ביקורת ספרותית על מיו מיו שלי מאת אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן
ספר טוב

---

כשאני קוראת ספר שנכתב לילדים תמיד אני מנסה לדמיין לי את הילד לו הוא נכתב. לעתים קרובות זה ילד שובב, שסביבתו מתקשה להתמודד עם תעלוליו ותוצאותיהם, והספר מנסה - בעדינות או לא - לגרום לשובב הקטן תובנות שיהפכו אותו לילד מן הישוב. הספר הזה נכתב לילד בודד ומסתגר, הילד החלש של הכתה, זה שסובל מהצקות שאר הילדים, מעדיף לקרוא סיפורי אגדות על השתוללות עם הילדים בחוץ ויש לו איזו שונות - משהו המייחד אותו מקבוצת הילדים ומושך אליו אכזריות.

בו וילהלם אולסון שכינויו "בוסה" הוא בן 9, שאומץ ע"י "דודה" אדלה ו"דוד" סיקסטן בלית ברירה: הם רצו ילדה אבל מה שקיבלו היה ילד, ועוד אחד כזה לא גברי, חלשלוש, קורא אגדות, בקיצור מצדיק את הטענה שהיום בו הגיע לביתם היה יום שחור. בוסה אינו יכול להזמין חברים לביתו, כי הוריו המאמצים לא רוצים עוד בלגניסטים כמוהו בביתם. ומכל מקום יש לו רק חבר אחד המוכן תמיד לשחק איתו, ולחבר יש אבא שאוהב אותו ומוכן לסבול גם קצת בלגן שהבן שלו עושה. כי האם המאמצת אומרת לבוסה שאמו מתה בלידה ואביו לא ידוע, אבל "לא קשה לתאר איזה מין בטלן היה". בקיצור, בוסה צריך איזה מפלט מחייו האומללים, ויום אחד משתחרר בו קסם, והוא מצליח לקבל פיצוי על כל מה שאין לו.

אסטריד לינדגרד היא סופרת ילדים שבדית נערצת, שהדמות הידועה ביותר שלה היא בילבי (או גילגי) בת גרב, ילדה אנרכיסטית ופורקת עול שלמרות שאין לה הורים, הורים הם הדבר האחרון בהחלט שהיא צריכה או כמהה אליו, והיא כולה האנטיתזה של בוסה הלירי והרומנטי, ושתי הדמויות (יש עוד הרבה שאני לא מכירה) מדגימות את כישרונה של לינדגרן לכתוב דמויות שונות וסיפורים שונים אחד מהשני. לינדגרן היתה בחייה תומכת בזכויות הילדים ובעלי החיים (כן יש הרבה מהמשותף בין שתי הקבוצות של חסרי הישע האלה) וחוק שבדי העוסק בזכויות אלה קרוי על שמה.

חיפשתי את הספר הזה המון זמן ובסוף נשברתי ושאלתי מהספריה. הספר מאוייר באיורים מקסימים, ומספר סיפור הרפתקאות אגדי נפלא. לא בטוח שילדים ישראלים היום יוכלו להתחבר לסיפור המקסים, אבל מבוגרים שמסכימים לחזור להיות ילדים לשעה קלה של קסם - יאהבו, כמוני.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על מיו מיו שלי