“גם לאבא שלי היתה פז'ו 404. היא היתה כתומה. וגם לאבא שלי היתה אחר כך פז'ו 504, רק בורדו, ואז הוא קנה 505. אני כבר לא זוכרת מה היה הצבע שלה. מה שזכרתי זה שהן היו ענקיות. היינו נוסעים מאחורה ארבעה ילדים ולפעמים גם דודה שלי היתה מצטרפת והיה המון מקום. בתור ילדה דמיינתי לפעמים שאנחנו נוסעים בטנק. לא מזמן ראיתי פז'ו 504 ישנה ולא האמנתי שזה הגודל שלה. מזדה 3 חבוטה נראית הרבה יותר גדולה וזה הרגיש כאילו מישהו לקח את עולם הילדות שלי והכניס אותו למין בועה כזאת כמו אלה עם השלג והכל פתאום גם נורא קטן וגם לא אמיתי.

בשבת האחרונה נסעתי לצלם קצת בקריית חיים. אחיות שלי אוטוטו יהיו בנות חמישים וחשבתי לצלם כל מיני מקומות שגדלנו בהם ולעשות עם זה משהו. זה היה נורא מוזר. מצד אחד יש מונומנטים שהזמן ממש לא נגע בהם. חנות החזיות (שפעם היתה של אמא של חוה אלברשטיין שהיתה גם המוכרת) נשארה באותו המקום ושמרה על הלוק, ו"ספרי", איפה שהיינו קונים מכשירי כתיבה (וגם גונבים מדבקות) נשאר עם אותו השלט והרשת מברזל ששומרת על החנות כשהיא סגורה. מצד שני, היכן שהיתה הספריה יש חנות ממתקים ורודה וכל המבנה שנראה היה לי עצום כילדה הוא בסך הכל בגודל של לא יותר מסניף די קטן של ארומה. השוס היה הבית שלי, בציזלינג 21. הוא איננו. יש שם שלד של בנין בגובה של 5 קומות עם שלט יפה כזה שמספר כמה כיף יהיה לגור בפרוייקט ציזלינג 21.



הסיפורים של סמברה מתארים את החיים ליד. ליד מלחמות, ליד רעידות אדמה, ליד עולם פוליטי שהרבה פעמים הוא אכזרי, גרים ילדים. והרבה פעמים אותו עולם אכזרי לא מתייחס אליהם, לא לטוב ולא לרע, ומאפשר את הקיום שלהם במין בועה שיש לה תוכן ונפח משל עצמה ורואים מתוכה את מה שקורה מבחוץ, בעולם "האמיתי", אבל המראות יכולים להיות מעוותים ולא תמיד אפשר לשמוע את מה שאומרים ככה שמתקבלת מציאות אחרת.

אחר כך, כשהם גדלים הילדים האלה, חלקם ירצו להסתכל על הכל מחדש. תוך שהם זוכרים את מה שהם ראו והרגישו, יש להם הזדמנות לראות את זה שוב, בפרספקטיבה אחרת. זה כמו שמישהו מספר לך סיפור והסיפור נגמר, אבל אז הוא מאפשר לך לקבל תשובות לשאלה - ומה קרה אחר כך? וזה מעניין, לפחות כשסמברה מספר את זה, גם כי מדובר בצ'ילה ובילד שגדל בסנטיאגו בזמן המשטר של פינושה במשפחה לכאורה לא פוליטית (שגם זאת אמירה פוליטית) והיו לו חברים גם ממשפחות שהתנגדו למשטר, וגם כי סמברה מתלבט בקול רם בקשר לכתיבה שלו, איך ואיזה סיפור לספר ומתי צריך לכתוב, גם מתי לא צריך לעשות את זה, וזה נשמע מאד אותנטי ועל אף שלפעמים יש תחושה שהוא טיפה הולך לאיבוד, זה כיף ואפילו עושה חשק להיאבד יחד איתו. גם תכלס, היום איפה עוד יש לך הזדמנות ללכת לאיבוד?”

“רעידת אדמה פותחת וסוגרת את הספר הקטן הזה - רעידת אדמה שמסמלת בעצם טלטול של חיים של אנשים, של המוכר והיציאה אל החוץ למפגש עם האנשים שעד כה התעלמת מהם באלגנטיות, בהשלכה יפה על היכרות של האמת ושל מה שעומד מלפנייך.
רעידת אדמה פותחת את הסיפור של הילד בן התשע, גיבור הספר שבעצם מספר לנו על קורותיו בתור אותו ילד בן 9 בזמנים שבהם צ׳ילה הייתה נתונה לתהפוכות פוליטיות קשות ועקובות מדם של שנות ה70׳ וה80׳, ללא כל עתיד טוב הנראה לעין.
אותו ילד בן 9, פוגש את קלאודיה, ילדה בת 11 אשר מטילה עליו משימת עיקוב אחר אדם בשם ראול, משימה שלאחר מכן גם נוגעת בחייו הבוגרים של הילד מבלי שהוא ציפה לכך כלל.
חילופי הממשל בצ׳ילה של אותם זמנים וכל הנלווה לכך גורמים לאותן תהפוכות גדולות לקרות גם בחיי האנשים הקטנים - אין משפחה שלא חוותה הרס כלשהו באותה התקופה ואנו מקבלים את נקודת המבט של שתי משפחות (זו של הילד וזו של קלאודיה) אשר כל אחת נחשפה באופן שונה לגמרי למה שסובב אותם בעקבות אירועים שונים.
אני לא הצלחתי ליפול לסוף דעת הסופר, אומנם מדובר בספר קטן כולו כ150 עמודים והקריאה בו היא לא מייגעת, אבל אני חושבת שעצם העובדה הזו גרעה ממני את החיבור לדמויות ולאירועים כפי שהם מוצגים לי.
הכל הרגיש לי מהיר מידי וההרגשה שלי הייתה שהיו נקודות מסוימות שבהם הייתי מתעמקת יותר ועל ידי כך בעצם גם מבינה יותר ללב הדמויות.
כמובן שהקריאה לשיקולכם, מי שמכיר את ההיסטוריה של התקופה אולי יתחבר לספר יותר.”

