ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 12 בנובמבר, 2013
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולא מטפל או שום דבר כזה. אין לי מושג בנבכי הנפש או מה נכנס ל-DSM ומה נשאר בחוץ, מה זה דיכאון קליני או הפרעה דו-קוטבית והאם פוסטר וואלאס ענה למספר הקריטריונים הדרוש או לא. אבל יש לי חשד לא לגמרי-בלתי-מבוסס שאני מבין למה דייוויד פוסטר וואלאס התאבד.
לאבא שלי היקר התקינו לפני זמן מה מכשירי-שמיעה בשתי אזניו. מאז, יש לומר, אמי לא צריכה לבקש ממנו פעמיים לבחור עבורה בשוק את הכרוביות הבינוניות והלבנות, והוא, מצדו, אינו מתקשה יותר במיוחד לשמוע את הפאנצ'ליין בבדיחות הספורות שהוא לא מכיר שאני מלקט עבורו באינטרנט.
ביום שישי האחרון, כשישבנו לשתות את הקפה השבועי שלנו ב"פסטה-בסטה" בשוק מחנה-יהודה, שמתי לב שהוא זע על מקומו באי-נוחות ושאלתי מה קרה. הוא ענה, שאמנם מאז התקנת מכשירי השמיעה הוא שומע הרבה יותר טוב, אלא שבמקביל לשיחות הרגילות ולצלילים הרגילים, מסתננים אל תוך אזניו רחשים נוספים שאותם מנגנון השמיעה הטבעי שלנו באזניים מסנן החוצה, ומכשירי השמיעה - לא. כך שעכשיו הוא גם שומע חזק יותר את צליל הכוסות הנשטפות במטבח שלידנו, ואת טרטור האוטובוס ברחוב אגריפס הסמוך, ואת הדיבורים בשולחנות השכנים, והזבוב החמקמק שמחכך את ידיו עכשיו על צנצנת הסוכר. מתקפת הצלילים הזו גורמת לו לפעמים לכבות ולהסיר את מכשירי השמיעה, פשוט כדי שיוכל לחזור לשלווה הברוכה והחרישית של לא-לשמוע-כל-כך-טוב.
איתרע מזלו של דיוויד פוסטר וואלאס והיו לו, כפי הנראה, מכשירי-חישה ביולוגיים שכפו עליו תשומת לב תמידית ומוחלטת לכל מה שקורה, סביבו ואף רחוק יותר. הוא שמע וראה את מה שכולנו שומעים ורואים, אך בין המילים והמראות הוא שם לב לעוד ועוד דברים, כוונות נסתרות, רחשי לב, חרדות לאין-מספר, שנאה עצמית, הולכת שולל, תנועות יד בלתי רצוניות, כאב וכמיהה וטירוף, וכל אלה מוגברים לרזולוציה איומה ומאכלת, לסופר-מולטי-היפר-אולטרא-היי-דפינישן, שאותה, קללה צוענית איומה שכמותה, הוא פשוט לא יכול היה לכבות ולהסיר מעליו ולנוח קצת.
כמו ויזיני הסיציליאני ב"הנסיכה הקסומה", שנכנס עם האיש לבוש-השחורים לדו-קרב של מוחות עם כוסות היין המורעלות, פוסטר וואלאס יודע כל הזמן מה ההוא יאמר ומה מסתתר מאחורי זה ומה יאמר זה שמולו וכן הלאה וכן הלאה, בפידבק אין סופי, עד שהדבר הפשוט והמובן מאליו והמיידי פשוט נעלם, ומה שנשאר זאת חפירה טרחנית מתעקלת ומנדנדת שאותה, אני חייב לומר, גם אני לא רוצה במיוחד לשמוע. פוסטר וואלאס ידע את זה אבל ידיו היו קשורות. הוא לא יכול "לכבות" את המנגנון האיום שלו פתאום. הוא ידע שהוא חופר ושהוא טרחן ושהוא נתעב ושהוא חכם נורא, והוא פשוט היה צריך להוציא את כל זה החוצה, כמו פסולת, כמו קיא של אבנים יקרות. אתה לא יכול להחזיק את זה בפנים.
