#
את ההומור והאירונייה מרגישים מיד עם התחלת הקריאה, במשפטים הראשונים בהם מלוויל מציג את ישמעאל, שילווה את הסיפור במחשבותיו ותיאוריו. בתקופה בה נכתב הספר תפסה הדת, התנ"ך והברית החדשה מקום נכבד בגישתם של בני המעמד הבינוני והעליון. גם התייחסות ל"פראי-אדם" – אלה שמאמינים באלילים, אוכלים בשר-אדם, שהתנהגותם מוזרה לנוצרים המכובדים רווחה באותה תקופה, כשהנוצרים מרגישים עליונים על העכו"ם, מציעים להם להמיר

"כדי לכתוב ספר רב עוצמה עליך לבחור בנושא גדול; אין בנמצא ספר טוב שנכתב על אודות פרעוש ."-הרמן מלוויל .

האמת הוא צדק !

קצת הרגשתי כמו משל המערה של אפלטון משלא קראתי עד כה את מובי -דיק . בערות מצידי? רתיעה? הספר טרחני או גאוני ?.

אז ההחלטה הייתה להכנס למערה וגם לנסות לצאת ממנה בחיים ועם מודעות אחרת, שוֹנה ונוספת בקריאת ספרי קלאסיקה שלא קראתי עד כה . לפני שהתחלתי לקרוא שוטטתי קצת ברחבי השדות

ביום חמישי ה־24 באוקטובר 1929, קרסה לראשונה מזה זמן רב בורסת המניות של ניו יורק. אם היו למישהו מחשבות כי הירידות הסתיימו עם סיומו של יום המסחר, הרי שביום שישי שלמחרת הוא כבר הבין כי טעה. הירידות נמשכו וכך קרה גם בימי שני ושלישי שלאחריהם. כל אחד מימים אלו, זכה לכינוי "השחור": כך "יום חמישי השחור", "יום שישי השחור" וכך הלאה עד יום שלישי.

ביום שלישי כבר לא היו לאף אחד ספקות כי עידן חדש עומד בפתח.

הרמן מלוויל, מחברו של מובי דיק, יצא למסע ימי ארוך ב1841, שנמשך 18 חודשים, במרדף אחרי לוויתנים. ב1842 הספינה עגנה במפרץ של חוף האי נוקוהיבה שבדרום האוקיינוס השקט, אי השייך לקבוצת איי מרקיז בפולינזיה הצרפתית. מלוויל מחליט לנצל את ההזדמנות לברוח ולהסתתר באי, מאחר ולא הצליח לדמיין את עצמו ממשיך להפליג בספינה תחת הקברניט הנוראי שלה ובנוסף נמאס לו מהנוף שלא מתחלף, מהאוקיינוס הקשה, הרעב והעבודות.

בספר

#
זה ספר הביכורים של מלוויל, שיצא לאור ב-1846 הצליח מאד וסלל את דרכו של מלוויל להיות הסופר הנחשב שהוא. הוא מבוסס, כנראה, על עלילותיו של מלוויל, שנשכר כמלח בגיל 20, על ספינה לציד ליווייתנים (את התוצאה אפשר לקרוא ב"מובי דיק", רצוי בתרגום של גירון). הסיפור מתאר את עגינת הספינה באי פולינזי בשם נוקוהיבה – אל תשאלו אותי איפה זה – אחרי חצי שנה של שיט(!) והחלטת המספר לנטוש אותה ולחפש לו עתיד טוב יותר. סי

לו הייתי פיראט

יש רגעים בהם אנחנו מבקשים לעצמנו לשבור את הכלים ולא לשחק יותר, ובכך להיות מעט אנרכיסטים, פורעי חוק וסדר, בדומה לפיראטים רומנטיקנים, כפי שבקש לעצמו ירון לנדון בשירו לא הייתי פיראט, מילים שהפכו שם לביוגרפיה הנשכנית שלו.

באו ונציג את הדמוי השכיח לפיראט העולה מול עינינו, על אחת מעיניו רטייה שחורה, תוכי מונח על כתפו ויש לו רגל מעץ המשמיעה נקישות קצובות. לעומת זאת, באו וננסה לדמי

מאז הילדות, אני זוכר שדמות הלוויתן הלבן שייצג בתרבות את הרוע במהותו תמיד היה נוכח בחיי במקומות מסביבי. כשגדלתי על ערוץ לוגי, שודרה סדרת אנימציה שלקחה את הרומן הגדול כמו דפי זהב של מלוויל ועשתה לו איזו מין ורסיה. כשגדלתי והתחלתי להעריץ אלילי רוק נ רול, לא יכולתי שלא לתת תשומת לב לסולו תופים האייקוני של בונזו אצל לד זפלין שנשא את השם "מובי דיק". זה הזכיר לי את הלוויתן ההוא. לא בטוח אם זכרתי מהסדרה ב

זאב הים הוא ספר של אחד המבין בימאות. לונדון עסק כימאי בציד קשוח והוא מבין דבר או שניים. בסיפור בגוף ראשון בחר לספר את סיפורו של האמפרי ואן ויידן, חנון שלא עסק בימיו בשום עבודה, לא קשה ולא קלה. כג'נטלמן, שאביו הותיר לו קצבה מסודרת, הוא לא נדרש לעשות דבר, כל שנותר לו היה להעביר את חייו בנעימים. בגיל 35 עלה על ספינה בדרכו לאנשהו במערב ארה"ב, אי שם בסן פרנסיסקו. הספינה נטרפה בהתנגשות, האמפרי ניצל והוע

מה עשית מר מתרגם? למה הרסת את הספר הנפלא הזה עם תרגום זוועתי... פלצני... מגעיל...
כתבו שהתרגום הישן של תמר עמית לא בדיוק תאם את רוח הספר ורצו בהוצאה תרגום חדש, אבל למה לכל הרוחות הם גם שפכו את התינוק עם המים? לא חראם?
בתי היקרה שוכנעה סוף-סוף לקרוא קלאסיקות, אז במבצע האחרון היא קנתה את "ענבי זעם" ואני הצצתי בו... אבל שומו שמיים! "מתרגם" בשם <mark>גרשון גירון</mark> לקח את ספר המופת הזה ו"תירגם" אותו באלכימי