“קראתי פעם באנגלית ספר של הסופר הזה אני אפילו לא זוכר איזה
אבל לא אהבתי אותו אז והפסקתי את קריאתו באמצע.
לעומת זאת, הספר הזה שכתוב בגוף ראשון ומציג בפנינו את את וידויו של איש מ"משפחה טובה"
שהפך לרוצח, כתוב בצורה מרתקת לדעתי
ומעורר בנו הרבה חומר למחשבה על נפלאות מוח האדם
האם מקרה כזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו?
האם חבוי בכל אחד מאיתנו רוע שרק מחפש דרך להשתחרר?
האם אין לנו גבולות? ועוד כאלה שאלות מרתקות וגם מפחידות בצורה מסוימת.
הטקסט שנאמר בפי הרוצח בהחלט מרתק והוא ממש היפוכו של הספר הישן שהכרתי בתחילת דבריי.
בסך הכל ספר ראוי מאוד לקריאה בעיניי!”

“הספר הזה - שקניתי במקרה, גם בזכות 'המוקצה', עוסק בחיים מבוזבזים וחסרי משמעות, בחיפוש רגש כלשהו פרט לבושה ואשמה שיהפוך אותם לבעלי ערך כלשהו.
פרדי מונטגומרי ממתין למשפטו על רצח שביצע. הוא יושב בתא המעצר ומתאר את חייו כדי לענות על השאלה המתבקשת "למה?" ואנחנו מבינים די הרבה על חייו של פרדי, אבל השאלה הזו אינה זוכה למענה. או שאולי היא זוכה למענה, אבל המענה אינו מתקבל על הדעת.

באנוויל כותב גם בספר הזה את מחשבותיו של איש אחד. הוא בונה את הסיפור באמצעות זיכרונותיו של פרדי מתקופות שונות בעברו. התאור יוצר דמות שהדברים קורים לה ללא משים: החיים אינם מה שהבטיחו לו שיהיו. הוא עומד בצד הדרך, לא מבין לאן כולם הולכים, מרחם על עצמו ורק רוצה לעשות מעשה שיהפוך אותו סוף סוף לשייך. והמעשה שהוא בוחר לעשות הופך אותו להפתעתו לשודד (עלוב וכושל) ורוצח אכזרי.

הכתיבה של באנוויל מעולה: היא גדושה באיזכורים וציטוטים מדמויות ספרותיות שונות שהלואי שהייתי מכירה יותר מהם, תאוריו הקימו לי לחיים את הדמויות ואף את הנוף. המקום בו כשרונו התאורי הרשים אותי ביותר היה תאור התמונה אותה גנב פרדי: פרדי מתאר את חייה של המצויירת האלמונית כאילו היה בן משפחתה המכיר אותה מלידתה. גם בספר הזה הרשימה אותי יכולתו של באנוויל לחדור בדייקנות אכזרית לנפשות גיבוריו.

הספר מעניין. הוא הזכיר לי קצת את 'לוליטה' של נבוקוב. אבל אם בספרו של נבוקוב חשתי גם חמלה על הומברט הומברט, שמצא עצמו שלא בטובתו בתפקיד שגם הוא עצמו דוחה בשאט נפש, לא הצלחתי לחוש שום אמפתיה לפרדי. ובמחשבה שנייה גם לא לויקטור מאסקל גיבורו ב"המוקצה". כך שמבחינתי באנוויל הוא סופר מעולה אבל עַקָר כי אם הוא לא הצליח לגרום לי להרגיש משהו לגיבוריו, נראה שהוא לא עשה עבודה כל כך טובה.”

“הוא יודע לכתוב. יש לבאנוויל מה שיש לו ורק לו והוא מוכיח זאת פעם אחר פעם.
לא משנה על מה הוא כותב, יש לו דרך משלו, מקורית ומעניינת ביותר, להציג את העלילה ואת דמויותיה תוך העמקה והרחבה של כל פרט ופרט מבלי להתיש או לייגע את הקורא. המשפטים קצובים ומדודים. הדיאלוגים מאורגנים כך שהקורא יחוש בדיוק מה מניע את הדמות ואף פעם אין לדעת מה יהיה השלב הבא. מסתורין.
הסיפור מתפתח כאילו לפי תכנית ידועה מראש, יש התחלה אמצע וסיום. הסיום יכול להיות משפט אחד. מילה אחת. וזה יספיק. אי אפשר להיות יותר מדוייק מזה.
בקיצור, חווית קריאה מענגת, מושכלת, אינטליגנטית, מרגשת ומרתקת.”

“"תיק הראיות" הוא ספר שני ברצף אחרי "שגיאות קטנות" ושלישי מספריו של ג'ון באנוויל שקראתי ואני מוכרחה לציין שספריו הם כמו מזון גורמה עשיר במיוחד שצריך לאכול לאט ,לגלגל בלשון ולאט לאט בריכוז לבלוע כדי למצות את ההנאה עד הסוף. כמו סופרים איריים אחרים, מזג האויר הגשום, האור האפרפר וסערת הים מהווים תפאורת רקע ומן הסתם משפיעים על מצב הרוח הכללי ואוירת הסיפור הסמיכה.
"תיק הראיות" הוא סיפורו של פרדי מונטגומרי שנכתב כעדות מרשיעה על עצמו ועל חיו. פרדי גנב יצירת אומנות מביתו של מכר ורצח בפראות משרתת שחטף משם. הסיבות למעשים אלה לא מפוענחות עד תום הספר. תאור הרצח הוא אחד המזעזעים שקראתי וחששתי מהקטע הזה עד שהגעתי אליו במשך כל הקריאה. למרות כל אלה גדולתה של האומנות בכתיבתו של באנוויל מהנה באותה עצמה שהיא מצמררת. הוא יודע לתאר נופים חיצוניים ונופי נפש כמו שרק מעטים יודעים ודחיסותו של הטקסט מלאה כל טוב, אפילו לא נעדרת הומור אנגלי משובח.
ספר מצוין כמו יין טוב לשתות לאט ולהנות מכל לגימה.”