כזה, שהוא אולי רווי חן ועושר וקסם, אך במקביל מנשל אותי כקורא מלהאמין לגמרי, להצליח להתחבר ממש לדמויות, ויותר מכך - לשכוח שאני קורא ספר. במיוחד ברומן כזה, פוליפוני, אני רוצה להאמין לגמרי שכל דמות חושבת ואומרת את מה שהיא אומרת, אבל לא יכולתי להתחמק מהמחשבה שאשכול נבו כתב את כל אחת מהדמויות, והשתמש באותה פרדיגמת כתיבה לכולן, עם עולם דימויים זהה כמעט ומחשבות שנובעות רק מההחלטה של המאפיינים שלהן וטון הדיבור. אם מדבר שם מישהו דרום-אמריקאי והוא חושב בעברית בעולם-דימויים ישראלי אבל עם "מבטא" דרום אמריקאי - לתחושתי זה מפספס בגדול. אני חושב על "עיר מקלט" של יצחק בן נר, כמה הדהימו אותי הסיפורים השונים, קשה להאמין שאת כל הדמויות השונות כל כך כתב אדם אחד. אין שם זכר לטיפת מאמץ. ככה אנשים מדברים, וככה "צריך" לכתוב.
אולי אני מצפה ליותר מדי מאשכול נבו, בגלל שאני יודע כמה הוא חכם, אינטיליגנטי ומסור לכתיבתו. אבל נדמה לי שכמעט בכל עמוד בספר נתקלתי במילה אחת לפחות שאין סיכוי בעולם שהדמות היתה אומרת או חושבת אותה, ואני פשוט יודע שאשכול התלהב ממנה כי היא היתה מקסימה בעיניו, או כי היא מילה עדינה ומתוחכמת בעברית (כמו "פכים", לדוגמה), או כי היא היתה שייכת למטאפורה מתאמצת מדי. המילה היחידה הזאת, בולטת בקלונה כמו חייל במסדר עם חולצה בחוץ, זרקה אותי החוצה מהסיפור בכל פעם מחדש וגרמה לי שוב ושוב ושוב להרגיש "את המטריקס" - להבין שאני קורא ספר שכתב אשכול נבו. בין השאר הרגיז אותי במיוחד לקרוא על כך שבמסעדת "פינתי" בירושלים היו לדברי הסופר מזרזים את הסועד "לבלוע ולא ללעוס" - פשוט כי אני יודע שזה לא היה שם. זה היה ב"טעמי", המסעדה היריבה של "פינתי", מה שגיגול פשוט (או ישיבה אמיתית ב"פינתי" או "טעמי") היה מבהיר. מין פרט קטן כזה, שנשמע אותנטי ומקסים וירושלמי וחם שפשוט חיכה להשתבץ באחד הספרים של נבו, אבל בעצם מהווה עוד סוג של "חור" (והיו כמה), שנפער אל הפיגומים של הסיפור.
אני בהחלט מבין איך הספר הזה הוא זה שנבו, לדבריו, תמיד רצה לכתוב, פשוט כי כאן הוא זרק את כל הרפרטואר שלו לקלחת - גם את הישראליות והציוניות על כל גווניה, גם את השפה הגבוהה ועתירת המטאפורות שלו, גם את שירי עמיחי, וטיולי תרמילאים בדרום אמריקה, הרצל, אוניות מעפילים, סיפורים וחלומות. יש פה הכול מהכול.
אולי דווקא בגלל כל הדברים האלה הסיפור עצמו לא קרם עור וגידים אצלי. לא ראיתי אותו קורה, למרות שכמעט בכל חלק שלו הייתי אמור להזדהות ולמצוא את עצמי - אם זה כבן למשפחה ישראלית, כירושלמי, כגבר נשוי עם ילדים, או כמטייל בדרום אמריקה. השלד עבד, אבל באיזשהוא מקום, מרוב עצים, נעלם היער.
למרות כל הנאמר, הספר לא רע. יש בו חלקים נהדרים, ופנינים אמיתיות, גם של עברית וגם של סיפור. לאשכול נבו יש קול בהחלט ייחודי בנוף הספרות הישראלית, קול ישראלי מאוד, רהוט (אבל קצת מתחנחן), שנוגע בדרכו בכל אחד שחי כאן.
החלק הטוב ביותר בספר, לדעתי הרבה יותר מהשאר (מבלי לעשות ספויילרים למי שלא קרא), הוא החלק האחד-לפני-אחרון שלו. אשכול פורש כאן, חוזה-מבלי-ידיעתו, איזשהו חזון של ארץ חדשה. נוילנד. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי למצוא קווי דמיון למחאת האוהלים שנמצאת היום במרכז העניין הציבורי. מבלי להיכנס לבעד או נגד, המחאה הזאת הצליחה, בין השאר, לעורר כאן משהו שהיה חבוי שנים רבות. סוג של תרבות דיון אחרת, נהדרת, מאחדת, וישראלית מאוד מאוד. מצאנו איזשהו משהו שהוא שלנו, ואני מאוד מאוד מקווה שהחזון הזה, האופק הזה (לא האוטופי בהכרח), לא יתמוסס לו בין כל שאר ה"חדשות" והררי הציניות ולא ישוב.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על נוילנד