ביקורת ספרותית על דרכים לחזור הביתה מאת אלחנדרו סמברה
ספר מעולה

---

גם לאבא שלי היתה פז'ו 404. היא היתה כתומה. וגם לאבא שלי היתה אחר כך פז'ו 504, רק בורדו, ואז הוא קנה 505. אני כבר לא זוכרת מה היה הצבע שלה. מה שזכרתי זה שהן היו ענקיות. היינו נוסעים מאחורה ארבעה ילדים ולפעמים גם דודה שלי היתה מצטרפת והיה המון מקום. בתור ילדה דמיינתי לפעמים שאנחנו נוסעים בטנק. לא מזמן ראיתי פז'ו 504 ישנה ולא האמנתי שזה הגודל שלה. מזדה 3 חבוטה נראית הרבה יותר גדולה וזה הרגיש כאילו מישהו לקח את עולם הילדות שלי והכניס אותו למין בועה כזאת כמו אלה עם השלג והכל פתאום גם נורא קטן וגם לא אמיתי.

בשבת האחרונה נסעתי לצלם קצת בקריית חיים. אחיות שלי אוטוטו יהיו בנות חמישים וחשבתי לצלם כל מיני מקומות שגדלנו בהם ולעשות עם זה משהו. זה היה נורא מוזר. מצד אחד יש מונומנטים שהזמן ממש לא נגע בהם. חנות החזיות (שפעם היתה של אמא של חוה אלברשטיין שהיתה גם המוכרת) נשארה באותו המקום ושמרה על הלוק, ו"ספרי", איפה שהיינו קונים מכשירי כתיבה (וגם גונבים מדבקות) נשאר עם אותו השלט והרשת מברזל ששומרת על החנות כשהיא סגורה. מצד שני, היכן שהיתה הספריה יש חנות ממתקים ורודה וכל המבנה שנראה היה לי עצום כילדה הוא בסך הכל בגודל של לא יותר מסניף די קטן של ארומה. השוס היה הבית שלי, בציזלינג 21. הוא איננו. יש שם שלד של בנין בגובה של 5 קומות עם שלט יפה כזה שמספר כמה כיף יהיה לגור בפרוייקט ציזלינג 21.



הסיפורים של סמברה מתארים את החיים ליד. ליד מלחמות, ליד רעידות אדמה, ליד עולם פוליטי שהרבה פעמים הוא אכזרי, גרים ילדים. והרבה פעמים אותו עולם אכזרי לא מתייחס אליהם, לא לטוב ולא לרע, ומאפשר את הקיום שלהם במין בועה שיש לה תוכן ונפח משל עצמה ורואים מתוכה את מה שקורה מבחוץ, בעולם "האמיתי", אבל המראות יכולים להיות מעוותים ולא תמיד אפשר לשמוע את מה שאומרים ככה שמתקבלת מציאות אחרת.

אחר כך, כשהם גדלים הילדים האלה, חלקם ירצו להסתכל על הכל מחדש. תוך שהם זוכרים את מה שהם ראו והרגישו, יש להם הזדמנות לראות את זה שוב, בפרספקטיבה אחרת. זה כמו שמישהו מספר לך סיפור והסיפור נגמר, אבל אז הוא מאפשר לך לקבל תשובות לשאלה - ומה קרה אחר כך? וזה מעניין, לפחות כשסמברה מספר את זה, גם כי מדובר בצ'ילה ובילד שגדל בסנטיאגו בזמן המשטר של פינושה במשפחה לכאורה לא פוליטית (שגם זאת אמירה פוליטית) והיו לו חברים גם ממשפחות שהתנגדו למשטר, וגם כי סמברה מתלבט בקול רם בקשר לכתיבה שלו, איך ואיזה סיפור לספר ומתי צריך לכתוב, גם מתי לא צריך לעשות את זה, וזה נשמע מאד אותנטי ועל אף שלפעמים יש תחושה שהוא טיפה הולך לאיבוד, זה כיף ואפילו עושה חשק להיאבד יחד איתו. גם תכלס, היום איפה עוד יש לך הזדמנות ללכת לאיבוד?

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על דרכים לחזור הביתה