#
למרות הרושם העז שהותיר בי הסרט שראיתי ב- 2010, ידעתי שהספר מוכרח להיות טוב ממנו וחכיתי שיתרגמו אותו. להוצאות פה לא בער שום דבר. מה קרה? הספר פורסם בסך הכל ב 2005, ויש תועפות ספרי אירוטיקה-רומנטית שחייבים לתרגם לפניו, שלא להזכיר את ספרי גרג הורוביץ והרלן קובן המונפקים אחת למספר חודשים... כך שהמתנתי בסבלנות עד שהוצאה אחת בסדום החליטה לתרגם אותו.
הסיפור עוסק בעולם חלופי. (זה לא מדע בדיוני ולא דיסטופייה, למרות הרעיון המצמרר) אנגליה שנות ה70 – 80 של המאה העשרים, בעולם שהצליח להדביר את המחלות הכרוניות בזכות התקדמות מדעית ומחיר לא גבוה מדי של מצפון מושתק. המספרת היא קת - צעירה שגדלה בפנימייה – הסיפור שלה כמעט רגיל עד שמתברר על מה מבוססים חייה וחיי הילדים והילדות הגדלים אתה באותה פנימייה. הסיפור אינו אפשרי? הוא כמעט אפשרי. אולי יש מקומות בעולם בהם הוא אפשרי בדרך זו או אחרת.
הספר כתוב פשוט נפלא. מי שקרא את "שארית היום" המופלא לא יתקשה לזהות את אותו אישיגורו גם כאן: הסיפור מסופר בנימה מינורית, בלי טרוניות, ההופך את קרבי הקורא כשהוא מבין מה מספרים לו. קת מתארת את חייה עד הרגע בו העבר פוגש את ההווה בסיפור. היא אינה מבינה חלק גדול ממה שהיא מתארת וכשמגיעה ההבנה – שלה ושל הקוראים – היא מביאה עמה עצב עמוק, לא התקוממות. אישיגורו מצליח לגרום להזדהות עם הדמות המספרת, להביא את הקוראת לאותה השלמה שמבטאת הגיבורה ולהבחין בדרכים בהן היא נוצצת באלפי גוונים על הרקע הדהוי והעלוב של חייה וסיבות קיומה.
חשבתי על היצורים העלובים שאנחנו מגדלים כדי לאכול אותם ואת תוצריהם: פרות וכבשים, תרנגולות ואווזים. אנחנו מתעלמים מהסבל העובר על היצורים האלה, או משלמים מס-שפתיים לסבלם. והטפשים שבינינו – שאני ביניהם – משלמים קצת יותר כדי לקנות "ביצי חופש" או חלב שמגיע מרפתות שלכאורה אינן מפרידות את העגל מאמו ביום ההמלטה. ואלה כמובן שטויות: כי אנחנו אוכלים את הסבל והעינויים העובר יום יום על יצורים חיים (שאינם אנחנו, תודה לאל). התובנה של אישיגורו היא, שכוונות טובות מרצפות את הדרך לגהינום (ועל הדרך מנקות את מצפונו של בעליהן)
אתם חושבים ששם הספר רומז על ספר רומנטי? תחשבו שוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
