רוברטו בולניו
קמע
את הספר הזה קיבלתי היום בצהריים וקראתי הלילה.
בולניו כתב פה רומן קצר בו הגיבורה היא אאוקסיליו לקוטור משוררת אורוגוואית בגיל העמידה. משוררת שזכתה ברבות הימים בכינוי "אם השירה המקסיקנית.
הספר מתאר את החיים במקסיקו ובאמריקה הלטינית. חיים שהם לעתים מאוד קשים בהם אנשים חיים במשטרים חשוכים ומשלמים בחייהם על האמת שהם אומרים. מוזכרים בעלילה הרבה משוררים וסופרים רובם דרום אמריקאים חלק

הסופרת הארגנטינאית קמילה סוסה ויאדה כתבה את הספר על אירועים שעברה בחייה. במרכז הספר קבוצת טרנסיות העוסקות בזנות. הן חיות יחד בביתה של המנהיגה דודה אנקרנה המבוגרת מהן.
מהבית הזה הן יוצאות בלילות לצוד לקוחות כדי להרוויח כסף.
לילה אחד הן מוצאות בין השיחים תינוק חי ולוקחות אותו איתן במטרה לאמץ אותו.
ספר זה לא קל לקריאה הזונות הטרנסיות עוברות חוויות קשות של אלימות, ניצול והשפלה. את הסיפור מספרת ק

גם לאבא שלי היתה פז'ו 404. היא היתה כתומה. וגם לאבא שלי היתה אחר כך פז'ו 504, רק בורדו, ואז הוא קנה 505. אני כבר לא זוכרת מה היה הצבע שלה. מה שזכרתי זה שהן היו ענקיות. היינו נוסעים מאחורה ארבעה ילדים ולפעמים גם דודה שלי היתה מצטרפת והיה המון מקום. בתור ילדה דמיינתי לפעמים שאנחנו נוסעים בטנק. לא מזמן ראיתי פז'ו 504 ישנה ולא האמנתי שזה הגודל שלה. מזדה 3 חבוטה נראית הרבה יותר גדולה וזה הרגיש כאילו מי

#
אתה שואל את עצמך לפעמים מהי התכלית של מי שכותב ברמת הקצרצרות של ציוץ טוויטר. האם הסופר מרגיש סיפוק מיצירתו? חושב שהוא הצליח להעביר את המסר? שגרם לקוראיו לחשוב? התשובה שלי לעצמי היא, שככה אנחנו חיים היום. מחפשים את השורה התחתונה ומעדיפים כמה שפחות שורות מעליה. מסתכלים על סוף המאמר, להבין מהר את המסקנה (ולמהר להתווכח איתו) משוטטים למחוזות אחרים בשיעור או בהרצאה וחוזרים לסיכום.
הסופרים שכותבים

את רוצה לצלול לאוסף סיפורים פרוע שיגרום לך לחשוד בכל תופעה מוזרה שקורית סביבך ביומיום?

הדברים שאיבדנו באש – מריאנה אנריקס

האימה נובעת לא רק מהתעלמותנו מאוכלוסיות מיואשות; היא נובעת מההכרה בהיקף העיוורון שלנו.

עלילה:
קובץ סיפורים בבואנוס איירס, ובו נשים, ילדים, ואנשים בשולי החברה מוקפים באלימות, פערי מעמדות ושחיתות, עוד לפני שמשהו על-טבעי נקש בדלת.

משקל: בינוני

**מניעים את הסיפור:*

חופש מוחלט הוא בדיוק מה שנקט בו קצ'אז'יאן הארגנטינאי בכתיבת הספר הזה.

מדובר בפרוזה מודרנית באופן קיצוני, ובאותה רמה גם מסקרנת, מצחיקה, מעוררת מחשבה ובלתי ברורה בעליל.

הספר הוא כולו דיאלוגים, ללא אף מילה נוספת של "דובר" כזה או אחר. פינג-פונג של דיאלוגים ותו לא. העלילה נבנית תוך כדי השיחות בין הדמויות, והיא איננה צפויה בשום שלב ולא חדלה להפתיע.

לאף אחת מהדמויות אין שם, והן אף אינן זוכרות את

רעידת אדמה פותחת וסוגרת את הספר הקטן הזה - רעידת אדמה שמסמלת בעצם טלטול של חיים של אנשים, של המוכר והיציאה אל החוץ למפגש עם האנשים שעד כה התעלמת מהם באלגנטיות, בהשלכה יפה על היכרות של האמת ושל מה שעומד מלפנייך.
רעידת אדמה פותחת את הסיפור של הילד בן התשע, גיבור הספר שבעצם מספר לנו על קורותיו בתור אותו ילד בן 9 בזמנים שבהם צ׳ילה הייתה נתונה לתהפוכות פוליטיות קשות ועקובות מדם של שנות ה70׳ וה80׳, ללא

"אני אם השירה המקסיקנית" אומרת אאוקסיליו לוקוטור בתחילת המונולוג שלה, שהוא בעצם הרחבה למונולוג קצר יותר שהופיע בספר המופתי "בלשי הפרא". אאוקסיליו לא כתבה אף שיר בחייה ובכל זאת היא רואה עצמה כאם השירה המקסיקנית. ביצירותיו של בולניו אמני השירה כמעט ואינם כותבים, או שהם כותבים בדרך המאתגרת ומרחיבה את היריעה היצירתית. ב"כוכב רחוק" משורר כותב שירה דתית חידתית בעשן מטוס סילון שהוא מטיס בשמי צ'ילה, ב"בל

אפוריזמים

**********

הברומטר הוא תרמומטר בעל תואר אצולה.
הקצף הוא בירה שהשתכרה מעצמה.
הגלעינים מאמינים בגלגול נשמות.
השרבוטים שאנחנו משרבטים בזמן שאנחנו מדברים בטלפון הם קצרנות
של מה שאנחנו לא אומרים.
אם אתה נוחר סימן שאתה רוצה לספר את החלומות שלך.
הברד הוא החטטת של הגשם.
הנמלים, במקום ללכת לשפת הים הולכות לשפת צנצנת הסוכר.
מהפכה קומוניסטית על לוח השחמט: משחק דמקה.
הרבה פעמים מוסכני