לב לבן כל כך? יותר נכון, ספר חופר כל כך.
לסופר שכתב אותו קוראים '<mark>חוויאר מריאס</mark>'. או יותר נכון, 'חופר מריאס'. או עוד יותר נכון, 'חופר נמאס'.
לא אגזים אם אומר שהדבר היחיד שלא מעייף בספר הזה, הוא הכריכה (אלא אם כן אתה נער מתבגר שטוף הורמונים, ואז גם הכריכה תעייף אותך בשלב מסויים...)

***

בסך הכל הספר התחיל לא רע: בחור נשוי יוצא עם אשתו להוואנה שבקובה לירח דבש. הוא מביט מהמרפסת במקום שבו הם שוהי

<mark>חוויאר מריאס</mark> בספרו "כל הנשמות" מזמין אותנו לסיבוב באוקספורד שמתיימר להציע חקירה ספרותית עמוקה על זהות זיכרון אנושי ואקזיסטנציאליזם אך התוצאה או למען הדיוק חוסר התוצאה היא תרגיל מתיש ללא פתרון
לעתים תכופות מדי לא יכולתי שלא להשוות את הספר הזה (נשתמש באנלוגיה ברוח הספר..) להרצאה של פרופסור, נניח פרופסור מאוקספורד (כי אם זה אוקספורד-לפי תפיסת עולמו של חוויאר- כנראה שההגיג הצנוע הזה הוא ברמה...) ששכ

הסיפור נפתח בצורה הדרמטית ביותר האפשרית: המספר מוצא את עצמו שעות ספורות אחרי שהכיר את מרתה, שבעלה נמצא בנסיעה, אחרי ארוחת הערב והשכבת בנה בן השנתיים (סוף סוף!) לישון, במיטה עם מרתה. אבל מרתה מספיקה רק להתפשט חלקית ונופחת את נשמתה, ועל המספר להתמודד עם המצב החריג. זה, אגב, אינו ספויילר. הסיפור הזה פותח את הספר. נשמע מבטיח, לא? אז זהו, שלא.

כל הספר הוא סיפורו - ובעיקר מחשבותיו - של המספר. הוא כתו

<mark>חוויאר מריאס</mark> יודע להעמיד את הקורא בסצינה או סיטואציה בצורה מדויקת כמו היה שם , הוא גם יודע לרדת לנפשה של דמות ולזגזג בין עולמה הפנימי והחיצוני אבל מה שעבד בצורה מצויינת ב"לב לבן כל כך " ובצורה פחותה ב"כל הנשמות " פשוט לא עובד כאן.
מריה , עורכת בבית הוצאה לאור , צופה מדי בוקר בזוג נשוי שיושב בקפה בו היא שותה את קפה הבוקר אבל כאשר הגבר נרצח באכזריות היא נשאבת לתוך סיפורם. זהו לא ספוילר כך נפתח הספ

"אפשר להיכנס?",שאלתי באנגלית במבטא אמריקאי כביכול.
"כן כן,בבקשה" ענתה הבוחנת עם חיוך.
"אז ספר לי קצת על עצמך",היא אמרה.
"קוראים לי עומר,אני בכיתה י"ב,אני לומד במגמת ביולוגיה ומדעי הרפואה.ההורים שלי גרושים,יש לי אח תאום לא זהה ואני אוהב לקרוא ספרים".
"לקרוא ספרים?באמת?איזה ז'אנר?"
"או",אמרתי בנופך מלודרמטי,"מכירה את הספרים האלו העבים,האלו שכבר מתחילים להצהיב מרוב שהם ישנים ויש להם ריח כזה אופי

כשקראתי את הספר נזכרתי באנקדוטה מתולדות הכדורגל.
בשעתו, הגביע במשחק גמר גביע והמדליות, היו מחולקים על ידי נשיא המדינה.
שתי קבוצות התמודדו, כשאחת מהן היא בית"ר ירושליים.
רצה הגורל וביתר הפסידה. הנשיא שז"ר נקרא לחלק את הצצקס( גביע מפלסטיק ומדליות כנ"ל) לשחקנים, המיקרופון היה פתוח.
ואז נשמע המנחה לוחש לנשיא להגיד משהו. שז"ר שואל "מה להגיד?", אמרו לו "ברך את השחקנים".
ושז"ר פותח ואומר: " במעמד חג

הוא קצת הזכיר לי שיחות טלפון מסויימות עם אמא שלי, כשאני מתקשרת לשאול לאן צריך להגיע.
"במורשה את נצמדת למסלול הימני..."
"אמא, לא צריך. תני לי כתובת. אני אגיע."
"הנצח 2. תישארי על המסלול הזה אחרי הפנייה כי את מיד תצטרכי..."
"אמא, זה בסדר, יש לי ווייז. אני אגיע."
"אה. על כל פנים, את ממשיכה עד הרמזור ופונה ימינה..."
"אמא, ההיא מהווייז יודעת את הדרך. אל תדאגי, היא תסביר לי."
"..."

זה נמשך. לפ

לקח לי הרבה יותר זמן מהרגל לסיים את הספר הזה, כחודש וחצי, בדרך כלל מספיקים לי 3-4 ימים לבלוע ספר בעובי הזה, 317 עמ'. זה הספר הראשון של <mark>חוויאר מריאס</mark> שאני קוראת, לא יודעת איך האחרים שלו. המילה הראשונה שעולה לי לראש שמסכמת את הספר היא: טרחני. כל כך הרבה מילים ומחשבות, כל כך מעט התרחשויות. ספר מאד פילוסופי, מעמיק, כבד, הרבה מחשבות ולבטים מצד המספרת. מבחינתי, הרבה יותר מדי. הוא כתוב יפה, מתאים לחופשה,

הספר הזה הינו כמו סוד אפל המרתק אותך לדעת ולגלות את תוכנו, אך משאתה מגלה אותו אתה מרגיש כי הוא לוקח אותך לתהום.

הספר בוחן את מהות קשרי אהבה והזוגיות, הן מבחינה פילוסופית והן במציאות. הספר מתח אותי בקריאה, לפני גלוי הסוד עוד בחנתי והרהרתי לגבי התאוריות הפילוסופיות אשר הועלו בעלילה. האם הן מחזיקות מים לפחות במקרה שלי. לאחר גלוי הסוד הספר עורר בי רגשות עזים של כעס, היות וממש הרגשתי כי איני מתחברת