אז לפעמים זה עובד, כמו ב"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו עוד לעולם" וכמו חלקים נרחבים ומהממים בעצמתם ב"ילדה עם שיער מוזר" וגם כאן, חלק מהקטעים הם כל כך חכמים וחדי-אבחנה, שכל סופרלטיב יעשה להם עוול. אבל לפעמים פשוט אי אפשר לקרוא את זה. זה חזק וזה חכם וזה מבריק, אבל גם פתלתל וחוזר על עצמו ופסיכוטי, וחפרני וחסר מוצא - בדיוק כמו ה"נפש הדיכאונית", גיבורת אחד הקטעים כאן, שחוזרת ומתקשרת לחברות-נפש כדי שיקשיבו לתלאותיה, בעוד היא קפואה מאימה שהן משתוקקות לנתק את השיחה ולחזור לחייהן - והן אכן רוצות, כמו שכולנו יודעים היטב. לאף אחד אין עצבים להקשיב לנפש דכאונית שחופרת לך הלוך ושוב על כמה רע ובודד ואיום היא מרגישה, אובר אנד אובר אנד אובר אגיין.
פוסטר וואלאס ידע שהוא כזה. אז הוא מתייחס לקוראים שלו כאל מי שמוכנים להקשיב לו אפילו בעל כרחם, אך הוא בחרדה תמידית שהוא לא באמת כזה מעניין, כזה טוב, הוא מתוודה באזנינו הלוך וחזור על כמה כולנו נתעבים וגועליים באמת מבפנים, אבל אנחנו פשוט לא רוצים באמת לשמוע.
כי לנו יש פשטות אנינה ובלתי מורכבת. אושר דבילי. מצרכים. לובסטרים וורדרדים. שיטי תענוגות בים הקריבי. אהבה. ילדים מאושרים. חופשות משפחתיות. הורות מאוזנת. חברי נפש. מותחנים משובחים. אוכל טוב. פוליטיקה נקיה. משכורת הוגנת. חיבוטי נפש מינימליים. חיי מין מספקים. ארוחות ערב ליד השולחן. פייסבוק, סימניה. לנו טוב.
****
56 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-10 חודשים)
טוב, אולי זה לא היה אז חד-משמעי כמו שהתכוונתי, ובכל זאת נכתב בחצי ציניות. חשדתי כבר ב״פשטות אנינה ובלתי מורכבת״
|
|
|
פואנטה℗
(לפני שנה ו-10 חודשים)
פוליטיקה נקיה זה חזק.
לסיכום העשור, לפחות מבחינה טכנית, ניתן להניח שמפלס האופטימיות שלך היה יותר גבוה. בשתי שורות בדיוק. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני שנה ו-10 חודשים)
וואלה, ואני חושב איך עברו מפרסום הסקירה הזאת עשר שנים ושבועיים, ומה השתנה מאז ומקבל צמרמורת בכל המקומות הלא-נכונים. איפה מגבלת החישה שלנו כשצריך אותה
|
|
|
יעל באקדמיה
(לפני שנה ו-10 חודשים)
ביקורת מצוינת (וסליחה שמצאתי אותה כל כך מאוחר). זה נכון. מראיונות איתו גם קצת רואים את זה בעיניים שלו. שומעים את זה בהפסקה בין המשפטים שלו שטיפ-טיפה ארוכה מדי. וכמובן קוראים את זה בכל פעם שהוא מנחית הבחנה גאונית על הטבע האנושי. יש בי צד לא פוליטיקלי קורקט שקצת שמח בשבילו, שהוא לא חי לראות איך הנבואות שלו על טלוויזיות מתגשמות מכיוון לא צפוי- טלפונים. שהוא לא צריך לחזות במה שודאי היה הגרסא שלו לצלצול טיניטוס-י חד ומכאיב באוזניים ממכשירי השמיעה באוזניו. מהתרבות, מהאוויר, מהעולם סביב.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-1 חודשים)
גם לי יש חיבה יתרה אליה
|
|
|
מירב
(לפני 10 שנים ו-1 חודשים)
אחרי שקראתי את הספר
הביקורת אפילו יותר טובה.
|
|
|
חמדת
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
התגובות פה נהדרות .ולקיסרית הנהדרת -יש מוצא ויש חיים יותר איכותיים אם יודעים
להיעזר ברפואה של היום .
|
|
|
טופי
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
הגבירה היא דמות חזקה אך אינה נשמעת סרקסטית..
