אני אוהבת את ההומור של גבי ניצן, והספר הזה הוא קודם כל ספר הומוריסטי, שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי (יש לי אפילו גזיר-עיתון של ראיון עם גבי, שבו הוא מגדיר את "דיוטי פרי" בתור "ספר השירותים האולטימטיבי"). זה כבר כיף, וחלקים ממנו מצחיקים כ"כ שהם גורמים לי לצחוק בקול רם גם בקריאה עשירית. ובנוסף - גם בספר כזה שהוא לא פסגת התחכום בכתיבה, גבי ניצן יודע לספר סיפור. אפילו את האנקדוטות הקצרות ביותר בספר, שאורכן פחות מעמוד, הוא כותב לעילא, ותיאור חוויותיו ברחבי העולם מעניין, מוקפד ועושה חשק להצטרף מדי פעם. אני ממש יודעת איך נראים חלק מהמקומות שהוא סיפר עליהם, בזכות התיאורים המקסימים והמפורטים. חשוב לא פחות: הכתיבה המחויכת והמחייכת תמיד מצליחה לעודד אותי. אני מקווה שאני לא היחידה.

הסיפורים של קלי לינק הם כמו חלומות. הם מוזרים, לא צפויים, ויש להם היגיון משלהם, היגיון שגורם לאיש שמכין את האפים שלו בעצמו להישמע כמו טיפוס ממש נחמד. משפטים ואירועים יכולים להיות בעלי משמעות הרת גורל או חסרי פשר, וכן גם וגם, לבחירת הקורא. בלי אף דרקון ו/או חרב לרפואה, לינק עושה פנטזיה מזוקקת ומקסימה למדי, שמתכתבת עם אגדות ועם מיתולוגיה אחת לפחות (שהצלחתי לזהות). חלק מהקסם הוא התבררותם של הסיפורים בהדרגה, תוך-כדי קריאה, והתחברות כל הפרטים זה לזה רק בסוף. לא כל הפרטים בסיפורים האלה חשובים - שוב, כמו בחלומות. אני לא בטוחה שקלי לינק עצמה יודעת למה היא כתבה כל דבר ודבר. ובכל זאת, האווירה והחוויה הכללית שמקבלים מהספר הזה שוות גם רגעים קלים של חוסר-הבנה. נהניתי מאד.

האמת? התאכזבתי קמעא. את "שלושה דברים לאי בודד", הקודם של אבני, אהבתי מאד מאד. לכן, כנראה, היו לי ציפיות גבוהות - גבוהות מדי. וזה חבל, כי סביר להניח שהייתי נהנית יותר אם הייתי באה ל"חמישית" ללא דיעות מוקדמות. זה קצת מוזר, האמת: יש המון דברים שאהבתי בספר הזה, ועם זאת החוויה הכללית הצליחה להתקלקל איכשהו. הוא כתוב מקסים, קולח מאד, מתובל במד"ב-לייט שמעלה חיוך ומצטיין בהמון דימויים מקוריים. אפילו הכתיבה בגוף שני, שוודאי לא הייתה מצליחה אצל הרבה סופרים אחרים, משתלבת טוב. ואף על פי כן. כי למרות כל אלה, המרכיב המרכזי ביותר של סיפור - העלילה - פשוט לא עובדת. סיפור-הרקע תמוה-משהו, ודמות מרכזית מוזרה (אינני רוצה לקלקל, אבל מי שקרא את הספר יזהה לבטח) בעלת מניעים מסתוריים טורדת של מוחו של הקורא לכל אורך הדרך, ואפילו לא נפתרת בסוף (!). כמו כן, לקראת הסוף העלילה מקבלת תפנית טלנובלית (כולל דמות ברזיליאנית שמהווה אתנחתא קומית מקסימה), ולא ברור לך מאיזה רומן-משרתות סוג ג' שאב אבני את אותה עלילת-משנה. וכדי להוסיף חטא על פשע, אפילו העלילה המרכזית מסתיימת בצורה קלושה ולא סגורה עד הסוף. לסיכום: נהניתי, כן. אבל לא מהדברים הנכונים. אין ספק שיואב אבני מוכשר מאד, ואני מאמינה (אתרעת תעודת-סוף-כיתה-ד' בדרך) שהוא מסוגל ליותר.

