"אני אם השירה המקסיקנית" אומרת אאוקסיליו לוקוטור בתחילת המונולוג שלה, שהוא בעצם הרחבה למונולוג קצר יותר שהופיע בספר המופתי "בלשי הפרא". אאוקסיליו לא כתבה אף שיר בחייה ובכל זאת היא רואה עצמה כאם השירה המקסיקנית. ביצירותיו של בולניו אמני השירה כמעט ואינם כותבים, או שהם כותבים בדרך המאתגרת ומרחיבה את היריעה היצירתית. ב"כוכב רחוק" משורר כותב שירה דתית חידתית בעשן מטוס סילון שהוא מטיס בשמי צ'ילה, ב"בלשי הפרא" יוצאים ארבעה משוררים למסע מסוכן בערבות סונורה אחר משוררת שכתבה רק שיר אחד בחייה, וגם הוא מובע בציור ולא במילים. ב-"2666" פרופסור לפילוסופיה מייחס משמעות שירית-מטאפיזית לספר גאומטריה שמצא בספרייתו. להיות משורר לפי שיטתו של בולניו הוא מהותני ולא תוצרתי.
"צנומה וגבוהה כמו דון קיחוטה" תקועה אאוקסיליו בשירותים של המחלקה לפילוסופיה וספרות בקומה הרביעית של האוניברסיטה המקסיקנית הלאומית בזמן שהצבא טובח בסטודנטים בהפגנות של 1968. שלושה עשר ימים ללא מזון ובהכרה מעורפלת משוטטת אם השירה המקסיקנית בתחנות זמן של חייה ומקבל הארות לא רק על עברה אלא בעיקר אל העתיד. היא יודעת בדיוק למי ומתי תתגלגל נשמתה של וירג'יניה וולף (2076), מתי תבנה אנדרטה לזכרו של הסופר הארגנטיני ארנסטו קרדנאל (2018) ומתי עזרא פאונד יעלם מספריות מסוימות (2089).
השנים מתערבבות בתודעתה ומאבדות ממשמעותן גם בעיני הקורא והופכות למין בית קברות לאירועים. בדומה לתיאור הנפלא שלה את שכונת גררו במקסיקו הבירה ש"נראית כמו בית קברות בשנת 2666, בית קברות שכוח מתחת לעפעף מת או שמעולם לא נולד, מתחת להפרשותיה חסרות הרגש של עין שרצתה לשכוח דבר מה וסופה ששכחה הכל". (עמ' 74).
גם כאן, אם כי בעוצמה פחותה מאשר בבלשי הפרא ו-2666, המילים מרחפות בממד מסתורי ואפוף קסם, כזה המדביק אותך לעלילה שכמעט ולא קיימת וגורם לך לרצות שהספר לא יגמר לעולם.













![יער נורווגי [מהדורת 2015]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers98/980977.jpg)