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
יש דמיון מסויים באנלוגיה :-)
למרות שאיכשהו מאחורי הדוגמה שנתת נראה שיש איזשהו ניחוח סרקסטי. פה התכוונתי למשהו פרקטי נטו.
|
|
|
טופי
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אין ספק, אתה יודע לנסח בבהירות רבה את מחשבתי (בלי קשר לספר המסוים הנל)
ביקורתך הזכרה לי משפט מתוך "שוגון" כאשר נשאלת הגבירה יודוקו מדוע איננה משתמשת במשקפיים, היא עונה: אני מעדיפה את הערפל המקיף אותי, הרבה ממה שאני רואה בימים אלה אינו מוצא חן בעיני.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אוקיי, קיבלתי עצה מהיועץ המשפטי שלי:
כל מי שקורא/ת את הביקורת ו/או את התגובות אליה, ומחליט/ה לתקתק עצמאית פרוזאק ו/או ציפרלקס ו/או אחת מהתרופות המומלצות לשימוש ע"י פסיכיאטרים מורשים, עושים זאת על דעת עצמם, ואין לראות באמור לעיל כהמלצה להשתמש במשהו בשביל משהו. אנחנו כאן כדי להרגיש מטומטמים מרוב אושר, לא בשביל דיכאון.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
חברים, התלבטתי האם להכנס לדיון או לשבת בצד, והחלטתי (שמהפן המקצועי אינני יכולה לשתוק) ומבקשת להעיר שהייתי מאוד מאוד נזהרת מלזרוק על הכתב ואל חלל האוויר
אבחנות כאלו ואחרות למצבים רגשיים כאלו ואחרים - ולתת בהם סימנים. הייתי מאוד נזהרת בציון שמות של תרופות (גם אם הן ניתנות רק אחרי אבחנה ורק ע"י רופא).
ובריאות לכולם. |
|
|
יפעת
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
תודה אפרתי :)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
גילת ויעל - תודה רבה.
והקיסרית הילדותית וחני, שתיכן מקסימות ומנסות לשמור על אופטימיות, כל אחת בדרכה. אני מאחל לשתיכן 80 אחוז אושר ו-20 אחוז דכדוך בונה, בריא ופרודוקטיבי
|
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
קיסרית קטונתי - מאחלת באמת שתקחי כל יום ביומו.
יש כל כך הרבה מלחמות פנימיות ביננו לבין עצמנו שכל יום חדש הוא התחלה ודף החדש.(יש לי במיוחד כרגע טרליון סיבות לא לחייך אבל אני לוקחת את החיים בסבבה).אף פעם בחיי לא האשימו אותי בחוסר רגישות או באטימות.מאחלת כל טוב
|
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
|
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
|
|
|
יעל
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
קיסרית תודה על התגובה שלך.
אני חושבת שהיה חשוב להגיד את זה. אני למשל- דווקא עם דובוני-האכפת-לי האופטימים שקמים כל בוקר עם חיוך ורואים רק קרני אור וקשתות בענן- דווקא איתם יש לי בעיה.
פתגם סיני עתיק יומין גורס ש"אין שכל, אין דאגות". אז כנראה שיש לך הרבה שכל. וכדי לסיים בנימה אופטימית ולהעלות חיוך על פני המודאגים, הנה קישור לטקסט משעשע בנושא: http://gbm1.net/sipoorim/dowmload/story164.htm |
|
|
גילת
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אין על הביקורות שלך...
עוד ביקורת מעולה שלך.
הביקורות שלך עושות חשק לקרוא את הספרים, לא משנה בכמה דירגת. כמה פעמים כתבתי את המילה ביקורת! |
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
איזה משפט מדהים, יפעת.
דיכאון הוא לעתים שקיעה בתחושת חוסר תוחלת, בלי "מנוע פנימי" המכוון אל יציאת החירום. יוצא מן הכלל.
וקיסרית היקרה, אדם נפלא שכמותך, אין אפילו עצות באמתחתי, אין. מצד שני, צריך לאבחן ויש היום כדור קסם שקוראים לו ציפרלקס, ואני מכירה אישית אשה שלקתה בדיכאון אחרי לידה במשך כמה חודשים. אחרי איבחון קצר וחודש עם הכדור (נוטלים אותו תקופה ארוכה) האושר חזר לחייה. |
|
|
יפעת
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
את ראויה לה :)
|
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
|
|
|
יפעת
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
ההבדל המהותי בין דיכאון לעצבות אחרת הוא תחושת חוסר התקווה.