“הפעם לשם שינוי ספר דק יחסית( 153 עמודים), קטן בגודלו עד כדי כך שאין מקום לדף של הספריה שמציין את מועד ההחזרה.
ובנוסף לכל , כתוב על דרום אמריקה, ליתר דיוק, צ'ילה, בתקופתו של איינדה ולאחריה.
שוב כמו בספר טוב, הנושא כתוב נפלא, ובסופו העמיד המחבר אותי עם ערימה של מחשבות על הכתיבה, מציאות ודמיון.

הכל מתחיל ברעידת אדמה. כידוע , רעידת אדמה גורמת לטילטול, הרס כזה או אחר של הקיים, והערכות שונה.
ברעידת אדמה, אנשים יוצאים מן הבתים ונחשפים אחד לשני.
הירהור ביניים- אם לרעידת אדמה יש כל כך הרבה יתרונות, למה צריך תמ"א 38?(סתאםם).

וכאן נחשפת קלאודיה, עדיין ילדה בת תשע, לגיבורנו המספר.

ההמשך כתוב טוב וחלק ממנו צפוי.
מאידך, התקופה בצ'ילה אינה רגילה. זוהי תקופת איינדה , על האימה שבה ( מתוארת בסצינה מוקטנת), ותנועות המחתרת.
בתוך זה מלבלב קשר, ויש התבגרות.
הקשר עובר תהפוכות, התרחקות והתקרבות. והכל כתוב בעיניים של נער, ילד בוגר.
אביא דוגמית מהפסקה הראשונה:
" פעם הלכתי לאיבוד, הייתי בן שש או שבע. לא שמתי לב ופתאום לא ראיתי את הורי. נבהלתי, אבל מיד מצאתי את הדרך והגעתי הביתה לפניהם.
הם המשיכו לחפש אותי נואשות.
אבל בערב ההוא חשבתי שדווקא הם הלכו לאיבוד. שאני יודע לחזור הביתה והם לא".

הקשר הורים-ילדים, והצורך בו מתואר עם ההתבגרות, כשהוא מקבל חופש מוחלט, ו..." בהדרגה זה התחיל להטריף אותי" .
איך ה"קשר" מתחדש ? דווקא כשהם נוזפים בו על נסיעה רחוקה.

ואם במפגש מתחדש מדובר, הרי קלאודיה מספרת את סיפורה לגיבורנו.
הקטע נפתח :"ללמוד לספר את הסיפור שלה כאילו הוא לא כואב, זה היה, במקרה של קלאודיה, פירושה של התבגרות"...

ויש עוד הרבה פנינים.

זה לא ספר כבד, אלא מין הבאת דברים בפשטות בעלת משקל, יש מרכיב ספרותי נפלא ובזה יתרונו וכוחו של סיפור זה.

אסיים אולי בפיסקה נפלאה בסוף הספר.
הגיבורה קוראת את הספר שנכתב עליה ומגיבה:" אולי השארת כמה שטרות במכולת, אבל שדדת את הבנק".

איזה ביטוי מדהים.”

“זכרונות של ילדות בתקופת הדיקטטורה הצבאית של פינושה בצ'ילה. אהבתי את הספר. הוא קצר ומדויק. ילד נזכר. ילד רואה את הוריו בעיני ילד. מבוגר מסתכל לאחור ורואה את הוריו בעיניים אחרות. הספר כואב. הוא לא מסביר. הוא מציג את המציאות. כמו שהיא. נגמר במשפט"אני מביט במכוניות, סופר אותן. המחשבה שבמושבים האחוריים ישנים ילדים ושכל אחד מהילדים הללו ייזכר, מתישהו, במכונית הישנה שלפני שנים רבות נסע בה עם הוריו, המחשבה הזאת נראית לי מטלטלת.".כי מתי שהוא כולנו נזכרים. כולנו מעלים מן האוב תמונות, קטעי זכרונות מנסים להבין לחבר קצות חוט לצייר תמונה שלמה. אבל תמיד ישארו סימני השאלה.”