“לב לבן כל כך? יותר נכון, ספר חופר כל כך. לסופר שכתב אותו קוראים 'חוויאר מריאס'. או יותר נכון, 'חופר מריאס'. או עוד יותר נכון, 'חופר נמאס'. לא אגזים אם אומר שהדבר היחיד שלא מעייף בספר הזה, הוא הכריכה (אלא אם כן אתה נער מתבגר שטוף הורמונים, ואז גם הכריכה תעייף אותך בשלב מסויים...) *** בסך הכל הספר התחיל לא רע: בחור נשוי יוצא עם אשתו להוואנה שבקובה לירח דבש. הוא מביט מהמרפסת במקום שבו הם שוהי”

“חוויאר מריאס בספרו "כל הנשמות" מזמין אותנו לסיבוב באוקספורד שמתיימר להציע חקירה ספרותית עמוקה על זהות זיכרון אנושי ואקזיסטנציאליזם אך התוצאה או למען הדיוק חוסר התוצאה היא תרגיל מתיש ללא פתרון לעתים תכופות מדי לא יכולתי שלא להשוות את הספר הזה (נשתמש באנלוגיה ברוח הספר..) להרצאה של פרופסור, נניח פרופסור מאוקספורד (כי אם זה אוקספורד-לפי תפיסת עולמו של חוויאר- כנראה שההגיג הצנוע הזה הוא ברמה...) ששכ”

“הסיפור נפתח בצורה הדרמטית ביותר האפשרית: המספר מוצא את עצמו שעות ספורות אחרי שהכיר את מרתה, שבעלה נמצא בנסיעה, אחרי ארוחת הערב והשכבת בנה בן השנתיים (סוף סוף!) לישון, במיטה עם מרתה. אבל מרתה מספיקה רק להתפשט חלקית ונופחת את נשמתה, ועל המספר להתמודד עם המצב החריג. זה, אגב, אינו ספויילר. הסיפור הזה פותח את הספר. נשמע מבטיח, לא? אז זהו, שלא. כל הספר הוא סיפורו - ובעיקר מחשבותיו - של המספר. הוא כתו”

“חוויאר מריאס יודע להעמיד את הקורא בסצינה או סיטואציה בצורה מדויקת כמו היה שם , הוא גם יודע לרדת לנפשה של דמות ולזגזג בין עולמה הפנימי והחיצוני אבל מה שעבד בצורה מצויינת ב"לב לבן כל כך " ובצורה פחותה ב"כל הנשמות " פשוט לא עובד כאן. מריה , עורכת בבית הוצאה לאור , צופה מדי בוקר בזוג נשוי שיושב בקפה בו היא שותה את קפה הבוקר אבל כאשר הגבר נרצח באכזריות היא נשאבת לתוך סיפורם. זהו לא ספוילר כך נפתח הספ”

“לב לבן כל כך? יותר נכון, ספר חופר כל כך. לסופר שכתב אותו קוראים 'חוויאר מריאס'. או יותר נכון, 'חופר מריאס'. או עוד יותר נכון, 'חופר נמאס'. לא אגזים אם אומר שהדבר היחיד שלא מעייף בספר הזה, הוא הכריכה (אלא אם כן אתה נער מתבגר שטוף הורמונים, ואז גם הכריכה תעייף אותך בשלב מסויים...) *** בסך הכל הספר התחיל לא רע: בחור נשוי יוצא עם אשתו להוואנה שבקובה לירח דבש. הוא מביט מהמרפסת במקום שבו הם שוהי”

“חוויאר מריאס בספרו "כל הנשמות" מזמין אותנו לסיבוב באוקספורד שמתיימר להציע חקירה ספרותית עמוקה על זהות זיכרון אנושי ואקזיסטנציאליזם אך התוצאה או למען הדיוק חוסר התוצאה היא תרגיל מתיש ללא פתרון לעתים תכופות מדי לא יכולתי שלא להשוות את הספר הזה (נשתמש באנלוגיה ברוח הספר..) להרצאה של פרופסור, נניח פרופסור מאוקספורד (כי אם זה אוקספורד-לפי תפיסת עולמו של חוויאר- כנראה שההגיג הצנוע הזה הוא ברמה...) ששכ”

“הסיפור נפתח בצורה הדרמטית ביותר האפשרית: המספר מוצא את עצמו שעות ספורות אחרי שהכיר את מרתה, שבעלה נמצא בנסיעה, אחרי ארוחת הערב והשכבת בנה בן השנתיים (סוף סוף!) לישון, במיטה עם מרתה. אבל מרתה מספיקה רק להתפשט חלקית ונופחת את נשמתה, ועל המספר להתמודד עם המצב החריג. זה, אגב, אינו ספויילר. הסיפור הזה פותח את הספר. נשמע מבטיח, לא? אז זהו, שלא. כל הספר הוא סיפורו - ובעיקר מחשבותיו - של המספר. הוא כתו”

“חוויאר מריאס יודע להעמיד את הקורא בסצינה או סיטואציה בצורה מדויקת כמו היה שם , הוא גם יודע לרדת לנפשה של דמות ולזגזג בין עולמה הפנימי והחיצוני אבל מה שעבד בצורה מצויינת ב"לב לבן כל כך " ובצורה פחותה ב"כל הנשמות " פשוט לא עובד כאן. מריה , עורכת בבית הוצאה לאור , צופה מדי בוקר בזוג נשוי שיושב בקפה בו היא שותה את קפה הבוקר אבל כאשר הגבר נרצח באכזריות היא נשאבת לתוך סיפורם. זהו לא ספוילר כך נפתח הספ”