ביקורת ספרותית על ראיונות קצרים עם גברים נתעבים מאת דיוויד פוסטר וואלאס
ספר טוב

---

הכחשה והדחקה, הדחקה והכחשה אחים תאומים רבי עוצמה המאפשרים לנו לחיות בעמק הבכא הזה שהוא עולמנו, קטנים, ברי חלוף חסרי כל חשיבות, ולהמשיך, פשוט להמשיך במרוץ בלי להשתגע.
דיוויד פוסטר וואלאס אינו מחבב את התאומים היקרים, הוא די מתעב אותם למען האמת ותמצית עבודתו היא להישיר פנים אל המציאות ללא עזרתם ונחמתם והמציאות היא הזו כה חשופה, קשה ודוקרת.

דמיינו שאתם מזיזים איזו ספרייה ביתית גדולה, מקרר או ארון שלא הוזז שנים ומאחוריו נחשף הצבע המתקלף, האבק, פגרי החרקים ושאר מיני גועל נפש, האירו את הכול באור פלורסנטי חריף, והרי לכם המקבילה הויזואלית לסיפור של וואלאס. נשמע דוחה, מבחיל, נתעב? ובכן, זה לרוב באמת דוחה, מבחיל ונתעב וגם לפרקים משעשע, מקורי עד אימה ומעורר קריאות התפעלות.

בדומה לאוסף הקודם, חלק מהסיפורים והקטעים פשוט גאוניים, בייחוד אלו שאינם עוסקים בהתחכמויות פוסט מודרניסטיות ומטא טקסטואליות אלא מספרים סיפור כגון "הנפש הדכאונית" שהוא לדעתי מופת של תיאור של הסבל הנרקסיסטי האיום של, ובכן, נפש דיכאונית. אחרים פחות קומוניקטיביים ויש כאלו שהם ממש לא מובנים, מעצבנים או בפשטות, נתעבים. בוא נאמר שהמיניות הגברית והגבריות בכללותה לא יוצאים טוב בכלל מהטקסטים האלה.

אין ספק שוואלאס הוא כותב גאוני ויחד עם מישל וולבק, גבר נתעב בפני עצמו, הוא המציא שוב, מחדש את הספרות. גם מבחינה צורנית. קבלו למשל סידרה של ראיונות עם גברים, נתעבים, חסרי שמות והקשר, מלבד מספר הריאיון, מקום ותאריך. מלבד כל אלו חסרות גם השאלות, כך שהריאיון הופך למונולוג והקורא משלים בדימיונו את השאלות האפשריות. מבריק או מה?

אך למרות הגאונות, המקוריות והאותנטיות הבלתי מתפשרת אני אהבתי יותר את שני ספריו הקודמים, שיש בהם יותר חמלה אנושית ופחות ניסיוניות לשם ניסיוניות. לא מצאתי באוסף הזה טקסטים ברמה של "אלו הם מים", "קחו בחשבון את הלובסטר" או "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". כשחושבים על זה אז הטקסטים שמניתי הם יותר מאמרי דעה (essays) ולא סיפורים, אז כנראה שהסיפורים של וואלאס מדברים אליי פחות.

כל הכבוד למתרגמת אלינוער ברגר שעמדה במשימת הענקים הזאת בגבורה. אוצר המילים והמבנים הלשוניים והתחביריים של האיש הזה הוא סאגה בפני עצמה, כולל הערות השוליים הידועות לשמצה והבלתי נסבלות למדי.

ובסופו של יום, הדף האחרון נקרא, הספר נסגר, הארון חושב למקומו, הפרוז'קטור מכובה והתאומים הזריזים והיעילים חוזרים לשגרת יומם. הכחשה והדחקה, הדחקה והכחשה.

ואם זה לא יכול להביא סופר להתאבדות, אז אני לא יודעת מה יכול.

נב הספר עובד לסרט. להלן קטע מתוכו: אחד הריאיונות היותר, מעניינים, פרובוקטיביים ומעוררי חלחלה עם אחד הגברים הנתעבים: http://www.youtube.com/watch?v=LHXpl2FiVQk

» ביקורות נוספות של שין שין
» ביקורות נוספות על ראיונות קצרים עם גברים נתעבים