אני מעריכה מאוד את האומץ שלך כשכתבת שהדבר האחרון שמעניין אנשים כאלה ברגעי השפל הוא לראות את אור השמש, לשמוע ציוץ ציפורים או לחפש את הקשת בענן.
דיכאון הוא לעתים שקיעה בתחושת חוסר תוחלת, בלי "מנוע פנימי" המכוון אל יציאת החירום. |
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
טוב, מעבר מאריזונה לבוסטון יעשה את זה לכל אחד.
אני מנסה לצמצם את השימוש בוויקיפדיה, הרבה פעמים זה נותן את הטריוויה המיידית אבל מעודד להפסיק שם ולא לחפור עוד פנימה. מצד שני, למי יש זמן לחפור עוד?
|
|
|
עולם
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
וויקי כותב על זה כך:
"בשנת 1989, כשעבר מאריזונה לבוסטון, שקע בדיכאון ובדחפים אובדניים ובעקבות כך אושפז לטיפול פסיכיאטרי, והחל ליטול תרופה נוגדת דיכאון ששמרה על איזונו הנפשי בשנים הבאות. ביוני 2008 ניסה וולאס לשים קץ לחייו." אז נראה שזה עזר לו, אבל לא מספיק. יתכן שלולא זה לא היה מחזיק מעמד עד גיל 46.
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
תודה :)
אני לגמרי חסרת אונים עם אנשים שקמים בבוקר ואומרים לי שרוצים למות. אני רק מקווה שאני מעבירה להם את כל שמחת החיים שיש בי וזה בלבד גורם להם חיוך לשנייה אחת. קשה לי להסתכל על זה כמשהו שהוא לא בחירה.(אני מרגישה שאם אחשוב כך,זה אומר שאני "מרימה ידיים" ואני אף פעם לא!)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
עולם, פוסטר וואלאס התאבד ב-2008. תרופות נוגדות דיכאון הומצאו לפחות עשרים שלושים שנה לפני כן.
מי שמואס בחייו, לא תמיד האיזון הדופמיני או מה שזה לא יהיה יכול לעזור לו. יותר מכך - קראתי פעם שלמרבה האבסורד, חלק מתופעות הלוואי של שימוש בתרופות כמו פרוזאק - הן מחשבות אבדניות ואף מימוש שלהן.
בכל אופן, דיכאון זו מחלה. אמיתית. וחני, זה לא "בחירה", בדיוק כמו שמחלות פיזיות אחרות אינן תלויות בבחירה. זה לא הדיכדוך הזה של איזה בעסה לקום בבוקר, והבוס צעק עליי. אני לא יודע אם דיכאון זה מה שהיה לדיוויד פוסטר וואלאס. אבל הוא התאבד. חבל. |
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
מודה יש לי בעיה עם אנשים שקמים בבוקר ולא מוצאים תכלית לחיים או קרן אור ונאלצים לבחור בהתאבדות.אבל כל אחד והמבנה הנפשי שלו.קל וחומר קשה עם מוכשר כזה שגומר לעצמו את החיים.
באדיבות וויקיפדיה "דיכאון (Depression) היא הפרעה נפשית נפוצה, המסווגת כהפרעת מצב רוח, ומתאפיינת במצב מתמשך של חוסר אושר, הערכה עצמית נמוכה ושקיעה לתוך עצבות וייאוש עמוקים. לעתים הדיכאון כולל גם אובדן עניין והנאה ברוב תחומי החיים ואף תחושת אובדנות. אנשים מדוכאים חווים רגשות שליליים לרוב, בין אם בתחושתם כלפי עצמם (מרגישים חסרי ערך) ובין אם כלפי אחרים (סבורים שהזולת לא אוהב אותם ולא חפץ בקרבתם)."
|
|
|
עולם
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
בהחלט סביר שיש קשר בין הרגישות הקיצונית שלו לבין הדרך בה סיים את חייו.
ויחד עם זה, לו חי היום, יתכן שאיזה פרוזאק היה מאפשר למוחו המשוכלל לתפקד ביתר הרמוניה.
|
|
|
שין שין
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
ולנו טוב. בדיוק.
|
|
|
מירב
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
מאוד יפה.
מזכיר לי קצת את מה שחשבתי אחרי "בית גדול" של ניקול קראוס, על הרגישות המוגזמת לכאב הזולת (כמובן במידה פחות קיצונית).
