ביקורת ספרותית על לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ
ספר מעולה

---

נ.ב - זה לא כל כך קשור לביקורת, אבל... אתר סימניה היקר, אתה לא חושב שאתה צריך להתאים את עצמך לימי הקורונה, ולמנוע מביקורת לקבל יותר מ-50 לייקים? זו ממש התקהלות! והם גם כאלה צפופים, ממש צמודים אחד לשני, אלוהים! ואם לא להגביל את המספר, אז לפחות לשמור מרחק, בחייכם! זה הרי ידוע שלייקים הם כמו ווירוס - הם מתפשטים. ברגע שביקורת מקבלת לייק, עוד ועוד לייקים צצים אחריו. זו סכנה לאנושות, ממש כך! איפה לעזאזל הפרוייקטור של סימניה?!?!?

ועכשיו, במעבר חד מאוד, לביקורת.


***


כולנו תורמים במהלך חיינו. בין אם זה בצבא, בשירות הלאומי, בעזרה לחברים במצוקה, בעזרה לאמא בעבודות הבית, ואפילו בעזרה לזקנה שרוצה שתעזרו לה לסחוב משהו כבד. יש כאלה שגם עושים מזה מקצוע, בין אם זה במשטרה, במד"א, במכבי אש, או בעזרה לקשישים ואנשים רעבים ועניים ואנשים באיזורים מוכי אסון. או אפילו, וזה הכי אקטואלי, בעזרה בטיפול בנגיף הקורונה ובחולים שלו. והרשימה עוד ארוכה.

אבל... האם להיוולד רק כדי לתרום, זו באמת תרומה לחברה? איפה עובר הגבול בין מעשה טוב שעושה רק טוב לבין מעשה טוב שעושה גם רע?
הספר לא ממש מתעסק יותר מדי בשאלות הספציפיות האלו, אבל הן כן עלו לי במהלך הקריאה. בנוסף, אף על פי שגם זה לא מוזכר מפורשות בספר, ראיתי כאן בספר ניסיון של הסופר קאזואו אישיגורו לבקר את השיטה הקפיטליסטית, שבשם אושרם ורווחתם של אנשים מסויימים, פוגעת באושרם ורווחתם של אנשים אחרים.

הספר עוסק בחבורת נערים ונערות בחיי הילדות שלהם בפנימיית הלשם, פנימייה מיוחדת של אנשים מיוחדים, ואת חייהם הבוגרים בתקופה שלאחר עזיבת הפנימייה.
הם גדלים בחברה מגוננת, לפעמים מגוננת יותר מדי, אך גם כזו שמסתירה מהם מידע חשוב. עד מחצית הספר, הדברים לא ממש ברורים, מלווים בהמון מיסתוריות וסודיות ומה שכן נאמר נאמר רק ברמיזות, ולכן לא פלא שחלק מבני החבורה מנסים לגשש ולחקור, מסע גישושים וחקירות שרק כעבור שנים רבות, בבגרותם, למען האמת בעמודים האחרונים של הספר, הם מגלים את האמת במלואה.

הספר הוא סיפור התבגרות רגיל ופשוט של חבורת נערים בפנימייה, כשה"מיוחדות" שלו נמצאת כל הזמן מאחורי הקלעים, בצד, ורק מדי פעם יוצאת לקדמת הבמה. הנערים חיים בשקר, או, אם תרצו, 'שקר לבן', והוא מה שגורם להם להצליח לחיות חיים רגילים ופשוטים לכאורה, למרות שעתיד החיים האלה כואב וצפוי מראש, ובתור ילדים תמימים הם לא יודעים זאת וזה מחזה פשוט קורע לב. המספרת שלו, קתי ה', מספרת את סיפור חייה וחיי חבריה לפנימייה בצורה יפה ובוגרת, היא יודעת לתאר השתלשלות עיניינים בצורה מסודרת, כשהיא בונה לאט לאט ובהדרגה את סיפור העלילה.

סגנון הכתיבה והיחסים בין הדמויות בה הזכירו לי את 'החברה הגאונה'. האווירה האפלה משהו של העלילה - אף על פי שלא מדובר בספר אימה אלא בספר מציאותי למדי בלי יותר מדי אירועים מפחידים, כשהאפלה שנמצאת בו בעיקר נמצאת ברגשות הזעזוע והעצב אצל הקוראים - הזכירה לי את האווירה האפלה ב"חיים קטנים". יסלח לי מר מחשבות (או מחשבות המר, אם תרצו...), שאהב מאוד את שני הספרים האלה ואילו את הספר הזה ממש לא.

לסיכום - סיפור יפה ומיוחד וגם די עצוב, שכתוב בכישרון רב. מומלץ.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על לעולם אל תיתן לי ללכת