~התראת ספוילרים~ - ל"נער, דרקון" וגם ל"מקום לעוף בו", של אותו מחבר בהוצאת "יניב" עשו חסד גדול עם צ'ארלס דה-לינט, כותב ותיק שמתורגם לעברית לראשונה ב"נער, דרקון": הם הוציאו קודם את הספר הזה, ספר-נוער קליל וחמוד שמספק רק הצצה קטנה לעולם אנשי-החיות של דה-לינט, ורק אחריו את "מקום לעוף בו", שהוא מורכב ובוגר בהרבה, וכבר מכניס את הקורא לעומק העולם הזה, בנפילה חופשית מסוחררת. אני, למרבה הצער, קראתי את הספרים בסדר הפוך מסדר הוצאתם לאור, כלומר את "מקום לעוף בו" ואחריו את "נער, דרקון". למה למרבה הצער? כי "נער, דרקון" בנוי במידה רבה על ה"וואו" שהוא מעניק לקורא, כשזה מתוודע לראשונה אל הקונספט של אנשי-החיות. (ע"ע: הבחור הזה, הוא גם דרקון! כמה מגניב! והם רואים דברים שאנשים רגילים לא רואים! ומחוברים לטבע! ומגניבים! שיואו!) כשניגשתי לקרוא את הספר, כבר הכרתי את המציאות של דה-לינט מ"מקום לעוף בו", שהשאיר בי את אותה חוויית פליאה שמתוארת למעלה. כשמפשיטים את "נער, דרקון" מאותה תחושת "וואו", מה שנשאר הוא, ובכן, ספר נוער קליל וחמוד, על העלילה הקצת פשטנית שהיא לפעמים "תופעת לוואי" של ספרי נוער. שזה נחמד, אבל לא הרבה מעבר. ג'יי, הגיבור של "נער, דרקון", הופך באבחה חדה מבחור קצת מבולבל, לא בטוח בעצמו, לנער מאגניב שמשוכנע ביכולותיו להציל את העיירה (ואולי אפילו לכבוש את הבחורה). כמה זה שונה מהתהליך שעוברת קרי, אחת הגיבורות של "מקום לעוף בו", כשהיא נחשפת לראשונה לאנשי-החיות. קרי נעה בין הכחשה, חוסר-אמון ובלבול עד שהיא משלימה עם דמם של השועלים והעורבים הזורם בעורקיה, ומתפתחת כדמות דרך התהליך ודרך ההכרה שהיא כזו. ג'יי, לעומת זאת, מתחיל את הסיפור כשהוא מאמין רק בקושי לסיפוריה של סבתו על דרקונים צהובים, ו"קופץ" בשלב כלשהו למדיניות "אני דרקון צהוב, כמה מגניב לי! עכשיו בואו נראה לכנופיות האלה מה זה!". אל תבינו לא נכון - הדמות של ג'יי כן מעוררת אהדה. אפילו התעסקותו המוגזמת בנערה שהוא "נדלק" עליה - אמינה לגמרי. והסיפור עצמו בנוי בצורה מעניינת ומסקרנת, עם דמויות-משנה מוצלחות (ע"ע לופיטה, שהיא מעין גרסה מרוככת של נערות העורב מ"מקום לעוף בו", או ריטה הנחשה (נחשה? נחשית?)). העלילה סוחפת והכתיבה טובה, ואע"פ שתיארתי קצת בגיחוך את ה"מאגניבות" של הדרקונים הצהובים, הם אכן מגניבים ומרשימים למדי. ועם זאת, הפשטנות הזו שבאין-תהליך של ג'יי כאילו טומנת בחובה איזו הצהרה של דה-לינט: זהו ספר נוער. אל תחפשו עומק-יתר, כי העיקר כאן זו העלילה, עם קורט פנטזיה בשביל הטעם. וזה קצת בעוכריו של הספר, שמכל בחינה אחרת הוא חמוד למדי.