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אנקה, לא חשבתי שגיל 46 זה "הרבה". אלא רק תמהתי בדרכי הסרקסטית על כך שדיוויד פוסטר וואלאס הגיע אפילו לגיל המופלג הזה, עם כל מה שהלך אצלו בראש.
ואפרתי ונעמה, תודה, ואני מסכים לגמרי.
|
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
ביקורת נפלאה והאנלוגיה למכשירי השמיעה פשוט מבריקה. דיכאון, יש לדעת, אינו מותנה בשום תנאים
של החולה. אתה יכול להיות צעיר, עשיר, יפה, נאהב, מוכשר, בקיצור כליל המעלות והמתנות ולסבול מדיכאון ולרצות למות. ואתה יכול, חלילה, להיות איוב, לקבל את כל המכות שבעולם ועדיין לראות את היופי שבחיים ולרצות לשרוד. בשואה אנשים הגיעו לעברי פי פחת, איבדו הכל כולל משפחה, סבלו קשות ורצו לחיות והם חיים. אגב, מחקר שהתפרסם לא מזמן קבע שניצולי שואה לא מתים צעירים יותר אלא להיפך. מנגד הם סובלים יותר ממחלות שמתגברות על רקע פסיכוסומטי כמו סוכרת ולחץ דם גבוה.
|
|
|
נעמה 38
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
סקירה יפה. אין טעם לשפוט דיכאון , הם זקוקים לתמיכה וליווי , לא שיפוט אופי לגביהם
|
|
|
אנקה
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אלון, גיל 46 זה לא כל כך הרבה. אני כבר עברתי אותו לפני מספר שנים ;)
דיכאון או רצון להתאבד יכולה להתרחש בכל גיל אולי ישנם אנשים עם נטייה מולדת לכך או אולי לא. אין לי מושג, רק הם ואלוהים יכולים לדעת מה עבר במוחם באותו רגע שהם עשו את זה.
לפי מאמר של פסיכיאטר שקראתי לפני כמה שנים אני מבינה שדכאון יכול ללוות אנשים כל חייהם בלי שיממשו התאבדות. זה יכול לקרות ברגע של החלטה אימפולסיבית לא בהכרח מתוכנן. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
האמת היא שגם אני לא חושב שיש כאן קשר לחוכמה.
דיוויד פוסטר וואלאס היה ללא ספק חכם, וללא ספק מאוד מאוד אומלל. אבל גם כך אין קשר לחכמה, או למצב משפחתי, או אפילו לרמת האושר בחייך. הבנאדם הכי מאושר ומאוזן בעולם עלול להידרדר לדיכאון אם יימצא הדבר האחד שישבור אותו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך. גם אם נניח שדייוויד פוסטר וואלאס היה אהבל ופחדן - הסיפורים שלו נותנים תחושה מאוד ברורה לגבי האופן והפרספקטיבה שבהן הוא חווה את העולם, וזה, אני חייב לומר, נראה מאמלל ואיום. פשוט קללה. זה מדהים שהוא החזיק מעמד עד גיל 46.
|
|
|
אנקה
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אלון יקירי, איזו ביקורת חכמה ורגישה. אני מצדיעה לך.
ואם יורשה לי להוסיף - מסכימה לגמרי עם קיסרית "נפש חפרנית/דכאונית/סובלת מהפרעה" כלשהי, לא מעידה בכלל על רמת האינטליגנציה של בעליה. נהפוך הוא אם כבר נשמע לי מניתוח הספר הזה והקודם שלו שאנשים כתבו ביקורות שהוא בעל אינטליגנציה גבוהה מאוד אחרת לא היה כל כך מודע לסביבתו וכותב ספרים כל כך טובים.
|
|
|
הקיסרית הילדותית
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אבל בלי מכשיר שמיעה אנחנו לא יכולים לתקשר עם אבא.המכשיר שמיעה זה כדי שהוא לא יתנתק מאיתנו.
אם הוא היה כזה חכם הוא לא היה מתאבד. אלון תמיד אפשר לעשות פוס, רגע, הפסקה ולהתנתק מהחיים, להיות אבל לא להיות, תמיד אפשר להיות דנידין אם רוצים, יש לנו בחירה, תמיד יש.
אחד הביקורות המרגשות שלך. |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-11 חודשים)
אגב, התרגום של אלינוער ברגר הוא לא פחות ממופתי.
|
56 הקוראים שאהבו את הביקורת
