ביקורת ספרותית על טייפי מאת הרמן מלוויל
ספר טוב

---

הרמן מלוויל, מחברו של מובי דיק, יצא למסע ימי ארוך ב1841, שנמשך 18 חודשים, במרדף אחרי לוויתנים. ב1842 הספינה עגנה במפרץ של חוף האי נוקוהיבה שבדרום האוקיינוס השקט, אי השייך לקבוצת איי מרקיז בפולינזיה הצרפתית. מלוויל מחליט לנצל את ההזדמנות לברוח ולהסתתר באי, מאחר ולא הצליח לדמיין את עצמו ממשיך להפליג בספינה תחת הקברניט הנוראי שלה ובנוסף נמאס לו מהנוף שלא מתחלף, מהאוקיינוס הקשה, הרעב והעבודות.

בספר הוא מתאר את שגרת היום יום במשך ארבעת החודשים בהם שהה עם שבט טייפי על האי.
הוא מספר על המנהגים וההרגלים שלהם, האוכל, הלבוש, מפרט על מבני האבן הגדולים והפסלים שמקשטים את האי, הוא מתאר את העלמות העירומות במחרוזות הפרחים, את הגברים הלוחמים, על הדרכים בהם העבירו את הזמן, המשחקים והתחביבים, האירועים החגים והטקסים. הוא נחשף לחיים השלווים והרגועים של הילידים, לשמחת החיים הטהורה שלהם שנובעת, כנראה, מחוסר הקדמה ובורות.

הוא תוהה איך האדם הלבן שעם כל הקדמה, הידע, התרבות, הכסף ותענוגות החיים הוא הפראי האמיתי, האדם הלבן הוא המפלצת הגדולה שמסתובבת בעולם ומשאירה אחריה סבל וחורבן. הוא מקנא בילידים, בפשטות שבחיים שלהם, הם באמת מאושרים, יש להם את כל מה שהם צריכים כדי לחיות ושום דבר מעבר, וזה בהחלט מספיק, הם אנשים בריאים חיצונית ופנימית, משוחררים מדאגות מיותרות, מסוגלים לשאוב תענוג עילאי מנסיבות שבני קהילות משכילות מהן בקלות היו מפספסים, הם לא יודעים כסף ותאוות בצע שבכוחם להשחית את הנשמה, אין להם סיבה לריב אחד עם השני, הם צנועים, הם חיים בהרמוניה, אין משטרה ואין בית דין וגם לא צריך וכנראה שזה מה שקורה כשהציוויליזציה פוסחת. השלווה שוררת שם מוקפת ביופי המשכר, יופי בל יתואר של טבע ירוק וצמחייה טרופית, מוקפים בהרים, עמקים, גאיות, נחלים צלולים ומפלים וכך גם הם, יפי תואר, מושלמים.

מלוויל אפילו לומד את השפה שלהם ובכל זאת נדמה שהפחד החששות והמחשבות על מה יהיה גורלו עדיין קיימים וכנראה שנובעים מהבדלי התרבויות וסיפורי הזוועות על הקרבת קורבנות אדם חיים בטקסים פגאנים וקניבליזם שנהג לשמוע אודות אותם "פראים". המעשיות שנהגו לספר, מינסיונרים שהגיעו אל האי, הצרפתים שניסו להשתלט עליהם, ימאים ואנשי צבא ממדינות שונות שהפליגו ועגנו בחופיהם במשך כמה ימים אבל בהחלט לא מספיק כדי באמת להכיר ולהבין את התרבות השוררת שם, נופכו בעזרת דמיונם של אותם מבקרים ולא בכדי להוציא לילידים שם טוב אלא לפגוע בהם ולעורר אצל האדם הלבן פחד מאותם "ברברים". להפתעתו ולמזלו של מלוויל, כל אותם סיפורי האימה ששמע מתגלים כשגויים. הילידים מטפלים בו ונותנים לו מכל טוב שיש להם ולאי להציע, את הפירות המשובחים ביותר, נשים מהיפות שראה, "נימפות כהות עיניים" משרתות אותו, הם מתנהגים אליו כאילו והיה אחד משלהם למרות השוני הברור וההבדל העצום ביניהם, הם מתגלים כאנשים טובים הגונים נעימים ואנושיים יותר מכל אדם לבן ופריווילגי.

מלוויל מתאר לפרטי פרטים כל נושא אותו הזכרתי בסקירה, וזה עוד ספר יחסית קצר שלו ואני רק יכל לתאר כמה ארוך ומפוצץ בפרטים מובי דיק. מהרוב המוחלט נהניתי מאוד והיו חלקים מעטים של טו מאץ אינפורמיישן שהכבידו עליי, כנראה שהיה חשוב לו לצייר תמונה מאוד ברורה, עד כמה שאפשר בכל אופן, של השבט ועל השגרה שלו איתם באי. מה שלא יודעים לא כואב ובטח לא פוגע, משפט שמתאר את אנשי שבט טייפי בצורה מושלמת, הם יודעים מה שהם צריכים לדעת, מספיק בשביל לחיות ולהנות מכל רגע ללא דאגות מיותרות ועל זה אני מקנא בהם.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על טייפי