ביקורת ספרותית על קריאת רשות מאת ויסלבה שימבורסקה
ספר מעולה

---

****


הדבר האחרון שכנראה אפשר לצפות מויסלבה שימבורסקה לעשות, הוא לשבת לבד בחושך, בשתיקה רועמת, כמו דורות על דורות של פולניות פאסיב-אגרסיביות שקיבעו את דמותה של "הפולניה" וצימצמו אותה לכדי שש המילים הטעונות, "לא, לא חשוב כבר. אני אקום".
מדמותה המעשנת-להכעיס שניבטת מכריכת הספר כבר ניתן לראות מה היא. בועטת. עוקצת. חתרנית. פיקחית להפליא. takes no shit from no one. פולניה, אבל כזאת שאם הייתי "מגריל" אותה כחותנת, אז אחת מהשתיים - או שהייתי צוחק בלי סוף או שהייתי בהתקף חרדה בכל פעם שהייתי פוגש אותה. או שתי האפשרויות גם יחד.
אני לא חסיד גדול של שירה או של מסות עיוניות עמוקות שדורשות אינטלקט, התעמקות וסבלנות שכנראה אין לי, אבל שימבורסקה היא גם לא משוררת פלצנית שגרתית וגם לא מסאית טרחנית ומייגעת. בדיוק להיפך.
ב"קריאת רשות" שימבורסקה עושה בעצם שני דברים. היא כותבת סקירות קצרות (כן! ממש כמו ב"סימניה". אילו רק היתה לנו שימבורסקה משלנו כאן באתר), על ספרים, אבל כאלה שלא היו זוכים לסקירה בשום במה אחרת. ספרים נשכחים, זניחים, איזוטריים, לקסיקונים, ספרי הדרכה, לוחות שנה, אנתולוגיות. מכל אחד מהספרים האלה היא לומדת, דברים מפעימים ממש. היא מצליחה להוציא את המוץ מהתבן ולוקחת מין לקח יחיד, אבסורדי וחד פעמי, נקי מפוזה ומהטפה וממוסר השכל, ומלא עד להתפקע ברגש או בהומור צנוע ומושחז להפתיע. כמות ההפתעות שיש כאן בכל עמוד היא מדהימה. כי לכאורה, מה כבר אפשר ללמוד מספר הדרכה להתקנה של טרריום או טפטים על הקיר, מאנתולוגיה על ציפורי שיר או מלוח שנה של שנת 1973? אז זהו. ששימבורסקה מראה בדרכה המבריקה שמכל דבר אפשר ללמוד, שספר הוא רק תירוץ ללמוד על העולם ועל עצמך עוד קצת, אם רק יודעים איך, ולפיכך היא מאששת את מחשבותיי מאז שהתחלתי לכתוב סקירות כאן ב"סימניה" - שעל כל ספר אפשר לכתוב, ואף רצוי. לא בגלל שהספר מעניין או לא, אלא שבכל קריאה של ספר, נולד מהמפגש החד פעמי בין קורא לנקרא משהו חדש - ובדיוק מהסיבה הזאת אני סולד מביקורות שמכילות אך ורק תיאור תמציתי של העלילה או הדמויות. לעומת זאת אני מאוד אוהב לקרוא ביקורות שיש בהן משהו מעבר, המחשבה שנבראה כשמישהו קרא משהו שעשה לו משהו. זה כל כך יפה, גם אם הקשר לסיפור קלוש בהחלט.
וכך, מסיפור השושלת של קליאופטרה מסיקה שימבורסקה כי "גילוי עריות הוא סטייה מסובכת להחריד", אחרי קריאה של ספר על האטה יוגה היא מלגלגת ברשעות על מי שמנסה לשווא "לצאת מעצמו" ובדרך על כל הספקנים המנסים למצוא מפלט למצוקותיהם בניו אייג' ("בכל הנוגע להליכה לאיבוד העצמי - תמיד יימצא לכך זמן אחרי המוות. ברגע זה הספקן ינסה להתיר עצמו מהקוקוטסאנה (תנוחת יוגה). נקווה שיצליח בלי להזמין אמבולנס"). מהספר "גמדים וענקים בעולם החי" עולות בה מחשבות מצמררות על גוליבר ("אני, למשל, הייתי סבורה עד כה שמופלאות הליליפוטים של סוויפט נעוצה בעובדה שהם אינם קיימים, והם אינם קיימים משום שאינם קיימים. כעת עליי להסכין למחשבה שהם אינם קיימים משום שקיומם אינו אפשרי באופן מוחלט. זה הבדל גדול, מכת מוות לעצם הרעיון של גמדים!" - וכאן היא נכנסת לענייני חילוף חומרים פיזיולוגיים המאפיינים יצורים גדולים ויצורים קטנים.., והיא ממשיכה - "ההכרח להשיג כמות מזון גדולה כל כך כדי להתקיים אינו מאפשר חיים יציבים, או שום תרבות שהיא. האדם יכול ליצור אותה רק משום שהוא אורגניזם גדול יחסית בעל חילוף חומרים איטי, וכתוצאה מכך עומד לרשותו פנאי מסויים שבלעדיו אין לתרבות שום סיכוי").
שימבורסקה עושה מעשה רחב-לב כשהיא כותבת את סקירותיה על הספרים הזניחים האלה. היא כמו מישהו שמאזין בתשומת לב לדבריו של אדם שמעולם לא החשיבו את דעתו, שלא בצדק. בעידן הזה, שיש כל כך הרבה מה לקרוא, וכל כך הרבה גירויים אחרים חוץ מספרים - למי יש זמן או כוח להאמין שאפשר ללמוד משהו מכל דבר, או להקשיב לדברים מקובלים או נפוצים פחות? כשיש כל כך הרבה רבי מכר בארבע במאה, למי יש עצבים לקנות ולקרוא ספר של שימבורסקה ב-94 שקלים שאין סיכוי שיהיה במבצע?
אני חובב גדול של שחקני משנה. אלה שמניעים את העלילה, שזונחת אותם לאנחות אחרי רגע קט כשהיא ממשיכה לעקוב אחרי הגיבורים הראשיים. תמיד שיעשע אותי לחשוב מה קורה לבנאדם הזה שגיבור הסרט עוצר אותו באמצע ההיי-וויי וחוטף לו את המכונית באיומי אקדח כדי לרדוף אחרי הרעים שנמלטים משם באופנוע שגנבו מאומלל אחר. מה הוא עושה? הוא תקוע עכשיו באמצע ההיי-וויי, בלי מכונית, הוא צריך להגיע לישיבה חשובה בעבודה... מי יאמין לו? איזה סרט רע עכשיו להתחיל לדבר עם הביטוח...

בשנתיים האחרונות כתבתי ביקורת על כל ספר שקראתי בזמן הזה. גם כשזה לא בא לי בטבעיות, או בקלות. אני מאוד מקווה שאוכל להמשיך בזה. אני מרגיש, שאיכשהו, זה חשוב לי. זה עושה לי משהו, לכתוב ביקורת. זה מאלץ אותי לחפור במחשבות האלה שבורחות מאוד במהירות, של מה ספר עושה לי. זה משאיר אותי ערני.

חשבתי על רעיון, שאולי שווה להציע אותו להנהלת האתר. פעם בחודש, נגיד, לבחור ב"ספר החודש". לא רב מכר, אבל גם לא איזה פרסום שולי. ושכל מי שיכול, יכתוב עליו ביקורות. כך נביא לעולם עוד כמה סיפורים. כמו מועדון קריאה כזה. מה אומרים?



****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על קריאת רשות