את הרומן הזה ניתן להגדיר כרומן הארכיאולוגי של השנה. רומן שכל כולו תלי תלים של חפירות, גבעות ענקיות של גבבת מלים, הרהורים על גבי הרהורים של גיבורת הסיפור ולפחות זו המספרת אותו. החפירות אינן מובילות לשום דבר ממש ושום דבר ממשי באמת לא קורה במה שמוגדר כסיפור אהבה גדול. הספר מוגדר גם כאחד מעשרת רבי המכר וזה תמוה כמו כל רב מכר נבוב.
במה דברים אמורים? הרעיון הבסיסי הוא מזהיר או שערורייתי, תלוי כמובן מה

****


אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולא מטפל או שום דבר כזה. אין לי מושג בנבכי הנפש או מה נכנס ל-DSM ומה נשאר בחוץ, מה זה דיכאון קליני או הפרעה דו-קוטבית והאם פוסטר וואלאס ענה למספר הקריטריונים הדרוש או לא. אבל יש לי חשד לא לגמרי-בלתי-מבוסס שאני מבין למה דייוויד פוסטר וואלאס התאבד.

לאבא שלי היקר התקינו לפני זמן מה מכשירי-שמיעה בשתי אזניו. מאז, יש לומר, אמי לא צריכה לבקש ממנו פעמיים לבחור עב

אם את סופרת מוכֶּרֶת (ומוֹכֶרֶת) שלוקחת נושא נפיץ מוסרית וטווה סביבו עלילה מלודרמטית, עתירת התרחשויות, שתפרוץ את הסכר מבלוטות הדמע של הקוראים, ככל הנראה קוראים לך ג'ודי פיקו.

אם אתה סופר מדושן עונג, זוכה פרס נובל לספרות, שלוקח נושא נפיץ מוסרית וטווה סביבו עלילה דלת התרחשות אך עתירה פטפוטי סרק באצטלה של הגיגים פילוסופיים, ככל הנראה קוראים לך קאזואו אישיגורו.

אם אתה ספר בן כ-290 עמודים כתובי

הכחשה והדחקה, הדחקה והכחשה אחים תאומים רבי עוצמה המאפשרים לנו לחיות בעמק הבכא הזה שהוא עולמנו, קטנים, ברי חלוף חסרי כל חשיבות, ולהמשיך, פשוט להמשיך במרוץ בלי להשתגע.
דיוויד פוסטר וואלאס אינו מחבב את התאומים היקרים, הוא די מתעב אותם למען האמת ותמצית עבודתו היא להישיר פנים אל המציאות ללא עזרתם ונחמתם והמציאות היא הזו כה חשופה, קשה ודוקרת.

דמיינו שאתם מזיזים איזו ספרייה ביתית גדולה, מקרר או ארון

#
למרות הרושם העז שהותיר בי הסרט שראיתי ב- 2010, ידעתי שהספר מוכרח להיות טוב ממנו וחכיתי שיתרגמו אותו. להוצאות פה לא בער שום דבר. מה קרה? הספר פורסם בסך הכל ב 2005, ויש תועפות ספרי אירוטיקה-רומנטית שחייבים לתרגם לפניו, שלא להזכיר את ספרי גרג הורוביץ והרלן קובן המונפקים אחת למספר חודשים... כך שהמתנתי בסבלנות עד שהוצאה אחת בסדום החליטה לתרגם אותו.

הסיפור עוסק בעולם חלופי. (זה לא מדע בדיוני ולא

הענק הקבור הינו ספרו האחרון בינתיים מ-2015 שתורגם (עכשיו 2021) משל קזואו אישיגורו, זוכה פרס נובל לספרות. רבים מציינים בסקירותיהם עובדה חשובה זו, משום שמיד תבוא הקטילה. זאת יש לזכור בתחילה, שאישיגורו הוא סופר של ספר אחד נהדר, שארית היום. עוד יש לציין, שספרים שכותביהם זכו בנובל אינם טובים במיוחד, גם לא ספרים שכתוב על כריכתם הקדמית שהם ברשימת הניו-יורק טיימס או שהם קורעים מצחוק. ספרים כאלה יש להשיב ל

****




את "...קוואליר וקליי" קניתי לפני כמה שנים, ולאחר שסיימתי לקרוא אותו (למרות האיור המזעזע של יוסי אבולעפיה בכריכה שעושה עוול איום למהות הבסיסית של הספר), הוא זכה להיות ממתי מעט הספרים שחוזרים אל המדף לקריאה אפשרית חוזרת, ולא עושים את דרכם האחרונה לערימת המשומשים שתימכר בחזרה לבית החרושת לדבק סוסים הזה, "דני ספרים". יש לי איזה שלושים או ארבעים ספרים בכוננית שעדיין לא קראתי, וכל פעם נדחק

לפעמים ספרים גאוניים נקרים בדרכך במקרה, עקב המלצה אקראית, או בדרך אחרת ואת חושבת לעצמך כמה ספרים נפלאים את מפסידה... בכול אופן, על "המפלים" לא שמעתי וגם לא ממש על הסופרת, ג'ויס קרול אוטס. מבדיקה בויקיפדיה מסתבר שהיא סופרת אמריקאית ותיקה ועטורת פרסים, שתורגמה מעט יחסית לעברית, בעיקר בשנות ה 80', ולאחרונה עוד כמה ספרים בקטגוריית הנוער. גם זו שאלה מעוררת מחשבה, את מי בוחרים לתרגם, ואת מי אנחנו מפסידי

להיות אני זה לא כיף. אני מורבידי מאד, היפוכונדר רציני, חרדתי למות ונוטה לדיכאונות. יש לי בעיות והפרעות נפשיות באורך של רשימת קניות לארוחת חג עבור גדוד צבאי. לחיות בתוך הראש שלי זה נורא, מתיש ומייגע. להלן דוגמה קלאסית; עדיין לא סיימתי את הספר (ששה עמודים לסוף), בשעה האחרונה עצרתי את הקריאה מספר לא מבוקר של פעמים, כשאני חוזר לסירוגין וממשיך לקרוא לפרקי זמן של כמה שניות ספורות ואז שוב נאלץ לעצור.