ביקורת ספרותית על נער דרקון מאת צ'רלס דה לינט
ספר בסדר

---

~התראת ספוילרים~ - ל"נער, דרקון" וגם ל"מקום לעוף בו", של אותו מחבר

בהוצאת "יניב" עשו חסד גדול עם צ'ארלס דה-לינט, כותב ותיק שמתורגם לעברית לראשונה ב"נער, דרקון": הם הוציאו קודם את הספר הזה, ספר-נוער קליל וחמוד שמספק רק הצצה קטנה לעולם אנשי-החיות של דה-לינט, ורק אחריו את "מקום לעוף בו", שהוא מורכב ובוגר בהרבה, וכבר מכניס את הקורא לעומק העולם הזה, בנפילה חופשית מסוחררת.
אני, למרבה הצער, קראתי את הספרים בסדר הפוך מסדר הוצאתם לאור, כלומר את "מקום לעוף בו" ואחריו את "נער, דרקון".
למה למרבה הצער? כי "נער, דרקון" בנוי במידה רבה על ה"וואו" שהוא מעניק לקורא, כשזה מתוודע לראשונה אל הקונספט של אנשי-החיות. (ע"ע: הבחור הזה, הוא גם דרקון! כמה מגניב! והם רואים דברים שאנשים רגילים לא רואים! ומחוברים לטבע! ומגניבים! שיואו!)
כשניגשתי לקרוא את הספר, כבר הכרתי את המציאות של דה-לינט מ"מקום לעוף בו", שהשאיר בי את אותה חוויית פליאה שמתוארת למעלה. כשמפשיטים את "נער, דרקון" מאותה תחושת "וואו", מה שנשאר הוא, ובכן, ספר נוער קליל וחמוד, על העלילה הקצת פשטנית שהיא לפעמים "תופעת לוואי" של ספרי נוער. שזה נחמד, אבל לא הרבה מעבר.
ג'יי, הגיבור של "נער, דרקון", הופך באבחה חדה מבחור קצת מבולבל, לא בטוח בעצמו, לנער מאגניב שמשוכנע ביכולותיו להציל את העיירה (ואולי אפילו לכבוש את הבחורה). כמה זה שונה מהתהליך שעוברת קרי, אחת הגיבורות של "מקום לעוף בו", כשהיא נחשפת לראשונה לאנשי-החיות. קרי נעה בין הכחשה, חוסר-אמון ובלבול עד שהיא משלימה עם דמם של השועלים והעורבים הזורם בעורקיה, ומתפתחת כדמות דרך התהליך ודרך ההכרה שהיא כזו. ג'יי, לעומת זאת, מתחיל את הסיפור כשהוא מאמין רק בקושי לסיפוריה של סבתו על דרקונים צהובים, ו"קופץ" בשלב כלשהו למדיניות "אני דרקון צהוב, כמה מגניב לי! עכשיו בואו נראה לכנופיות האלה מה זה!".
אל תבינו לא נכון - הדמות של ג'יי כן מעוררת אהדה. אפילו התעסקותו המוגזמת בנערה שהוא "נדלק" עליה - אמינה לגמרי. והסיפור עצמו בנוי בצורה מעניינת ומסקרנת, עם דמויות-משנה מוצלחות (ע"ע לופיטה, שהיא מעין גרסה מרוככת של נערות העורב מ"מקום לעוף בו", או ריטה הנחשה (נחשה? נחשית?)). העלילה סוחפת והכתיבה טובה, ואע"פ שתיארתי קצת בגיחוך את ה"מאגניבות" של הדרקונים הצהובים, הם אכן מגניבים ומרשימים למדי.
ועם זאת, הפשטנות הזו שבאין-תהליך של ג'יי כאילו טומנת בחובה איזו הצהרה של דה-לינט: זהו ספר נוער. אל תחפשו עומק-יתר, כי העיקר כאן זו העלילה, עם קורט פנטזיה בשביל הטעם.
וזה קצת בעוכריו של הספר, שמכל בחינה אחרת הוא חמוד למדי.

» ביקורות נוספות של הרדוף
» ביקורות נוספות על נער דרקון