ביקורת ספרותית על טייפי מאת הרמן מלוויל
ספר טוב

---

#
זה ספר הביכורים של מלוויל, שיצא לאור ב-1846 הצליח מאד וסלל את דרכו של מלוויל להיות הסופר הנחשב שהוא. הוא מבוסס, כנראה, על עלילותיו של מלוויל, שנשכר כמלח בגיל 20, על ספינה לציד ליווייתנים (את התוצאה אפשר לקרוא ב"מובי דיק", רצוי בתרגום של גירון). הסיפור מתאר את עגינת הספינה באי פולינזי בשם נוקוהיבה – אל תשאלו אותי איפה זה – אחרי חצי שנה של שיט(!) והחלטת המספר לנטוש אותה ולחפש לו עתיד טוב יותר. סיבת הנטישה לדברי מלוויל היא עריצותו של הקברניט. גם על זה אפשר לקרוא ב"מובי דיק" ובספרי ספָּנות נוספים מאותה תקופה. סיבות נוספות לנטישה הן הבנתו של מלוויל הצעיר שנוף ימי קבוע ומדכא והירארכיה נוקשה שהמלחים העובדים הכי קשה הם בתחתיתה, אינם כל כך רומנטים כפי שחשב כשהתחייב לחיי מלח.

המספר את הסיפור בגוף ראשון וחברו, מלח פשוט, נוטשים את הספינה במהלך חופשה לגיטימית(!) של יום(!) אחרי ההפלגה הארוכה, שמקבל חצי מהצוות (החצי השני יקבל את יום חופשתו למחרת). את הבריחה של הצמד מלווה "ידע" על שבט הנקרא "טייפי" שבניו נהנים מבשר-אדם (צלוי? מטוגן? אולי טרטר...). שהוא שכנו של שבט חביב ומכניס אורחים, אמאר שמו, שמזונו, כפי שמספרים, אינו מבוסס על בשר הומו סאפיינס. זה הידע המוביל את הבורחים, שבטוחים שימצאו דרכם לשבט החביב, ויימנעו מהשבט הקניבלי. וכך בלי הכנה נוספת (מפה? שפה? אוכל?) הם מיישמים את מה שחשבתי שהוא תו היכר בולט של מדינתנו הקטנה, "סמוך, יהיה בסדר". המספר וחברו מגיעים אחרי הרפתקאות מסכנות חיים דווקא לשבט הנחשד בקניבליזם. מהר מאד חברו של המספר נעלם והוא, הזוכה לשם "תומו", נשאר לבדו לחיות את החיים הטובים כפי שהצטיירו בימיו: אכילת פירות, מנוחה רוב הזמן, נערות יפות לבושות בעורן המפנקות את האורח, משרת צמוד... למי רע פה?

הסיפור מעניין. מעלה אצל הקורא(ת) את החשד שהוא מקושט היטב בדמיון התקופה על חיי הטבע של "הפראים", כלומר אלה שעדיין אינם נוצרים. יש בו, כנראה, הגזמה בעלילות הגיבור. אבל, באופן מפתיע לזמנו, מלוויל מבטא דעות ליברליות שלא הייתי מצפה למצוא בתקופתו. למשל השוואה מאלפת בין קניבלים, פראים, כמובן, לבין "בני התרבות", המוציאים את אויביהם להורג בעריפת ראש, ביתור הגווייה והצבת השיירים המרקיבים לראווה. הסיפור משובץ תיאורים של חיי "הפראים", הזוכים לכינוי "עצלנים" כי הם לא עובדים את האדמה, וכל מה שעליהם לעשות הוא לקטוף את פירות העצים, עם הכנה מינימלית. הם גם כמעט לא צדים או דגים למאכלם, ופנויים להתבטל כאוות נפשם ולחיות את החיים הטובים בלי להתאמץ. אפשר להניח שמלוויל הפרוטסטנטי מתקשה לקבל קיום מהסוג הזה.

מלוויל, שבתמונות נראה חמור סבר, משתמש בהרבה הומור - בעיקר באירוניה ובסרקזם - שכבר פגשתי ואהבתי (יותר מבספר הזה) ב"מובי דיק". הוא מעמת את התנהגות "הפראים" עם התנהגות החברה "הנאורה" ולעתים קרובות מוצא את היתרון דווקא אצל הפראים. כשקראתי הרגשתי שמלוויל מקשט את סיפורו בתוספות צבעוניות, לתוספת עניין הקוראים, אך כמי שנהנית לרוב מספרות בדיונית, לא נטרתי לו על אי אמירת האמת ורק האמת שנקט בספרו. ספר חביב לקריאה ותרגום (של גירון) שעושה איתו חסד.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על טייפי