ביקורת ספרותית על מרשעת - תולדות חייה וזמנה של המכשפה הרעה של המערב מאת גרגורי מגווייר
ספר מעולה

---

קודם כל, אזהרה מראש: אם אהבתם את המחזמר ואתם מצפים למצוא בספר חוויה מסוג דומה - אל תקראו אותו. אין כאן סוף טוב. או אמצע טוב. וגם ההתחלה לא מזהירה במיוחד. ודברים שמקבלים הרבה מקום בעיבוד הבימתי לא תופסים כמעט מקום בספר, ולהיפך, ויש שוני רב באופי הכללי של שתי היצירות. באופן אישי, אני מאד אוהבת את שני המדיומים - אבל חשוב להדגיש שהם שונים לחלוטין.

~ספוילרים גדולים ל"הקוסם מארץ עוץ" וקטנים ל"מרשעת" מכאן ואילך~

ובכן, בראשית היה "הקוסם מארץ עוץ". או לפחות בראשית הפרטית של המחבר גרגורי מגוויר. והייתה דורותי, שבאה בסער, הרגה שתי מכשפות, פגשה קוסם מזויף וחזרה הביתה. בדרך היא פגשה מונצ'קינים, ווינקים ואת הטריו הזכור לטוב - איש הפח, הדחליל והאריה, שקיבלו במהלך המסע את מבוקשם בדרכים לא קונבנציונליות. ואין כמו בבית - גם אם הבית הוא קנזס האפרורית. הסוף.
אהה! חשב לעצמו (אני מנחשת) מר מגוויר. איפה המכשפה בכל הסיפור הזה? האם היא רק מניעת-עלילה, דמות שדורותי צריכה להרוג כדי שהסיפור יתקדם? ובכלל, כל המונצ'קינים האלה, וכל החלוקה של ארץ עוץ לאזורים ולמחוזות. לא יכול להיות שבאום בנה את כל זה רק כדי שדורותי תחלוף שם, תנופף לנו לשלום ותמשיך הלאה.
אז לא. ארץ עוץ של מגוויר היא מקום עשיר ומורכב פי-כמה מארץ עוץ של באום. יש שם מיתולוגיה ענפה, פוליטיקה פנימית, רצח עם, חלוקה למעמדות ואבחנה בין "חיות" לבין "בעלי חיים" - המסוגלים לדבר, והדיעה הרווחת היא שיש להם נשמה (לפחות בתחילתו של הסיפור). ואֶלפָבַּה, המכשפה המרשעת של המערב, היא בכלל אישה עצמאית, חזקה, פמיניסטית לחצי-משפט ובעיקר אחת שלא פוחדת להגיד את האמת גם כשהיא לא פופולרית.
אה, והיא ירוקה. אני לא זוכרת כרגע אם המכשפה ירוקה גם בספרו של באום או רק בסרט שהתבסס עליו מ39', אבל מגוויר בהחלט מקדיש לסוגיה דיונים רבים. צבע העור של אלפבה מהווה מקור לפחד, ללעג, להסתגרות שלה ועוד ועוד.
כמישהי "אמיתית", אני מניחה שאפלבה היא בחורה שקל להעריך ואולי אפילו להעריץ מרחוק, אבל די מתסכל להיות החברים הכי טובים שלה. אבל צורת הכתיבה ששמה אותה במוקד גורמת לי, כקוראת, להבין אותה, להזדהות איתה, ואפילו לאהוב.

פה ושם הספר עוצר את העלילה המורכבת כדי לדון על טיבו של הרוע ועל דתות. כבת לכומר שמרן ואחותה של אשת-דת אחרת, אלפבה היא אתאיסטית מוצהרת ואינה מאמינה שיש לה נשמה. מגוויר מנצל את הגישות הללו שלה - שגם הן אינן פופולריות כלל - כדי לגרום לקורא לחשוב על הנושאים הללו. אותי זה עניין, אבל אני חוששת שקוראים מסוימים ימצאו את החלקים הללו משעממים, וזה חבל.

ספר מורכב, סוחף ושונה, שמציע קריאה חתרנית לא רק ב"קוסם מארץ עוץ", אלא בכל מה שקל לראות בצורה חד-מימדית, אבל יש בו יותר מזה.

» ביקורות נוספות של הרדוף
» ביקורות נוספות על מרשעת - תולדות חייה וזמנה של המכשפה הרעה של המערב