קודם כל, אזהרה מראש: אם אהבתם את המחזמר ואתם מצפים למצוא בספר חוויה מסוג דומה - אל תקראו אותו. אין כאן סוף טוב. או אמצע טוב. וגם ההתחלה לא מזהירה במיוחד. ודברים שמקבלים הרבה מקום בעיבוד הבימתי לא תופסים כמעט מקום בספר, ולהיפך, ויש שוני רב באופי הכללי של שתי היצירות. באופן אישי, אני מאד אוהבת את שני המדיומים - אבל חשוב להדגיש שהם שונים לחלוטין. ~ספוילרים גדולים ל"הקוסם מארץ עוץ" וקטנים ל"מרשעת" מכאן ואילך~ ובכן, בראשית היה "הקוסם מארץ עוץ". או לפחות בראשית הפרטית של המחבר גרגורי מגוויר. והייתה דורותי, שבאה בסער, הרגה שתי מכשפות, פגשה קוסם מזויף וחזרה הביתה. בדרך היא פגשה מונצ'קינים, ווינקים ואת הטריו הזכור לטוב - איש הפח, הדחליל והאריה, שקיבלו במהלך המסע את מבוקשם בדרכים לא קונבנציונליות. ואין כמו בבית - גם אם הבית הוא קנזס האפרורית. הסוף. אהה! חשב לעצמו (אני מנחשת) מר מגוויר. איפה המכשפה בכל הסיפור הזה? האם היא רק מניעת-עלילה, דמות שדורותי צריכה להרוג כדי שהסיפור יתקדם? ובכלל, כל המונצ'קינים האלה, וכל החלוקה של ארץ עוץ לאזורים ולמחוזות. לא יכול להיות שבאום בנה את כל זה רק כדי שדורותי תחלוף שם, תנופף לנו לשלום ותמשיך הלאה. אז לא. ארץ עוץ של מגוויר היא מקום עשיר ומורכב פי-כמה מארץ עוץ של באום. יש שם מיתולוגיה ענפה, פוליטיקה פנימית, רצח עם, חלוקה למעמדות ואבחנה בין "חיות" לבין "בעלי חיים" - המסוגלים לדבר, והדיעה הרווחת היא שיש להם נשמה (לפחות בתחילתו של הסיפור). ואֶלפָבַּה, המכשפה המרשעת של המערב, היא בכלל אישה עצמאית, חזקה, פמיניסטית לחצי-משפט ובעיקר אחת שלא פוחדת להגיד את האמת גם כשהיא לא פופולרית. אה, והיא ירוקה. אני לא זוכרת כרגע אם המכשפה ירוקה גם בספרו של באום או רק בסרט שהתבסס עליו מ39', אבל מגוויר בהחלט מקדיש לסוגיה דיונים רבים. צבע העור של אלפבה מהווה מקור לפחד, ללעג, להסתגרות שלה ועוד ועוד. כמישהי "אמיתית", אני מניחה שאפלבה היא בחורה שקל להעריך ואולי אפילו להעריץ מרחוק, אבל די מתסכל להיות החברים הכי טובים שלה. אבל צורת הכתיבה ששמה אותה במוקד גורמת לי, כקוראת, להבין אותה, להזדהות איתה, ואפילו לאהוב. פה ושם הספר עוצר את העלילה המורכבת כדי לדון על טיבו של הרוע ועל דתות. כבת לכומר שמרן ואחותה של אשת-דת אחרת, אלפבה היא אתאיסטית מוצהרת ואינה מאמינה שיש לה נשמה. מגוויר מנצל את הגישות הללו שלה - שגם הן אינן פופולריות כלל - כדי לגרום לקורא לחשוב על הנושאים הללו. אותי זה עניין, אבל אני חוששת שקוראים מסוימים ימצאו את החלקים הללו משעממים, וזה חבל. ספר מורכב, סוחף ושונה, שמציע קריאה חתרנית לא רק ב"קוסם מארץ עוץ", אלא בכל מה שקל לראות בצורה חד-מימדית, אבל יש בו יותר מזה.

אם תסתכלו בחוות הדעת כאן באתר, תגלו שהדיעות חלוקות בנוגע לספר הזה: או שהספר גרוע ומעצבן, או שהוא מומלץ (אבל לא לדכאוניים). אז מה כ"כ גרוע בספר, ולמה האמביוולנטיות ביחס אליו? אליזבת וורצל, המחברת, בילתה שנים רבות מחייה כחולה בדיכאון, ועל כך היא מספרת (בקולה הדכאוני-למדי) לנו, הקוראים. אבל בו-זמנית זהו גם ניסיון לספר ל"אנשים רגילים" (לא-חולים) איך מחלת הדיכאון מרגישה; מה אדם מרגיש כשהוא חולה בה. קולה של המספרת-הדכאונית נשמע מעצבן, רפטטיבי ומעיק (משהו כמו רע-לי-רע-לי-רע-לי). אבל קולה של המספרת-וורצל הוא קול שמנסה להפריד: "להיות בדיכאון (היא אומרת) באמת מרגיש ככה, נורא ומיוסר ומדכא לגמרי". לדעתי הניסיון לדבר בשני קולות, כשלעצמו, הוא עניין חדשני ומעניין. אבל חוויית הקריאה בספר, לעומת זאת, מרגיזה ומעצבנת. הספר הנ"ל בהחלט מדכא (במובן הלא-קליני של המילה) ועלול לגרור אנשים שכבר מרגישים רע אל תוך חוויה עצובה עוד יותר.