ביקורת ספרותית על מעבר מאת קוני ויליס
ספר בסדר

---

כמו אמן שמוציא אלבום בינוני, כמו סדרת טלוויזיה שחוזרת לעונה מביכה במיוחד, כך גם סופרים אהובים שספר חדש שלהם מתגלה ככישלון, מדגימים את האכזבה בצורתה הטובה ביותר, ועוד מאלצים אותך להתבאס בדרך. קוני ויליס היא מהסופרות האהובות עלי כבר הרבה זמן, ורבות דיברתי פה על השנינות והמקוריות של "המשכוכית", "מלבד הכלב" ו"ספר יום הדין". לשמחתי אפילו עוד כמה קוראים (קוראות, יותר נכון) גילו אותה, ככה שציפיתי מאוד לקרוא עוד ספר ולחלוק פה את ההצלחה. מה חבל שאחרי כל זה הספר מתגלה כאחד הספרים הכי פחות מוצלחים שקראתי לאחרונה, ועוד עם האורך המדהים של 887 עמודים, שיא אישי של ג'יי. קיי. רולינג. אומר זאת כך, יונית- ויליס פשוט עפה על עצמה.

במרכז העלילה עומדת ג'ואנה לאנדר, חוקרת מוח מסוג כלשהו שמחליטה לפענח את תופעת העס"מ- חוויות על סף מוות- המוכרת לנו מספורי מוות קליני למיניהם. לאנדר בטוחה שיש בתופעה הזאת יותר מאשר מלאכים ואורות בוהקים ושחייב להיות לה הסבר ביולוגי ומנסה לחקור אותה בכלים מדעיים. היא מתרוצצת בבית חולים עצום ומבוכי במיוחד בניסיון למצוא חולים שעברו את העס"מ ולתחקר אותם לפני שמתחרה, איש השקר-כלשהו מאנדרייק, יספיק לסחוט מהם תשובות שיתאימו לתיאוריה הרוחנית שלו. את כל זה היא עושה בסיועם האדיב של חוקר מוח נוסף, אחות חדר מיון וילדה חולת לב וחובבת אסונות מושבעת שהיא הדמות המוצלחת ביותר בספר. עד פה הכל טוב ויפה, מזכיר במידה רבה את הכתיבה הויליסית המוכרת עם ההומור הדק והלגלוג על מערכות ביורוקרטיות וטיפשות.
אלא שאחרי בערך 200 עמודים העלילה מקבלת מפנה מוזר במיוחד שאמור להיות פתרון התעלומה ולהסביר את תופעת העס"מ, רק שאנחנו יודעים מהכריכה האחורית שיש עוד מפנה, ולפיכך מתקשים להתייחס ברצינות לגילוי הזה. אולם הבעיה העיקרית היא שכל הפתרון הזה נושא אופי רוחני משונה, פסאודו-מדעי ובלתי משכנע בעליל שנראה מאוד לא אמין בהתחשב בשאיפותיהם המדעיות של הגיבורים. מכאן הספר נמשך עוד כמה מאות עמודים, משובצים בשלל סיפורי האסונות של המאה ה20 ומבחר מהשירה הקלאסית (אל תשאלו), שבשום שלב לא מצליחים לקדם את העלילה. הכל נשאר במין סבך משונה של תעלומה, ניסויים, קיצורי דרך וציטוטים שלא מובילים לשום מקום. בשלב הזה ויליס גם איבדה איכשהו את כשרונה לספר סיפור במובן הפשוט, והכתיבה הופכת להיות טרחנית באופן לא ייאמן: כל אירוע מסופר פעם אחת כשהוא קורה, ועשרים עמודים אח"כ מפי דמות אחת לדמות אחרת, ומאה עמודים אח"כ לדמות שלישית וכל הזמן הספר מסביר את עצמו במין מודעות עצמית משונה, שמסבירה לקורא את הסמליות וההקבלה בין החיפוש של הגיבורים לתהליך המוחי הסתום.
ואם כל זה לא מספיק, אז גם העריכה הטכנית של הספר גרועה במיוחד, באדיבות הוצאת אופוס: טקסט מקצה לקצה של הדף כמעט ללא שוליים, תרגום-יתר של מונחים מדעיים ושאר צרות מקובלות. אפילו את שם הספר לא טרחו לנקד ורק לפי הכותרת האנגלית הבנתי שמדובר ב"מַעַבַר" ולא "מעֵבֵר".

אפילו ההגעה לסוף לא פוטרת מתחושת האכזבה המעיקה ובעיקר מלווה באנחת רווחה שהספר הסתיים בלי להכריז על עולם הבא, תחיית המתים או תפנית מיסטית אחרת. השקעתי בספר הזה יותר משבת אחת וכל הזמן לא האמנתי שזה יהיה כישלון כזה. הכוכב השלישי הוא לגמרי בגדר חסד נעורים לויליס. ופעם הבאה, אנא, בלי יומרות רוחניות והרבה יותר קצר.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על מעבר