ביקורת ספרותית על החיים הבלתי אפשריים מאת אדוארדו ברטי
ספר בסדר

---

#
אתה שואל את עצמך לפעמים מהי התכלית של מי שכותב ברמת הקצרצרות של ציוץ טוויטר. האם הסופר מרגיש סיפוק מיצירתו? חושב שהוא הצליח להעביר את המסר? שגרם לקוראיו לחשוב? התשובה שלי לעצמי היא, שככה אנחנו חיים היום. מחפשים את השורה התחתונה ומעדיפים כמה שפחות שורות מעליה. מסתכלים על סוף המאמר, להבין מהר את המסקנה (ולמהר להתווכח איתו) משוטטים למחוזות אחרים בשיעור או בהרצאה וחוזרים לסיכום.
הסופרים שכותבים את הסיפורים האלה פשוט הקדימו את זמנם. תנו לנו עוד חמישים שנה– אני מהמרת שכך תיראה רוב הספרות.

הספר הזה כולל סיפורים – אם אפשר לקרוא להם ככה – קצרים עד קצרצרים. הם מתבססים על הפתעה, הומור נונסנסי או שורת פאנץ'. לעתים הם כוללים כמה שורות. לעתים עמוד או שניים. מפעם לפעם אפשר להיתקל בו במשפט הראוי לציטוט או ב"סיפור" מצחיק. למשל:"ביום השביעי ברא האדם את אלוהים ושבת מכל מלאכתו" או "איך זה שכלבים בלי אדון יודעים לגשת לאנשים בלי חיות מחמד?" או "נודיסטים מתגרים מצילומי רנטגן" (שהצחיק אותי מאד).

המרתק ביותר בסוגה הזו שקראתי היה "סיפורי מר קוינר" של ברטולד ברכט. ברכט המציא את מר קוינר בזמן השלטון הנאצי והמשיך להשתמש בו בזמן השלטון הקומוניסטי. מר קוינר שלו אמר במעט מאד מלים – הניתנות לפירושים משתנים – את מה שאי אפשר היה לומר בפה מלא. אבל במקום להתפוצץ או ללחוש את זה לאיש-סוד שאתה לא בטוח מתי הוא יבגוד בך, מר קוינר הוא שאמר אותן. ושרד.
בין הישראלים אלכס אפשטיין הנפלא, מצליח לבטא רעיון שלם ולכתוב סיפור מורכב ויצירתי במספר מלים, ומצליח בו זמנית להיות קצרצר, יצירתי ולא (רק) קופירייטר.

משום מה מעייף אותי - למרות חיבתי למתומצת ומרוכז - לקרוא את הקצרצרים האלה. הרגשתי שברטי יורה משפטים וקטעים ומתאמץ מאד. מן הסתם לא הגעתי, עדיין, לרמת ההתפתחות המאפשרת לדלג על התהליך ולקפוץ לשורה התחתונה, אבל סימנתי לי כמטרה לשנה הבאה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על החיים הבלתי אפשריים